קראתי כאן את הסיפור של אם יחידנית שמרגישה אובדת עצות וחסרת תקווה – וזה גרם לי לרצות לשתף גם את הסיפור שלי, לא מתוך שיפוטיות אלא כי לפעמים כשאנחנו מרגישות לבד, חשוב לשמוע אחת את השנייה

אתמול קראתי כאן סיפור של אם חד הורית שכתבה שהיא לא יודעת מה לעשות ולא רואה איך תצא מזה. משהו בי נדלק; רציתי לשתף גם את שלי. לא כדי לשפוט, אלא כי כשיש לך ילדים ובאמת צריכה אין זמן לשבת ולקוות שהשקל ינחת מהשמיים. אף אחד לא נתן לי כלום. כל מה שיש לי, השגתי בעצמי.
עזבתי את הבית בגיל 16. עקשנות, טיפשות חשבתי שאני כבר גדולה, שעם החבר שלי נבנה חיים טובים יותר. שכרנו דירת חדר קטנה בדרום תל אביב המטבח היה צמוד לסלון, קיר דק מהפריד ביניהם, השירותים היו בחצר. זה לא היה יוקרה, אבל זה היה שלנו. אחרי שנתיים, בדיוק כשמלאו לי 18, נכנסתי להריון עם הילד הראשון. בהתחלה הכול היה בסדר. הוא עבד כמונית, הביא כסף לבית, שילמנו שכירות. לא נשאר מיותר, אבל גם לא חסר לחם.
כשהבן שלי היה כמעט בן שנה, פתאום שמתי לב שהוא חוזר עם פחות ופחות כסף. תמיד תירוצים “העונה חלשה”, “יש מלא נהגים”, “הייתה בעיה באוטו”. האמנתי. אחר כך שוב נכנסתי להריון הפעם עם הבת שלי. הייתי בחודש רביעי כשהוא פשוט נעלם. בלי מילה. יום אחד לקח כמה בגדים, והלך לאישה אחרת.
הכי כאב לא רק בגלל שנשארתי לבד, אלא כי כולם מסביב התחילו לדבר שכנים, קרובים, אנשים בשכונה. סיפרו שראו אותו איתה כבר חודשים, שחיכתה לו בפינה, שישן אצלה. אף אחד לא אמר לי כלום כשעוד היינו יחד. הכול גיליתי רק כשכבר הייתי לבד, בהריון, ואמא לילד קטן.
הוא ממש נעלם. לא שאל על הילדים, לא העביר שקל גם לא בשביל חיתולים. ישבתי על הרצפה, בכיתי יום שלם. הסתכלתי במקרר, כמעט ריק, החלב עוד רגע נגמר, עוד תינוק בדרך, עוד רגע שכירות, אין בגדים, אין מיטה לתינוקת. בכיתי. אבל קמתי למחרת בבוקר ואמרתי לעצמי אני לא יכולה להישבר.
התחלתי מהדירה הזאת. הזמנתי מצרכים בהקפה מהמכולת. הכנתי ריבות, קינוחים בכוסות, עוגיות. צילמתי הכל בפלאפון והעליתי לסטורי בוואטסאפ ובאינסטגרם. לא שיקרתי. כתבתי “מוכרת עוגות כדי לקנות חיתולים וחלב”. אנשים התחילו לקנות חלק מרחמים, חלק כי אהבו. עם הכסף הזה קניתי אוכל, שמרתי לשכירות, דאגתי לדברים הבסיסיים.
בהמשך התחלתי גם להכין אוכל חם לפי הזמנה אורז, עדשים, עוף בתנור, קציצות. שכני מהבניין עשה לי שליחויות על האופנוע, שילמתי לו פר משלוח. הייתי מתעוררת בחמש בבוקר לבשל, עם בטן ענקית, והבן שלי מסתובב סביבי. לפעמים הייתי כל כך עייפה, יושבת ובוכה בשקט, ואז שוב קמה להדליק גז.
אספתי שקל לשקל. כשהלידה התקרבה, אמא התקשרה והזמינה אותי הביתה. שלא אהיה לבד. שם נולדה הבת שלי. מאז ההורים שלי הם הגב שלי. לא מחזיקים אותי, אבל מחזקים אותי עוזרים לי עם הילדים כשיש לי הרבה הזמנות.
היום הבן שלי בן שש. הבת שלי גדלה במהירות. אני ואמא פתחו יחד מיזם קטן במטבח של ההורים עוגות לימי הולדת, שולחנות קינוחים, הזמנות לאירועים. זו לא חברה גדולה, רק חדר קטנטן, אבל יש לנו עבודה. לא עשירות, אבל לא הולכת לישון רעבה, ולא דואגת ממה אאכיל את הילדים מחר.
אני זוכרת כמה זה כואב כשגבר פשוט עוזב עם ילדים. זה לא הוגן. אבל למדתי גם דבר אחד אף אחד לא יבוא להציל אותך. אף אחד לא הציל אותי. כשיש לך ילדים, אין לך את הפריבילגיה להישבר.