קראתי פה סיפור של אם חד-הורית שכתבה שהיא לא יודעת מה לעשות ואין לה אור באופק. זה גרם לי לרצות לשתף גם את שלי. לא כי יש לי כוונה לשפוט מישהו, אלא כי כשלך יש ילדים ולך יש צורך לשבת ולחכות שהשקלים ייפול מהשמיים, זה לא אופציה. אף אחד לא נתן לי שום דבר. הכול השגתי לבד, עם הרבה עקשנות (ולא מעט עקשנות מזרח-תיכונית).
עזבתי את הבית בגיל 16. קלישאה, אני יודעת עזבתי מהראש, עם חברות, כי השתכנעתי שאני כבר בוגרת, ושעם החבר שלי יהיה לי טוב יותר. עברנו לגור בדירה קטנה בדרום תל אביב מטבח וסלון באותו חדר, קיר גבס שהבדיל בין המיטות, והמקלחת בכלל הייתה בחצר הקטנה. יוקרה זה לא היה, אבל היה משהו שלנו.
אחרי שנתיים, בדיוק כשמלאו לי 18, נכנסתי להריון עם הילד הראשון שלי. בהתחלה היה רגיל: הוא עבד כנהג מונית, הביא כסף לשוק אפילו שוק התקווה! שילמנו שכירות. לא נשאר עודף, אבל גם לא היינו רעבים.
כשהבן שלי היה כמעט בן שנה, שמתי לב שפחות ופחות כסף מגיע. כל שבוע סיפור אחר חודש חלש, המונית במוסך, תחרות רצינית. אני, כמובן, האמנתי. לא רוצה להיות פראנואידית. ואז נכנסתי שוב להריון הפעם עם הבת שלי, נויה. הייתי בחודש רביעי כשלפתע הוא פשוט נעלם. יום אחד חזר, אסף כמה בגדים, ויצא ישר לזרועות אחרת.
הכי כואב? זה לא רק שהוא עזב. זה שאחר כך כל המדינה הרשת neighborhood התחילה לדבר: השכנים, המשפחה, כל הבניין. ראיתי אותו איתה כבר חודשים, היא חיכתה לו ליד הפלאפל, ישן אצלה כל לילה. בהתחלה אף אחד לא אמר לי כלום. הכל גיליתי רק כשנשארתי לבד, עם בטן, וילד קטן שצורח אמא.
הוא נעלם כאילו הארץ בלעה אותו. לא שאל על הילדים, לא שקל אחד אפילו לחיתולים. נשבעת לכם, ישבתי יום שלם על הרצפה בדירה ההיא, בוהה במקרר הכמעט ריק, מחפשת באינסטינקט את שארית החלב, מחכה לסוף החודש ושוכחת שגם המוצץ צריך להחליף. בכיתי בכיתי כמו שפה יודעים לבכות.
אבל למחרת קמתי ואמרתי לעצמי: אין לי פריבילגיה להישבר. התחלתי בדירה הזו הזמנתי מצרכים בהקפה (כי איזה סוחר יגיד לא לאמא בהריון עם עיניים טרוטות?), אפיתי ריבות, עוגות כוס ותבניות עוגה. צילמתי הכול עם הפלאפון הלא הכי מתקדם, העליתי סטוריז בוואטסאפ ובאינסטגרם. לא שיקרתי. כתבתי חד וחלק: מוכרת קינוחים כדי לממן חיתולים וחלב. אנשים קנו חלק מרחמים, חלק כי ממש טעים. איתם שילמתי לשוק התקווה, קצת חסכתי לשכירות, וקניתי את מה שחייבים ולא יותר.
ואז התחלתי לבשל גם לארוחות צהריים אורז, עדשים, עוף בתנור, קציצות. מישהו מהשכונה היה עוזר עם משלוחים על הקטנוע, שילמתי לו פר נסיעה. הייתי קמה בחמש בבוקר לבשל, עם בטן הריונית וילד בן שנה שמנסה לזרוק אפונה על התקרה. היו ימים שהעייפות גמרה אותי פשוט התיישבתי ובכיתי בשקט. אבל כל בוקר שוב, פותחת את הגז, מתחילה הכול מהתחלה.
שקל פה, שקל שם. לפני הלידה, אמא שלי התקשרה ואמרה לי: בואי אלינו אל תהיי לבד. נויה (הבת) נולדה אצל ההורים. מאז הם הגב שלי הם לא מחזיקים אותי כספית, אבל עוזרים עם הילדים כשאני במטבח.
היום הבן שלי עומרי בן שש, נויה מתבגרת בקצב של טיקטוק. יחד עם אמא שלי יש לנו סוג של עסקון קטן לא הייטק, אך חדרון מזערי שבו אנחנו עושות עוגות ליום הולדת, שולחנות מתוקים, עוגיות לאירועים. לא עשינו את האקזיט שלנו, אבל הילדים שלי לא הולכים לישון על בטן ריקה, ואני סוף-סוף נרדמת בלב שקט, בלי הפחד מה יקרה מחר.
אני יודעת עד כמה הלב נקרע כשמישהו עוזב אישה עם ילדים. זה לא פייר אבל זה המצב. למדתי עוד משהו: אין נסיכים על סוסים לבנים. אף אחד לא יציל אותך, צריך להציל את עצמך. כשיש לך ילדים, לוותר פשוט לא בתפריט.
נועה însăși a început să se poarte distant cu a doua
הייתי בן חמש, אבל היום ההוא חקוק לי בזיכרון כאילו התרחש אתמול.