— קראו לה כפתור? אני בכלל קראתי לה ״עץ אשוח״. התרוצצה פה כל הבוקר, היה ברור שהיא הלכה לאיבוד. אחר כך התחבאה אצלי בין הרגליים, אז הבאתי אותה לאוטו, שלא תקפא מהקור, המסכנה — חייך הגבר… — תמי, באמת, אפשר להיות כל-כך חסרת מזל? כמה פעמים אמרתי לך שויטלי הזה לא מתאים לך! — נזפה חווה בתמרה. תמרה עמדה, ראשה מורכן. רק לפני זמן לא רב חגגה שלושים ושבע, אבל הרגישה כמו ילדה שלקחה תעודה עם ציון נכשל. מרה עוד הציפו אותה כאב ועצב — על עצמה, על חייה הזוגיים שהתפרקו ועל בתה הקטנה. הרי רגע לפני החג הכי קסום בשנה, נשארו בלי אבא בבית. — אני עוזב אותך, — מלמל ויקטור לתמרה בערב. היא בכלל לא הבינה על מה הוא מדבר. — לאן אתה הולך? — שאלה תמי מתוך הרגל והגישה לו צלחת מרק עבה חם. — באמת, תמי, את חיה בעננים. דברים חשובים את לא מבינה! איך החזקתי איתך כל השנים? — התאנח ויקטור. תמרה לא הספיקה לברר, כיוון שויקטור מיד פרס בפניה את כל התלונות: — אני פשוט לא מסוגל יותר! וגם הכלבה שלך, הנביחה הזאת, והבת כל הזמן חולה. אין שום רומנטיקה, תמי. תסתכלי על עצמך. למי נהיית דומה? — סיים את נאום הזעם. תמרה ניסתה להציץ במראה שעל הדלת הכפולה וראתה שם את פניה המבועתות, אך הדמעות כבר שטפו לה את העיניים. נשארה לעמוד לבדה במטבח. ויקטור לא סבל דמעות. הביט במרק בצער, קם ויצא לארוז חפציו… הכלבה כפתור, שחשה ברעה, החלה להסתובב סביב רגליה של תמרה, ליילל ולנסות להרגיע. — לפחות אקבל קצת שקט מהיללות הבלתי פוסקות, — אמר ויקטור, הופיע בפתח עם תיק גדול על כתפו. — ויטלי, ומה עם עידית? — לחשה תמרה, וכבר חשבה איך בת החמש תתאבל, כשבעצם עכשיו היא ישנה בחדרה. — תסתדרי! את הרי אמא, לא? — ענה לה ויקטור, ובליווי יללת כפתור, עזב את הדירה… כל הלילה ישבה תמרה במטבח, חובקת את כפתור. הכלבה ליקקה את פיה, מנסה לנחם. כאילו הבינה שקרה אסון. כמה ימים תמרה לא העזה לספר לאמא. היא התקשרה ושאלה מה שלומם, תמי ענתה מהר שהכל בסדר וסגרה את הטלפון. — ומה עם עבודה? מצאת משהו טוב? אם ויטלי שלך יזרוק אותך, לא יהיה לכן ממה לחיות, — אמרה חווה, כשבאה לבקר. אז תמרה לא התאפקה והתפרצה בבכי, מספרת על ויקטור שנטש, ועל כך שאין מי שמזמין אותה לראיונות כלל. אמא נאנחה עמוקות. לא תיארה לעצמה שתמרה תישאר כך. — הכל היה ברור מראש. חמש שנים יחד, ילדה נולדה — והוא אפילו לא חישב להתחתן, — התרגזה האם. ברור שהצטערה על בתה ונכדתה. — ומה עכשיו עושים? — נבהלה האם. תמרה משכה בכתפיה: — נמצא פתרון. אלך לעבוד כסייעת בגן של עידית, — אמרה בקול כבוי. — וכמה זמן תשרדי עם משכורת של סייעת… גם את הכלבה עוד צריך להאכיל, — פסקה האם, שלא סבלה חיות בכלל, וכלבה כמו כפתור שתמרה מצאה ברחוב, אפילו לא יכלה לסבול בנוכחותה. היא רצתה להוסיף אבל השתתקה, כשראתה שתמרה על סף התמוטטות. — די, אל תבכי. אני