“קנאה על הקצה”
כן, זה פשוט מושלם! הוא לעולם לא יגלה שזו לא ארוסתו שמולו…
עלמה עמדה מול המראה בחדר שלה בדירה ברחוב אבן גבירול שבתל אביב. היא בחנה בקפידה כל קמט בפנים, הזיזה בעדינות תלתל סורר מאחורי האוזן. ליבה פעם חזק מהתרגשותאפילו הציפיות הגבוהות שלה לא הכינו אותה לדיוק הזה! האיפור המדויק, התסרוקת המעוצבת, החיוךהכול היה העתק מוחלט של אחותה התאומה, נעמי. לרגע עצרה נשימתה. אם להוסיף לאלה את שמלתה האהובה של נעמי, אפילו אימא שלהן לא הייתה מצליחה להבחין ביניהן.
מחשבה זו העלתה על פניה חיוך מריר, אך שנייה לאחר מכן היא העיפה מבט לחוץ בשעון הדיגיטלי שעל מדף הספרים. השעה כבר רצה, ויונתן אמור להגיע תוך עשרים דקות. עלמה הרגישה פרפרים מתרוצצים לה בבטן. לא הייתה לה זכות לטעות כל תנועה, כל אינטונציה קטנה הייתה חייבת להיות מדויקת. אם יונתן יחשוד אפילו לשנייהכל התוכנית המדוקדקת תתמוטט, ונעמי, כמו תמיד, תנצח.
היא שאפה נשימה עמוקה כדי להרגיע את הרעד בידיים וצעדה לעבר דלת הכניסה. בדיוק כשנשמעה הדפיקה, עלמה כבר עמדה שם דרוכה, מוכנה להיכנס לתפקיד חייה. היא פתחה את הדלת; הפנים שלה הוארו בחיוך רך ושובה לב, עיניה נצצו.
יוני, שלום! אמרה בקול רך, כמעט לוחש, כל מילה מחושבת ומדודה עד כאב.
בלי להמתין לתגובה, התרוממה בקצות אצבעותיה ולחשה נשיקה על לחיו. הכול בדיוק לפי התסריט שצפתה: לא להפריז, לא להחסיר. שום תנועה מיותרת, בדיוק כפי שתכננה.
תיכנס, תרצה קפה? הציעה ונעשתה אלגנטית ככל האפשר, מנופפת ביד פנימה בשובבות קלילה, כאילו זהו ערב שגרתי, ולא מבצע מורכב שמתחולל בבית.
יונתן קימט קלות את מצחו, ספק בחשד ספק בסקרנות, מעיין בעיניים בוחנות אחר ההתנהגות הזאת שאינה אופיינית. אך בצעד קל, מתוך סקרנות, הוא חייך לעצמו, ונכנס אחריה לדירה.
עלמה התרוצצה במטבח, ידיה נעו בתנועות עצבניות, לחיי הכאב מחיוך מתוח שניסתה לשמר. היא ערכה לשולחן ספלי אספרסו, צלוחיות, כפיותמדי פעם בעיניה קופצות אל בקבוק היין האדום שקנתה במיוחד בחנות בשוק הכרמל. היין יחכה לרגע הנכוןכשהיא תציע לו לשתות כוס, בתקווה שיונתן ירפה מעט מהחשדנות שלו.
עלמה ידעה יונתן בדרך כלל לא שותה, לא סובל אלכוהול. רק לעיתים נדירות היה מסכים בהרמת כוסית, בעיקר בחברת אנשים אהובים. כאן טמון הסיכוי שלהאם תצליח לגרום לו להירגע, אולי תצליח להפעיל את קסמיה.
בעודה מתרוצצת, יונתן ישב לשולחן בזרועות שלובות, עוקב אחריה ממבטו החודר והאירוני. לבסוף, לא התאפק ושאל ישיר:
עלמה, את יכולה להסביר לי בשביל מה כל זה? ואיפה בכלל נעמי? אם זו מתיחה, היא לא ממש שנונה.
מסך רפרף על פניה, אבל מיד התעשתה. חייכה מעט, נאחזת בנימה קלילה:
אז איך עלית על זה? ולא, זו לא בדיחהניסוי קטן, סוג של. נעמי לא יודעת מכלום.
יונתן הרים גבה, סובב בין אצבעותיו את כוס האספרסו. הוא רק הרים טלפון, כתב הודעה קצרה לארוסתו: “איפה את עכשיו?” המסך נדלק, כבה.
אז מה המטרה של הניסוי? חזר ושאל.
עלמה הזיזה את כיסאה, טבלה מבטה בתה.
כל הזמן מבלבלים בינינו, למרות שאת/ה אומר שזה מובן מאליו שאנחנו שונות. אפילו אמא מתבלבלת כשאנחנו לובשות אותו הדבר. תחשובאם תסרוקות זהות, שמלות תואמות, כל אחת מאיתנו יכולה להיות השנייה, ואף אחד לא יבחין.
היא הפסיקה כאילו נזכרת ברגעים עוקצניים מהעבר והמשיכה:
לפעמים זה ממש לא נעים במיוחד כשזה גולש לחיי אהבה. לא פעם השלמתי פגישה, והוא הגיע דווקא אל נעמי והיא פשוט הייתה קרובה יותר אל התחנה או הפוך נעמי ניגשה לדוד שלך, והוא החל לגלות לה סודות שכוונו אליי.
אז למה שלא תספרי תספורת? יונתן חייך בחצי תמיהה. הוא זכר את נעמי מתרעמת מול כל שינוי; כאילו נהנתה מהבלבול.
עלמה חייכה חיוך מתוק, כמעט בוזי.
