קניתם דירת חדר יחיד לבת הגדולה? אז תעברו לגור שם אמר לבסוף אבי להורים.
אמא, אפשר להיכנס? יש לי משהו לומר עמדתי בפתח הדירה של ההורים, מחזיקה תיק גדול.
תיכנסי, רק תורידי נעליים בזהירות, זה הריצוף זה עתה נשטף נענתה אמא, מפנה מקום. האבא בבית, קורא עיתון.
בפנים ריח של צ’יפס בטטה וקציצות. אבי, האח הצעיר, היה צפוי לחזור מהנסיעה הארוכה, והאמא תמיד הכינה לו את האוכל האהוב.
שושנה נכנסה לחדר, נאנחה והייתה יושבת על הספה. הבגדים הרחבים היו כבר מתוחים על הבטן הגדלה.
הרגליים שלך חוזרות ונפוחות? שאל האבא, מניח את העיתון. אולי תצאי לרופא.
הכול טוב, אבא. זה רק בפעם הראשונה? שושנה התמקמה על הכרית מאחורה. שמע, רציתי לדבר על משהו היא התקתה. יש לי רעיון לגבי הדירה.
איזו דירה? אם נכנסה עם תה חם לשולחן.
שלכם שושנה לקחה לגימה מהתה. תראו, אתם עם אבי כאן יש מקום, נכון? הוא בחדר אחד, אתם בחדר השני. אם נמכור את הדירה של שני חדרים, נוכל להעביר אתכם לדירת חדר יחיד
ונשאיר לך את ההפרש? קרא קול צוחק מדלת הפתוחה. אבי עמד משען על מזג הבית, עדיין במעיל של חברת ההובלה הארצית. אני רואה שאת לא מחכה, אחותי.
אבי, כבר חזרת? קראה האם בקול בוסר. אחזיר לך את המים
אחר כך, ניחש, מביט בשושנה. קודם נשתמע מה הרעיונות שלך.
אבי, למה כל כך פתאום? נאנחה שושנה. אני מדברת רצינית. תעברו לדירת חדר יחיד, זה יהיה נוח.
למי זה נוח יותר? הוא עבר לחדר, זרק מזוודה כבדה לפינה. לי עם ההורים במקלט קטן? או לך עם הכסף שלנו?
בני, אל תצעק כך, ניסה האבא להרגיע. בואו נדבר באלגנטיות.
מה יש כאן לדיון? הסתובב באוהל של החדר. לפני חמש שנים מכרנו את בית הקיץ, הועבר לבעלים. עכשיו מה, נמסור גם את הדירה?
קניתם דירת חדר יחיד לבת הגדולה? אז תעברו לגור שם חזר אבי, קצוץ במוטיב.
יש לי שלישי בפנים! השירה של שושנה עלתה בקול. אנחנו צריכים מקום גדול יותר! שלושה חדרים כבר חוצים!
ומה אני אמור לעשות? פנה אבי אליה בחומרה. אני בן שלושים ושתיים, ואין לי פינה משלי כי כל הכסף הלך לבניין שלכם!
נכון, נאנחה שושנה. כי אני סוף סוף הגשתי משהו בחיים. יש לי בעל יזם, ילדים, דירה
בעל יזם? צחק אבי. הוא סוגר חנויות אחת אחרי השנייה? כל העיר יודעת שהדוד שלכן, דניאל, עומד בחוב עד השמיים.
שושנה הפכה לבוהה:
מה אתה מדבר?
תזמיני, אחותי. אני נהג משאית, נוסע בכל הארץ. כמה שמועות רצות? בעיר סמוכה כבר נסגרו שני חנויות, כאן שלוש מתרוצצות על הקו. הספקים לא נותנים סחורה כי לא שולמו חובות. למה אתה חושבת שההורים צריכים לתת לך כסף?
שתק השקט בחדר. האם העבירה מבטה בין בת לבן:
שושנה, תגידי שזה לא נכון. זה לא נכון, נכון?
לא רציתי להגיד לכם לדוד יש בעיות רציניות. שני חנויות נסגרו, הספקים דורשים החזרים. אם לא נמצא כסף
ואת חושבת לעזוב את ההורים בלי בית? רבע אבי. כדי שנצטרך לשתף חדר, בזמן שאת מכסה חובות?
מה לי לעשות? קמה שושנה, עיניה אדומות. יש לי שני ילדים, שלישי עומד לבוא! אפשר לאבד את הכל!
תפתרי בעצמך! הוציא אבי בקול רם. מספיק לשבת על גב ההורים! הם נתנו לכם הכול מכרו את בית הקיץ, חסכו את החסכונות! עכשיו אתה רוצה לקחת את האחרון?
