כן, זה בדיוק מה שצריך! הוא בחיים לא יבין שעומדת מולו לא ארוסתו…
עינב עמדה מול המראה בחדרה ברחוב אבן גבירול שבתל אביב, בוחנת כל פרט בהשתקפותה. ידיה רעדו קלות כשסידרה קווצה סוררת מאחורי אוזן, ליבה הלם במהירות. המראה שעמדה מולה איפור, תסרוקת, הבעת פנים הייתה הדמיה מושלמת של טל, אחותה התאומה. אפילו אמם, אילנה, הייתה מתקשה להבחין ביניהן אם תלבש עינב גם את השמלה האהובה על טל.
המחשבה הציתה חיוך על פניה, אך ברגע שהביטה בשעון שעל מדף הספרים, התפוגג החיוך. מחוגי הרולקס האבהי זעמו לקראת השעה שנקבעה בעוד עשרים דקות אמור היה יואב להגיע. פרפרים עפו בבטנה. הכל חייב להיות מושלם אף ג’סטה מיותרת, אף נימת קול אחת לא שייכת. אם יואב יחשוד ולו לשבריר שנייה כל תכנית עינב, שקדה עליה שבועות, תתנפץ. וגם הפעם תידחק טל לקדמת הבמה, כמו תמיד מאז ילדותן.
עינב נשמה עמוק, לוחצת אצבעות מרוב התרגשות, ופסעה לדלת. בדיוק כשצלצל הפעמון, כבר ניצבה מולה, מחייכת בקלילות, מוכנה להצגה. בבת אחת החליפה הבעת פנים לחיוך חמים ועדין, ניצוצות שובבות הבליחו במבטה.
יואב, שלום! קולה תמרן לרכות, כאילו כל מילה נשקלת שוב ושוב.
בלי להמתין לתשובה, התקרבה לנשק את לחיו, כמו שתל עשתה לא יותר, לא פחות. אפילו הריח אותו בושם קליל מתחת לשמלה לא נשכח. אין מקום לאלתורים.
תיכנס, רוצה קפה? שאלה כבדרך אגב, מזמינה אותו פנימה. גופה פועל על אוטומט, שיעור באצילות לא מתוכננת.
יואב קימט את מצחו, ספק מחייך, ספק בוחן. משהו בקולו רמז שעלה עליו, ואז חיוך קטן של גילוּי עלה על שפתיו. אחות של טל מה היא בעצם מנסה להשיג? למה היא כל כך מנסה להיות טל? אך הוא העדיף להמשיך במשחק, להציץ לאן עוד היא תוביל.
בינתיים, במטבח הקטן, עינב התרוצצה, כפות ידיה כאילו נצבות בכל שניה. החיוך רך, מתאמץ, כבר כאב בלחיים. סידרה במהירות זוג ספלים, צלוחיות, ואפילו הציצה לעבר בקבוק ירדן גמלרוד בן עשר שהתבייש לו על השיש. מחכה לרגע הנכון.
היא ידעה: יואב כמעט ואינו שותה. גופו מגיב רע לאלכוהול, ובד”כ מסתפק בלגימה. היא דווקא קיוותה שבלב הבית, בין חברים, יואב ייאות לגימה אחת, שתמוטט את חומות הערנות.
כשהעמידה ביד רועדת את הקפוצינר, יואב כבר ישב בסבלנות ליד השולחן, זרועות שלובות, עוקב כל צעד בהבעה ששילבה סקרנות וקורטוב ציניות. פתאום, אי אפשר היה להחזיק מעמד והוא אמר:
עינב, למה את עושה את זה? ואיפה, אגב, טל? אם את מתכננת מתיחה, זו לא מהמבריקות.
היא קפאה לשנייה, עיניה בורקות חיפוש אחרי המילים הנכונות, ואז הצליחה להשיב, בקולו של מי שמתקשה להאמין שגילו אותה.
איך הרגשת? זה לא באמת ברווז. ניסוי חברתי. טל אפילו לא יודעת.
יואב הרים גבה, מנענע את גביע הקפה. הוא התעניין, אך שמר מרחק, ממתין לתשובות.
