לפני שנים רבות, כשעוד הייתי צעירה מאוד וחסרת ניסיון, קראתי את סיפורה של אמא יחידנית בירושלים, שסיפרה שלא יודעת מה לעשות ולא רואה מוצא. זה גרם לי להיזכר במה שעבר עליי בעצמי. אני לא מספרת אותך כדי לשפוט, אלא כדי שתדעי כשיש לך ילדים, אי אפשר לשבת ולחכות שהשקל ייפול מהשמיים. אף אחד לא נתן לי כלום; הכול השגתי לבד, בעבודה קשה.
עזבתי את הבית בגיל שש עשרה, מתוך עקשנות, טיפה טיפשות חשבתי שאני כבר מבוגרת, ושהחיים עם בן זוגי יהיו טובים יותר. עברנו לגארסוניירה קטנה בתל אביב המטבח היה בתוך הסלון, החדר הופרד בקיר דק, והאמבטיה הייתה ניצבת בחצר קטנה. זה לא היה יוקרה, אבל זה היה שלנו. שנתיים אחרי, בדיוק כשמלאו לי שמונה עשרה, גיליתי שאני בהריון עם הילד הראשון שלי. בהתחלה היה בסדר; הוא נהג מונית, הביא כסף לשוק, שילמנו שכר דירה. לא נשאר הרבה, אבל לא רעבנו.
כשהבן שלי היה כמעט בן שנה, התחלתי להרגיש שהכסף שהוא מביא הולך ומצטמצם. תמיד הייתה איזו סיבה עונה חלשה, תחרות קשה, תיקון ברכב. האמנתי לו. אחר כך שוב נכנסתי להריון, הפעם עם הבת שלי. הייתי בחודש הרביעי כשהוא פשוט עזב. בלי אזהרה. יום אחד בא, לקח כמה בגדים ועבר לאישה אחרת.
הכאב הגדול לא היה רק בעזיבה; הוא היה בעיקר בכך שכולם התחילו לדבר אחר כך שכנים, קרובי משפחה, תושבים בשכונה. אמרו שרואים אותו איתה חודשים, שהיא מחכה לו ברחוב, שהוא ישן אצלה. אף אחד לא דיבר איתי כשהייתי איתו. הכול נודע לי כשהייתי פתאום לבד, בהריון, עם ילד קטן.
הוא נעלם לגמרי. לא התעניין בילדים. לא נתן שקל אחד אפילו לחיתולים. ישבתי על הרצפה ובכיתי יום שלם. המקרר היה כמעט ריק, החלב נגמר, תינוקת בדרך, שכר הדירה מתקרב, אין בגדים, אין עריסה. בכיתי. אבל למחרת קמתי ואמרתי לעצמי: אני לא יכולה להישאר כך.
התחלתי מהדירה הקטנה. הזמנתי חומרי גלם באשראי. הכנתי ג׳לי, קינוחים בכוסות, עוגות קטנות. צילמתי אותן בטלפון והעליתי לסטורי בוואטסאפ ובאינסטגרם. לא שיקרתי; כתבתי את האמת ״אני מוכרת קינוחים כדי לקנות חיתולים וחלב.״ אנשים התחילו לקנות חלק מרחמים, חלק כי אהבו את הטעם. עם הכסף הזה שילמתי לשוק, חסכתי לשכר דירה, קניתי את ההכרח.
אחר כך התחלתי גם להכין ארוחות צהריים לפי הזמנה: אורז, עדשים, עוף בתבשיל, קציצות. גבר מהשכונה עשה לי משלוחים באופנוע וקיבל את שכרו. קמתי בחמש בבוקר לבשל, עם בטן גדולה והבן שלי מתרוצץ סביבי. היו ימים שבהם הייתי כל כך עייפה שרק התיישבתי ובכיתי בשקט. אבל למחרת שוב הדלקתי את הגז.
חסכתי שקל לשקל. כשעמדתי לפני לידה, אמא שלי התקשרה והציעה להצטרף אליהם, שלא אהיה לבד. הילדה שלי נולדה בבית הוריי. מאז ההורים שלי הם עמוד התווך שלי; הם לא מממנים אותי, אבל דואגים שאוכל לעמוד על הרגליים עוזרים עם הילדים כשיש לי הזמנות.
היום הבן שלי בן שש, הבת שלי גדלה במהירות. יחד עם אמא שלי התחלנו מיזם קטן של קונדיטוריה. זה לא מפעל גדול, אבל יש לנו חלל צנוע, מכינות עוגות לימי הולדת, שולחנות מתוקים, הזמנות לאירועים. אנחנו לא עשירות, אבל אני לא הולכת לישון רעבה ולא דואגת למחר של ילדיי.
אני יודעת כמה כואב כשגבר עוזב אישה עם ילדים. זה לא הוגן. אבל אני גם יודעת אין לחכות שמישהו יציל אותך. אף אחד לא הגיע להציל אותי. כשיש לך ילדים, אין את הפריבילגיה לוותר.