את רק מקניאה! קראה שושנה, כמעט הפילה את הכוס. מקניאה שהצלחתי להתחתן עם אדם טוב, שלא כמוך מה אתה, נהג?
כן, הצלחת, חייך אבי. ועתה אתה רוצה לגזול מההורים. אולי תכניס אותם אצלך? הם כבר נתנו לך כלום בית הקיץ, כסף תן להם לחיות אצלך!
מה? נעלבה שושנה. לא! יש לי משפחה, ילדים קטנים
אה, אז אתה רוצה לשאול מהם, ולא לעזור? רק לשאוב!
אתה לא מבין! תפסה השולחן, ידיה רועדו. דוד עלול לאבד הכל!
אז אנחנו נישאר בלי קורת גג? נלך אבי אליה. לך משם. די לשתות מההורים. תפתרי בעצמך.
שושנה קפצה, נחתה בדלת עד שהזכוכית ברגלי השולחן רוטטה. האם ישבה על כיסא, כיסתה את פניה בידיים:
למה אתה מתנהג כך עם אחותך? היא בהריון!
ומה איתה? ניגן אבי, משחרר צווארו לאחר נסיעה ארוכה. אתם רואים שהיא לא אכפת לכם. הכל בשביל הכסף.
אבל המצב שלה קשה באמת
והשלנו? הוא הצביע על הקירות המפוספסים, הצבע המקולקל, החלונות המתכת. אבא, עוד שנה על הפנסיה, אמא, הלחץ גבוה. והיא רוצה שנעבור לדירת חדר יחיד ברובע חדש, רחוק מבית החולים
אולי היא תחשוב אחרת, אמר באפקט של הקול השקט של האב.
שבועות עברו, ולא קיבלו שום שידור משושנה. האם חזרה לשיחה היא לא נענתה. אז הגיע דוד:
אבי היה עסוק בהכנות לנסיעה החדשה, כשדק הקול חצו את הפתיחה. על המדרגה יצא בעלה של שושנה דניאל, במלבוש משוחז, עיניים ריקות.
אפשר להיכנס? קטע קולי, קשיש ועייף. צריך לדבר.
האם העבירה אותו למטבח בדממה. אבי היה מוכן לצאת, אבל האב עצר אותו:
שב, בן. זה נוגע לכל המשפחה.
דניאל נשאר שותק, סובב כוס תה קרה. לבסוף אמר:
אני כאן להתנצל, על עצמי, על שושנה. לא היינו צריכים למשוך אתכם לכל זה.
מה קרה? שאלה האם ברגיעה.
הכל. העסק נפל, חייך מרירות. אתמול סגרנו את החנות האחרונה. המשאיות נלקחו, המלאי נגרר, המימון נעלם. חשבתי שאוכל להחזיק, הלוואות, הלוואות שושנה האמינה בי, ולכן באה אליכם. חשבתי אם תמכרו את הדירה
ומה לגבי ההורים? בקשתם מהאחרון מפנסיונרים? נגע אבי.
צודק אתה, שם דניאל מבטו למעלה. ניסה לשחק בתור יזם גדול, גבה חובות. כשנפלה האגד, לא ידע מה לעשות. זה מביך להרים ראש ולקום אחרי כל זה. היא גאה, אבל עכשיו היא בוכה.
איך אתם מתמודדים? הילדים קטנים
מנסים, השיב דניאל. קיבלתי עבודה כמפיץ בחברת הובלות, שושנה תעבוד כמנהלת במרכז קניות ברגע שתהיה אחרי הלידה. נמשיך לחיות כרגיל. רק הוא נעצר, סליחה על כל הבלבול.
הבית נפל לדממה כבדה. אבי הביט בחלון אל הדירה האפורה של החוץ. מחשבותיו על אחותו רודפות: איך הפכה הילדה השמחה לא אשתו של יזם מתנשא.
אתה צודק, בן, פנה פתאום האב. עשית טוב שלא מכרתם את הדירה. תמיד פדיתם לשושנה, וכל מה שנעשה היה…
חודש אחר, חזרה שושנה לדלת, הראתה שינוי בטן מצומצמת, לבוש פשוט, ללא תכשיטים ובלי מאפר. נשברה בדמעות:
סליחה על הכל. אתם עשיתם לי כל כך הרבה, ואני
האם רצה אליה:
הכל יעבור, נצא מהקושי.
אבי הביט באחותו, לא הכיר אותה הגאה, ללא איפור, נעליים שחוקות.
טוב, אמר לבסוף. נמשיך הלאה. תחיי כרגילה, בלי תפארות.
תודה לך, חיזקה שושנה את עיניה הדומעות. על שלא מכרתם את הדירה. היה לך חשיבות.