אתם שונות כל כך, אפילו כשאתן לבושות אותו דבר. איך מישהו בכלל מתבלבל? לחש.
עוד לפני שהספיקה לענות, כבר שלף את הנייד, מקיש בקצרה הודעה לטל: איפה את? חייך לעצמו, טומן את המכשיר בכיס.
אז מה המטרה של הניסוי הזה? שב ושאל.
עינב התחמקה מהקשר עין, בוחנת את תחתית כוס התה שלה רגע ארוך, ואז פלטה בהתלהבות בלתי צפויה:
תמיד מתבלבלים בינינו! אתה אומר שיש שוני, אבל אפילו אמא מתבלבלת אם אנחנו לבושות אותו דבר. תאר לעצמך שתי שמלות זהות, אותה תסרוקת ואנחנו כמו טיפות מים.
קולה רעד קלות כאב שחור מתחת לאיפור:
לפעמים זה ממש לא נעים. במיוחד כשהעניין הוא מישהו יקר לליבך… כבר היה שטעו ובמקרה חבר שלי הזמין אותי לדייט והתבלבל עם טל; פשוט כי היא נקלעה ראשונה. ולהפך טל רצתה לשוחח עם חבר שלך, והוא פתח בפניה סודות שלא נועדו לה.
למה שלא תשני תסרוקת? קטעה יואב, נזכר בכמה שיחות עם טל שבהן הצהירה עינב שהיא לעולם לא תשנה מראה כדי לשמור על “כללי המשחק”.
עינב עצמה את עיניה, מקמטת אף:
זה העניין… הסיכום הוא לא לשנות כלום עד סוף התואר. מין חוזה בלתי כתוב בינינו. לפעמים זה גם משתלם אפילו המרצים לא מזהים תמיד…
צחוקה היה חד, כמעט מתפרץ, נמהל בגאווה מרירה.
הבנתי, לחש יואב, ומסך טלפון שלו הבהב. הוא הציץ: אני ממתינה בבית הקפה שלנו. היא אפילו לא חושדת. הוא חייך, הרים עיניים לעינב.
אל תדאגי, אני לא אספר לטל כלום. אין לי עניין להכניס ביניכן טריז. מובן לי למה את עושה את זה.
עינב שחררה נשימה חנוקה. חיוך של הקלה, ספק תודה.
תודה, יואב. אתה באמת אדם טוב.
אז… להתראות. נעמד, אוסף את תיקו. אשתדל לא לאחר כדי שטל לא תדאג.
בהתנפצות עדינה נסגרה הדלת אחריו. עינב נשארה לבדה בתוך דממה מכאיבה. הלמות הלב התגבר בה. למה זה נכשל? למה הוא לא התפתה? איך כל תוכניתה המדוקדקת קרסה בן רגע, וטל שוב בצד המנצח.
שובות לב, רסיסי זיכרון, שטפו אותה: איך יואב הופיע לראשונה בבית משפחתה, איך נשימתה נעתקה ולא העיזה להודות בפני טל שבליבה נדלקה אש חדשה. פַּעַם אחר פעם דימיינה שיחות צפויות, צחקוקים, מבטים. אף פעם לא היה לה האומץ. פחד מהדחייה, מירידת המסך על איזון השברירי ביניהן, מנע ממנה לפעול.
אבל טל טל הייתה שמש. פגישה מקרית בספרייה, ומיד לאחר מכן הביאה אותו הביתה כאילו כלום. “תכירי, זה יואב,” הכריזה בנינוחות, אמא ואבא פורשים חיוכים חמים. וככה, בלי התראה, נגזל הסיכוי שלא זזה ממנו שעה ארוכה.
עינב נזכרה באותו הערב: ניצבת במפתן, רואה את יואב צוחק עם ההורים, עונה לשאלות, כובש בליבו. בפנים סערה אדירה בחוץ, פס בדלוח פנים, רגוע. כל כך קשה להעמיד פנים כשהלב נשבר.