אעזור לכן. ואם צריך, אשגיח על עידית, — ניסתה לנחם אותה… עוד שבוע עבר כך. תמרה הספיקה להתחיל לעבוד. כל בוקר צעדה עם עידית לגן. הבת שמחה. — אמא, אולי נביא איתנו גם את כפתור כסייעת? סבתא תמיד מתלוננת שהיא עייפה לטייל איתה. כפתור תוכל לעזור לך לשטוף כלים ולשמור עלינו בשעת מנוחה, — חייכה עידית. תמרה צחקה וחיבקה אותה. אבל הדמעות הציפו בתוכה בכל פעם ששמעה: — אמא, את חושבת שאבא יחזור? יספיק לפני השנה החדשה? לא סיפרה לעידית את האמת. המציאה סיפור על שליחות דחופה. ניסתה להשיג את ויקטור, אך הוא רק נפנף אותה: — תמי, אל תפריעי לי לסדר את החיים שלי. תגידי לעידית שאני איזה מרגל במשימה – אחזור רק עוד הרבה זמן. משהו כזה, — אמר וגם, דרך אגב, שאל אם לא מצאה את העניבה שלו. — איפה שמתי אותה? במה אפתח את השנה החדשה? — גנח וסגר את הטלפון. תמרה ישבה דקות ארוכות, אובדת עצות. איך תפגוש את השנה לבד? מה תגיד לעידית? וזה קרה לגמרי במקרה. הסבתא לקחה את עידית לרופא. ילדה חזרה להתאושש מהצינון. אז, אחרי סיבוב בפינת הרחוב, הופיע מולם ויקטור. — אבא! אבא, חזרת? — התנפלה עידית בשמחה. ויקטור נרתע, ואז חייך במבוכה והסביר לעידית ברוך, שעכשיו הוא ואמא לא יגורו יחד. מיהר להמשיך לדרכו. — אולי עוד אפגש איתך, אם יצא, — נופף לשלום. עידית עמדה רהוטה ולחשה: — אל תבוא לבקר אותנו יותר. בערב שוב עלתה לה החום. יומיים אחר כך הזמינו רופא הביתה. עידית לא רצתה לדבר עם אף אחד. גם להחלים לא מיהרה, כנראה. — כנראה זה מהלחץ הנפשי, — פסק הרופא, כששמע את הסיפור. תמרה האשימה את עצמה: — הייתי צריכה לספר ישר לעידית מה שקרה. היא חכמה, היתה מבינה, — אמרה לחווה, האם רק הנידה בראשה… יומיים אחרי הגיע משבר נוסף. הסבתא הלכה עם כפתור לטיול, אבל בגלל העומס לא חיברה לה רצועה. ואז הכלבה הרימה ראש, התעלמה מהקריאות ורצה. — אה, ככה את? לא רוצה לשמוע בקולי? נראה איך תחזרי כי תתגעגעי ותתקררי, — פסקה האם ופנתה הביתה. עדיין חיכתה לה נכדתה החולה, שצריכה תרופה. אבל הילדה סרבה לאכול או לשתות, משנודע לה שכפתור אבדה. תמרה ניסתה לשוא להרגיע: — רק נמצא את כפתור, תאכלי, — התעקשה עידית, והסתובבה לקיר. — הכל בגללך, תמי. פינקת אותה בלי גבולות. ילדה לגמרי לא ממושמעת. אמרתי לך… — התחילה האם. — עדיף שהיית דואגת לכפתור מאשר מטיפה, — פתאום התעצבנה תמרה, השקטה בדרך כלל. — באמת, תדעי לך! אני רק רציתי לעזור לכן, — נעלבה חווה ועזבה בכעס… תמרה נותרה שוב לבד. זמן רב שוטטה באותו ערב מסביב לבית. עידית סוף סוף נרדמה. ולמרות הכל, תמרה לא איבדה תקווה שכפתור תדע לשוב. אבל זה לא קרה. קפואה, חזרה הביתה וישנה שינה טרופה… עידית התעוררה מוקדם: — אמא, חלמתי חלום! על עץ אשוח! קישטנו אותו ומצאנו את כפתור! — קראה בהתלהבות. תמרה חייכה בעצב. במרכז החדר עמדה עץ אשוח מפלסטיק קטן. הרי עוד