קראתי את הסיפור של אמא לבד כאן, שכתבה שהיא לא יודעת מה לעשות ולא רואה שום מוצא. זה גרם לי לרצות לספר גם את שלי לא כדי לשפוט אף אחד, אלא כי כשיש לך ילדים וצרכים, אי אפשר לחכות שייפול עליך כסף מהשמיים. לי אף אחד לא נתן כלום. אני הרווחתי הכל בעצמי.
עזבתי את הבית בגיל 16, מתוך עקשנות, טיפשות, ודמיון שאני כבר מספיק בוגרת ושעם החבר יהיה לי טוב יותר. עברנו לדירה קטנה בבת ים המטבח חצי בבוידעם, חדר שינה עם קיר דקיק, והמקלחת דווקא הייתה בחוץ, ליד הרחוב. ממש טירת פאר זה לא היה, אבל היה שלנו. שנתיים אחרי, בדיוק כשהגעתי ל-18, גיליתי שאני בהריון עם הילד הראשון שלי. בהתחלה הכל נראה רגיל הוא נהג מונית, הביא שקל לשוק, שילמנו שכירות. לא היה כסף מיותר, אבל לא נגענו בתחתית.
כשבני היה כמעט בן שנה, פתאום שמתי לב שהשקלים שהוא מביא הולכים ומצטמצמים. תמיד היה תירוץ עונה חלשה, תחרות קשה, בעיה במנוע. האמנתי לו, כמו טמבלית. ואז נכנסתי שוב להריון הפעם עם בת. בחודש הרביעי, הוא פשוט קם והלך. בלי שום הכנה. יום אחד הגיע, לקח כמה בגדים, נעליים חדשות, והפליג לו הישר לזרועות אישה אחרת.
ואז התחיל הכאב האמיתי לא רק שהוא עזב, אלא שכולם התחילו לגשש סביבי ולספר: שכנים, קרובי משפחה, מאפיית השכונה כולם ידעו שהוא מסתובב עם ההיא כבר חודשים, שהיא חיכתה לו ליד הפלאפל, שהוא ישן אצלה. אף אחד לא טרח לגלות לי כשהיינו יחד. את הכל גיליתי רק כשנשארתי לבד, בהריון עם ילדה, וילד קטן על הידיים.
הוא נעלם לגמרי. לא שאל על הילדים. לא תרם אפילו לשקל לחיתולים. ישבתי על הרצפה, בכיתי יום שלם. מיששתי מקרר כמעט ריק, חלב נגמר, תינוקת בדרך, שכירות מחכה, אין בגדים, אין עריסה. בכיתי עד שהתייבשתי, ואז התעוררתי יום למחרת ואמרתי לעצמי: אין לי פריבילגיה להישאר ככה.
התחלתי מדירה ההיא. קניתי מצרכים באמון, בלי כסף מראש. אפיתי ג’לי, קינוחים בכוסות, עוגות קטנות. צילמתי מהסלולרי, העליתי לסטורי בוואטסאפ ובאינסטגרם. לא שיקרתי כתבתי: “מוכרת עוגות בשביל לקנות חיתולים וחלב.” אנשים התחילו לקנות. חלק מתוך רחמים, חלק פשוט כי אהבו את הטעם. עם הכסף הזה שילמתי לשוק, חסכתי לשכירות, קניתי בינגו מה שצריך.
אחר כך עברתי גם לארוחות אורז, עדשים, עוף, בשר טחון. בחור מהשכונה עשה לי משלוחים על קטנוע, שילמתי לו כל נסיעה. התעוררתי בחמש בבוקר, עם בטן ענקית ובן קטן שרועה לידי. היו ימים שהייתי כ”כ עייפה, התיישבתי על כיסא ובכיתי בשקט. אבל למחרת שוב הדלקתי את הגז.
חסכתי שקל לשקל. כשעמדתי ללדת, אמא שלי התקשרה ואמרה בואי אלינו, שלא תהיי לבד. הבת שלי נולדה אצל ההורים. מאז הם העוגן שלי. לא מחזיקים אותי כלכלית, אבל עומדים חזק מאחוריי עוזרים עם הילדים כשיש לי הזמנות.
היום הבן בן 6, הבת גדלה מהר מדי. עם אמא שלי פתחנו מיזם קטן למאפים. לא איזה חברה גדולה, אבל יש לנו חדרון, מכינים עוגות לימי הולדת, שולחנות מתוקים, הזמנות לאירועים. אנחנו לא עשירות, אבל אני לא הולכת לישון רעבה, ולא צריכה לחרדה מה יקרה מחר.
אני יודעת כמה זה כואב כשגבר עוזב אשה עם ילדים, זה הכי לא הוגן. אבל למדתי עוד משהו אי אפשר לשבת ולחכות שמישהו יציל אותך. אף אחד לא בא להציל אותי. כשיש לך ילדים, אין לך את האפשרות להרים ידיים ולקוות שמישהו יעשה את העבודה פשוט הולכים, ממשיכים, ואופים עוגה תוך כדי.