זה היה אמור להיות שלה. היא הראשונה שראתה אותו, הראשונה שהתרגשה. היא זו שחלמה לילות על הליכות משותפות בשדרות רוטשילד, על בקרים יחד בנמל תל אביב, אך טל פשוט לקחה אותו כמו שתמיד ידעה לעשות.
ידיה רעדו עת שיחזרו את קו הזמן לאחור, חוככת בדעתה האם לא החמיצה הזדמנויות: אולי אם רק הייתה נענית לאזמנתה של טל למסיבה, מקדישה ערב קליל אחד אולי אז יואב היה רואה אותה, זו שחושבת, עָמוקה, מסודרת; לא רק את טל האמיצה, הזורמת, זו שכובשת חדר בלי מאמץ.
ולמרות הכל, עינב ידעה שכל זה לא סטייל, לא כישורי שיחה לטל היה קסם פשוט, נטול ריסון והצגה. היא הייתה פשוט היא, וזה לבד הספיק.
ובערב השלכת, כשהכריזה טל בארוחת שישי בחיק משפחתה על האירוסים ליואב, הרגישה עינב שהכול נשמט. חייכה, מחבקת, אומרת “מזל טוב”, אבל בפנים אבודה.
שבועות של חוסר שינה, תוכניות נקמנות, קנאה סרבנית וכאב מתמשך הבשילו לתוכנית: ערבו של הניסוי. הכינה בקפידה בקבוק יין מהרש”ל אותו יין שטל אהבה ויואב אולי ישתה וישכח עצמו. טקסטים מבעוד מועד, תמרונים אחרונים מול המראה, חיקוי כל תנועה וגינון. אבל כשיואב נכנס הוא מיד ראה.
הכול קרס. יואב גילה את התרמית, נפרד בנימוס, מיהר חזרה לתל.
עכשיו נותרה עינב לבדה, מהרהרת בייאוש באובדן הסיכוי האחרון. הרצפה תחת רגליה חמימה ויציבה ככל שתהיה דמתה קרובה יותר מתמיד. עוד מעט תגיע החתונה, ואין לה כל דרך להשפיע.
אני מוכרחה לחשוב על מהלך אחר, לחשה לעצמה, אצבעות קפוצות: “לפני שיהיה מאוחר מדי.” משחזרת בראש עוד ועוד רעיונות, אך דבר לא מספיק ריאלי.
*****
שבועות חלפו;
טל, זורחת כולה, כינסה את המשפחה בשולחן ארוך, ונרגשת הכריזה אני בהריון! פניה הבהיקו, עיניה התמלאו דמעות אושר, ההורים נישקו וליטפו, תכננו עתיד. עינב החווירה, מחזיקה בכוח ספל תה פושר. השתדלה לחייך, להנהן, להשתתף, אבל בפנים ננעצו סיכות חרישיות; כל “מזל טוב!” וכל מבט אוהב היה כמו סכין בבטן.
שלשלה בדמיונה את העתיד: ארוחות שבת, יואב צמוד לטל, מחייך לעוברה, חגים משפחתיים, ידים שלובות. זה היה מעבר לכוחותיה. לראות אותו שוב ושוב, לשמוע אותם מדברים על הילד, ולא להתפרק.
הרהוריה, מסוחררים וחריפים, חפשו מוצא. ואז, כמו לולאה הדוקה, עלה רעיון נורא: תעלול שיטיל צל אפל על ההיריון; תוצאה אכזרית אך תכריע בין טל ליואב לבלי שוב. היא ידעה על רוקח שמוכן לשלשל לה משהו “מרגיע”.
צחוק חלול ברח משפתיה. טל סברה שזו שמחת אחווה.
האושר שלך לא יאריך ימים, הרהרה עינב, ממששת את הכד הקטן בכיסה, מתכננת כל מהלך מראש
*****
רוצה מיץ? פנתה עינב לטל לבסוף, בקול יומיומי, צריכה לייחס נינוחות לכל. קניתי את התפוזים שאת הכי אוהבת.
תודה מתוקה טל מיד העניקה לה חיוך חמים ולחצה את ידה. את אחות של זהב!
עינב קפאה. משהו נשבר מבפנים, אך דיכאה זאת במהירות.
