קראתי כאן את הסיפור של אם חד-הורית ישראלית, שסיפרה שהיא לא יודעת מה לעשות וחשה שאין מוצא. זה גרם לי לרצות לשתף גם את הסיפור שלי—not כדי לשפוט אף אחד, אלא כי לפעמים, כש…

קראתי סיפור של אמא חד הורית כאן בארץ, שכתבה שהיא לא יודעת מה לעשות יותר ואין לה מוצא. משהו בזה נגע לי עמוק, ורציתי לשתף גם את שלי. לא מתוך שיפוט, אלא כי כשיש לך ילדים ואת נמצאת במצוקה, את לא יכולה לחכות שייפול עלייך כסף מהשמים. אף אחד לא נתן לי כלום הכל לקחתי בעצמי.
עזבתי את הבית בגיל שש עשרה. מתוך עקשנות, אולי טיפשות, כי באמת האמנתי שאני כבר בוגרת, ושהחיים עם החבר יעשו אותי מאושרת. עברנו לדירה קטנה בקריית גת מטבח צמוד לסלון, חדר שינה שמופרד בקיר דק, והמקלחת בכלל הייתה בחצר הקטנה מאחור. זה היה רחוק מהיוקרה, אבל זה היה שלנו.
כעבור שנתיים, בדיוק מלאו לי שמונה עשרה, נכנסתי להריון ראשון. בהתחלה הכל הרגיש בסדר: הוא נהג מונית, היה מביא כסף לקניות, שילמנו שכר דירה. אף פעם לא נשאר משהו מיותר, אבל גם לא החסרנו אוכל.
כשהבן שלי היה כמעט בן שנה, שמתי לב שהוא מביא פחות ופחות כסף. תמיד היו לו תירוצים “עונה חלשה”, “הרבה תחרות”, “בעיה באוטו”. האמנתי לו. אחר כך התברר שנכנסתי שוב להריון הפעם עם הבת שלי. הייתי בחודש רביעי, והוא פשוט נעלם. בלי שום הודעה מוקדמת. יום אחד הגיע, לקח כמה בגדים והלך לאישה אחרת.
הכאב האמיתי לא היה רק בנטישה. אלא שבאותו רגע כולם התחילו לדבר שכנים, קרובי משפחה, אנשים מהשכונה. “ראו אותו איתה כבר חודשים”, “היתה מחכה לו בפינת הרחוב”, “ישן אצלה”. אף אחד לא אמר לי כלום, עד שכבר נשארתי לבד, בהריון, ועם תינוק קטן.
הוא נעלם לחלוטין. אפילו לא התקשר לשאול על הילדים. כסף לפחית מטרנה לא היה נותן. ישבתי על הרצפה יום שלם ובכיתי. הסתכלתי על המקרר כמעט ריק, חלב נגמר, בטן הריונית, ילד קטן ליד, שכר דירה מתקרב, אין בגדים, אין עריסה. בכיתי. אבל למחרת קמתי, הסתכלתי למראה ואמרתי לעצמי: אני לא יכולה להישאר ככה.
התחלתי מאותה דירה קטנה בקריית גת. הזמנתי מצרכים על חשבון אמון מהמכולת. התחלתי להכין קינוחים בכוסות, ג׳לי, עוגות אישיות. הייתי מצלמת בטלפון שלי, מעלה סטטוסים בוואטסאפ ובאינסטגרם. לא שיקרתי כתבתי: “מוכרת קינוחים כדי לקנות מטרנה וחיתולים”. אנשים התחילו להזמין. חלק מתוך חמלה, חלק פשוט אהבו את הטעם. בכסף הזה קניתי מצרכים, שמתי בצד לשכר דירה, וקניתי את ההכרחי לילדים.
בהמשך כבר הכנתי מנות צהריים לפי הזמנה אורז, עדשים, עוף בבישול, קציצות. אחד השכנים היה עושה לי שליחויות על הקטנוע, ואני שילמתי לו לכל נסיעה. קמתי לפעמים בחמש בבוקר לבשל, עם הבטן הענקית, והבן הקטן לידי. היו ימים שקרסתי על הכיסא, בוכה חרישית. אבל בבוקר שאחריו שוב הדלקתי את המזגן והתחלתי מחדש.
כל שקל שמרתי בצד. כשילדתי את הבת שלי, אמא שלי הזמינה אותי לבוא אליהם לא להיות לבד. הבת שלי נולדה אצלהם. מאז ההורים שלי הם העוגן שלי. הם לא מממנים אותי, אבל מחזיקים אותי זקופה שומרים על הילדים כשיש לי עבודה.
היום הבן שלי בן שש, הבת גדלה במהירות. עם אמא שלי פתחנו יוזמה קטנה של קונדיטוריה. זה לא עסק ענק, אבל יש לנו מקום קטן מכינות עוגות יומולדת, שולחנות מתוקים, הזמנות לאירועים. אנחנו לא עשירות, אבל אני לא הולכת לישון רעבה, ואני לא חוששת אם למחרת יהיה לילדים מה לאכול.
אני יודעת כמה זה כואב כשגבר משאיר אשה עם ילדים. זה לא הוגן. אבל למדתי דבר נוסף אי אפשר לחכות שמישהו יציל אותך. אף אחד לא בא להציל אותי. כשיש לך ילדים, אין לך מותרות לוותר.