מעט שנה חדשה, והתארגנו ככל האפשר. אך עידית התאכזבה ועמדה על כך: חייב להיות עץ אשוח אמיתי וגבוה. — ורק אז כפתור תימצא. כמו בחלום! — בכתה עידית. תמרה נאנחה. קניית עץ אשוח אמיתי לא תוכננה והיה יקר מדי בשבילה. התקשרה לאמה, אך זו סירבה: — הכלבה חשובה לך יותר מהאמא שלך! תחשבי על זה, — אמרה בכעס. תמרה הבינה שבאמא לא תוכל להיעזר. טוב שלפחות שבוע חדש התחיל. עידית היתה חלשה וסירבה לקום. בערב, כשכבר כמעט הכל היה מוכן לשנה החדשה, פרצה בבכי: — אין לנו עץ אשוח, אמא. וגם כפתור לא תחזור — כמו אבא… תמרה ליטפה את שיער בתה והתאפקה לא להיבלע בדמעות. ביקשה מהשכנה—סבתא חמודה—לתצפת רגע על הילדה, ורצה החוצה… השרביט הקפיא את הפנים. פתיתי השלג רקדו באוויר. אנשים חייכו, שמחים. תמרה לא ראתה איש. חיפשה נואשות את כפתור. — איפה את, כלבתי, איפה הלכת? — לחשה שוב ושוב בין הרחובות. לפתע נקלעה לדוכן עץ אשוח קטן. גבר חסון במעיל חם עמד לצד אחרוני העצים. תמרה נעצרה. — צריכה עץ? נשארו פה עוד שתיים-שלוש, אעשה לך הנחה, — הציע המוכר בחיוך. “יש לו אישה שמחכה בבית… ארוחה חמה מוכנה, ילדים מציצים מהחלון…” — הבריק לתמרה. אותו רגע ניגש זוג שמח וקנה אחד העצים. — את לוקחת? נשאר לי אחרון… אעזור לך עם המשלוח! — אמר המוכר. עיניה התמלאו ייאוש. לא היו לה כסף. גם מה שנותר בבית לא הספיק. הרגישה נבוכה. הבחינה בערמות ענפים בערמה ליד הטנדר. — אפשר… לקחת לי כמה ענפים? אם הם לא נחוצים? — שאלה בשקט. הגבר הסתכל עליה, ואז בענפים, ונאנח: — בטח, קחי, אעזור לך, — הוציא עבורה חבילה. תמרה לקחה בהכרת תודה והתחילה להתנצל: — באמת, הבת שלי חולה… שכבה ומפנטזת על עץ אשוח, גם כלבה ברחה… הכל נהרס לפני החג… מוזר, הגבר דווקא הקשיב לה היטב. גם הוא עבר פרידה כואבת מאשתו לא מזמן. על החג הזה לא היה אמור לשמוח… ופתאום ניגש גבר נוסף: — בכמה מוכר עץ אשוח? — שאל, הסתכל על השריד האחרון. — נמכר כבר. יש לשכן שלי אולי, — הנהן. תמרה הסתכלה בהפתעה. — אני אעזור לך לסחוב עץ הביתה, — חייך הבחור אליה. תמרה הבינה — הוא לא כזה קשוח. — אמרתי שאין לי כסף, — גמגמה. — זוכר, — הנהן בביישנות. ואז קרה קסם — מה שסיפורים על שנה חדשה מספרים עליו. הבחור פתח את הטנדר, ותמרה ראתה בפנים את כפתור ישנה לה, עטופה בסוודר חם, ולא מבינה מה קורה. — מאיפה… מאיפה יש לך את כפתור? — שאלה, נושמת בדמעות. — כפתור? אני קראתי לה ״עץ אשוח״. התרוצצה פה כל הבוקר, רואים שאבדה… אחר כך נצמדה לי לרגליים, אז הכנסתי אותה לאוטו שלא תקפא מקור, — חייך הגבר. שמו היה פבל. אגב, הוא אהב חיות ומצא תמיד שפה משותפת עם ילדים. ומאז היה חם ורגוע בבית של תמרה. כמו שלא היה מעולם. אולי בגלל החג הקסום, אולי מזמן נגזר בלמעלה — כך או אחרת, משפחה חדשה נהייתה שם מאושרת. ולפעמים… גם קוראים לכפתור ״עץ אשוח״.

Life Lessons