הלכתי להביא, אמרה והלכה למטבח, לקחה קרטון מיץ, מזגה לכוס. ידה גיששה לכיס, לוחצת את הכדור הקטנטן. ואז עצרה. הכול הציף אותה, כמו הצפה: איך טל צוחקת, מספרת בהתלהבות, ההורים, יואב. היא הרימה את ידה ובכאב עז שחררה את הכדור על השיש.
מה היא עושה? האם היא באמת מסוגלת לזה? אלימות שכזו? כל גופה רעד, פחדה מעצמה.
לא. היא לא תעשה את זה, לא תיגע במשפחתה. היא לא כזו. אפלה אחזה בה, אך ידעה הגבול נחצה, אבל לא תיפול.
בדיוק אז טל חדרה למטבח: הכל בסדר? נבהלתי, החוורנת!
עינב סקרה את עיני אחותה, ראתה דאגה, אהבה אמיתית, וקלטה פתאום עד כמה טל סומכת עליה. זה היה פשוט, טבעי, חם יקר מכל אוצר.
סתם, חוסר איזון לרגע, עבר לי עינב הפשירה חיוך, התאמצה להישמע יציבה. מזגתי לך מיץ, עוד שנייה אצטרף, נכין לנו תה.
פנתה חזרה, מדליקה את הקומקום, כל תזוזה מאולצת עדיין, כאילו מתאוששת מצלילה עמוקה.
בתוכה סערה: איך כמעט ביצעה משהו שלא יעלה על הדעת? כל הימים, כל השנה של קנאה, חרדה, עלבונות הכול התגבש לגוש הרסני שעיוור אותה לרגע מסוכן.
היא חייבת להשתלט. להודות בעצמה קודם כל שעליה לבקש עזרה. לא להסתיר, לא להתבייש, לגשת למישהי מקצועית, לפסיכולוגית, לשתף חברה שתבין ותסייע.
איפה את? שאלה טל, מציצה מעבר לכתף בחיוך מריר. את שקטה היום.
הרבה דברים בעבודה… אני חושבת שאני צריכה להתייעץ עם מישהו, השיבה עינב.
טל הנהנה, מרוצה. המשיכה לשוחח, ידיה מגוננות על בטן עגלגלה, מדברת על העתיד בלי להבחין בסערה שחלפה בחדר.
עינב הקשיבה, מהנהנת לפעמים, שקטה, מבטיחה לעצמה לעולם לא תיתן שוב לאופל להשתלט. לא תיתן לקנאה לנהל אותה. עליה לקחת אחריות לטובת הקשר עם טל, לטובת עצמה.
**
חודשים אחדים אחר כך, ילדה טל ילדה יפהפייה בבית החולים איכילוב. המשפחה התרגשה עד דמעות, יואב הביט בהן בגאווה. את הבית מילאו מתנות, דגלונים, שמיכות פיקה, הרבה אור חדש.
ועינב הפכה לדודה מסורה. בהתחלה באה לשטוף כלים, לחתל, לבשל, לשמור על התינוקת רק כדי שטל תוכל לישון. בהמשך התחילה לשיר לה שירים, להחליף בגדים קטנטנים, להרדים על ברכיה. למדה להרגיע גיהוקים, לצחוק יחד, ללמד ללכת יד ביד.
אט אט, הילדה הייתה לה לא רק משפחה אלא נחמה. היא שיחקה איתה, הקריאה ספרים, צילמה כל חיוך ראשון, הרימה באוויר בלב משתוקק. מצאה את החום, ההשלמה, השקט שלא ידעה מעולם. אפילו טל עצרה לילה אחד ולחשה בעדינות:
את דודה מדהימה. רואים כמה היא אוהבת אותך.
עינב חייכה, מובכת, יודעת: היא תיקנה, קצת, את מה שנשבר. בחיבוק של אותה ילדה קטנה, בנתינה ובצחוק הילדי היא מצאה את הדרך בחזרה אל עצמה.
כי לפעמים דווקא כשדואגים למישהו אחר, מצליחים לשחרר את הכאב, למצוא שלווה, למצוא באחרים את האור וגם את עצמך.