באותו ערב ישבו כולם במטבח, והאם הקשיבה לשושנה שמספרת איך הכל התמוטט תחילה חנות אחת, אחר כך שנייה, דניאל רודף אחרי כסף, הלילות ללא שינה, חשש מהצעד הבא.
ידעתי, אמרה לשני האחים. חשבתי שאנחנו מיוחדים, שכסף משמעו שאנו נעלה על כולם. עכשיו אני רואה שהחיים נבנים ממאמצים יומיומיים, לא מהזדמנויות בוהקיות.
זה נכון, חייך אבי. גם אני משלים משאיות, ולא מתלונן.
חלף שנה. נולד לילו השלישי של שושנה ילד בריאותי. דניאל המשיך בעבודת המפיץ, חוזר הביתה עם מצרכים. שושנה קיבלה עבודה ככותבת תכנים במשרה מרחוק, וקיבלה אפילו פרס על תכנים משולבים.
ערב אחד, אחרי שהחזרת משאיות, נכנס אבי לבית של שושנה. הילדים רצו אליו בזריזות.
היי אחי! תיכנס, נזמין מרק.
רק רגע, יש לי… שלף מהתיק שקית ממתקים וצעצועים.
הגדולים קפצו לקראתו, שושנה חייכה:
תמיד אתה מפנק אותם.
למה לא? הוסיף אבי, מעביר את האח הקטן. הם גדלים בריאותיים.
לאחר שהילדים נעלו לחדר, נחלץ אבי כוס תה לשושנה:
שמעת, יש לי הצעה. חברה של משאיות, “טראנס-איל”, מחפשת נהג קבוע, משכורת גבוהה.
זה רעיון טוב, השיב אבי. הם משלמים בזמן.
חשבתי על כך רק לפני כמה ימים, אמרה שושנה במחשבה. עברתי ליד החנויות הישנות שלנו, היום יש שם רשת בתי מרקחת. זה לא מרגיש עצוב, כמו שהייתה בחיים קודמים.
כן, זה משקף, אמר אבי, שותה תה. החיים נראים פשוטים, יש עבודה, הילדים גדלים.
יום למחרת, אבי הגיע אל ההורים. האב קרא עיתון, האמא שזפה צמחים על אדן החלון.
אבי, שב, הקרא האב, מסיק את העיתון. היינו עם האם מדברים
בלי סיבוכים, אבא.
בקיצור, החלטנו לתת לך כסף למקדמת משכנתה. חסכנו קצת.
אתם רציניים? קם אבי, מבולבל. מה כסף?
אל תתנגד לאבא, הפרה האם. אתה חוסך כבר זמן רב, והפנסיה קרבה.
לא, תודה, השאיר את הראש. אני אדאג בעצמי.
אנחנו יודעים איך אתה מתמודד, נענע האב. נוסעים נוספים, עובדים הרבה. קבל, אל תתנגד.
אבי רצה לסרב, אבל חשב: כמה אפשר לשכור? הוא קיבל את העזרה.
שבועיים אחרי, מצא דירת חדר יחיד מתאימה, לא במרכז, אבל קרובה למקומו. ההורים תרמו את המקדמה, השאר עבר למשכנתה.
הנה, יש לך פינה משלו, אמרה האם, מסייעת במעבר. מספיק לשכירות.
הכל בסדר, אימא.
שושנה הגיעה לעזור, הביאה וילונות, סירים:
זה מתנה מאיתנו, דניאל ואני.
אין צורך, אמר אבי, מייצר. העיקר שאת מבינה שהרצון שלך צודק.
שכחנו, השיב. העיקר שלמדת.
בערב, אחרי שהכל הסתדר, ישב אבי במטבח בדירתו החדשה, הציץ אל הרחוב הרועש, הקטן של המים במרק. הוא חייך קנה את הדירה, תיקן את הקשר עם אחותו, והוריו נשארו בדירתם הקטנה.
היום הוא מבקר בוהק בסופי שבוע, מביא מצרכים, עוזר במטלות. האם תמיד מזמינה קציצות:
קח, בני. יודע שאתה לא מבשל.
אני מתזונן, אימא.
קח בכיף, מוסיפה, מחזיקה את המכל. אתה היחיד שיש לי.
וכשכולם סביב, הילדים קרובים, האמת הפשוטה נחשפת: המשפחה היא העוגן, והחיים מתפתחים כשכל אחד תורם מבלי לדרוש יותר ממה שניתן. החוכמה של היום היא: לעזור זה לא להקריב, אלא לשתף, ולזכור שהאושר נבנה יחד, לא על ידי כסף אלא על ידי אהבה ויחס.