זה לא מעניין. נשבענו לא לשנות כלום עד סוף הלימודים. סוג של הסכם לא כתוב בינינו. חוץ מזה לפעמים זה משתלם. גם המרצים טועים בינינו.
היא צחקה, צחוק קצר וקולני; ניכר היה שהיא נהנית מרמאות החביבות האלו.
הבנתי, אמר יונתן, בוחן אותה בשקט. פתאום רטט הטלפון, הוא קרא את ההודעה נעמי חיכתה לו בבית הקפה ברחוב דיזנגוף. אין לה מושג שהוא פה.
אל תדאגי, לא אגלה לה. אני מבין שאת דואגת לה. לא אכניס אותך למלכודת.
עלמה הרפתה, אנחת רווחה.
תודה אתה באמת בן אדם טוב, יוני.
טוב, אני אזוז, אמר, וקם. כדאי שאגיע לפני שנעמי תדאג.
הדלת נסגרה בקליק, עלמה שקעה לכיסא, אחזת בקצה השולחן מהתסכול. איך שוב לא הצליחה? מדוע יונתן לא נשבר? כל תוכניותיה, הדקדקנות, המאמץהכול נפל ברגע.
המחשבות חזרו ליום שבו יונתן נכנס לחייהן. מנועי הקסם, הדיבור הקליל שלו, הביטחוןהכול כבשו אותה מיד. כל פגישה חלפה בהעפלה בלב, הידיים לחות מהתרגשות, והמשפטים שרצתה לומר נתקעו בגרונה. אבל משהו תמיד עצר אותההפחד להיפגע, להשאיר קרע סופי בינה ובין אחותה.
ונעמי היא הייתה נועזת. ביום בהיר אחד הביאה אותו הביתה: “זה יונתן”. איך ההורים האירו פנים! עלמה עמדה בצל הדלת, ראתה איך הוא משתלב, צוחק עם אבא, מתעניין באימא. הכול בתוכה סער, החיוך שלה היה כיסוי ריק של מנוחה מדומה.
הוא היה צריך להיות איתה. היא שמעה אותו ראשון, חשה אותו ראשון והנה הוא שייך לנעמי, שהשתלטה עליו בלי לדעת.
עלמה נשמה עמוק. אסור לה ליפול לקצה התמכרות הקנאה. היא ניסתה לא לאבד עשתונותאבל איך מרפים מהכאב, מהאכזבה?
נעמי תמיד אהבה להיות במרכז העניינים. אור מעיר, טלטלה של שמחה, חברויות קלילות, מסיבותועדיין למצטיינת. לעומת זאת, עלמה מעולם לא חיפשה ריגושים: ספר שקט, חברה בודדת. הציעה תירוצים כשהוזמנה”יש לי יותר מדי לימודים”. בדיעבד, אולי הייתה צריכה לנסות שלא תפספס את יונתן רק בגלל רצינותה.
בתוך-תוכה ידעהזה לא עניין של הרגלים. נעמי פשוט הייתה כובשת בטבעיות. לא ניסתה לרצות, פשוט הייתה, וזה הספיק. עלמה עשתה הפוך: חשבה יותר מדי, פחדה לטעות. נשארה בצד.
המחשבות לא הרפו. היא ניסתה להאמין שיש ערך לדרך בה בחרה, אך בערבים, כשהשקט נופל, דמיינה איך יכלו חייה להיראות אילו הייתה, אפילו במעט, הדמות של אחותה.
כשהכריזה נעמי בסעודת שישי על האירוסין, הרגישה עלמה כאילו נקרע משהו בלב. היא חייכה, בירכה, חיבקה, אבל בראשה צלצלה אזעקה אחת”זו לא יכולה להיות האמת”. כל הערב הציגה שמחה, ענתה להורים, אך מתחת לפני השטח התרוקנה.
שבועות של חוסר שינה גררו אחריהם את רעיון המבצע מה אם יונתן יתבלבל, ייפול שבי בקסם שלה, ונעמי תמצא אותם יחד? האחות שנפגעה תעזוב, אולי, ולו רק שלא תהיה מנצחת. שיחק לה בראש תרחיש אחר תרחיש, הכינה יין, את התנועה, כל משפט. וביום הזה הכול קרס כשיונתן ראה את האמת כבר בדלת.
הכישלון היה מוחלט. יונתן נפרד בנימוס, הלך לאהובתו ולעלמה לא נותר אלא בדידות צורבת.
“זמן לפעול מחדש,” לחשה לעצמה, אוחזת בשולחן. “הפעם לא אתן לזה להיגמר ככה” במוחה התרוצצו רעיונות, רק שלא מצאה שום דרך הגונה. היא ידעה הפעם אין מקום לשגיאות.
**************
עברו שבועיים, ובבית ההורים בהרצליה הסעודה התפוצצה מאושר: נעמי הודיעה שהיא בהיריון. עיני הוריהם זהרו, האימא בכתה מהתרגשות, אבא חיבק והניף לחיים. יונתן ישב לצידה, מתמלא גאווה, ובכל מבט נדלקה אהבה עליזה.
עלמה ישבה בשקט, מחזיקה כוס תה שכבר הספיקה להתקרר, קפואה בחיוכה המאולץ. בכול מילה של נעמי, בכל מבט חם מההורים, הרגישה מחטים מציקות ננעצות ישר בלב.
העתיד צייר עצמו לנגד עיניה: ארוחות שישי משותפות, יונתן אוחז ביד של נעמי, גאה בבטן הגדלה, חוגג בריתות וימי הולדת. עלמה חשה לא מצליחה לנשוםלא תוכל לעמוד בזה. לראות את יונתן כל הזמן ליד אחותה… זה היה מעבר ליכולתה.
בוחנת שוב ושוב את האופציות, נפלה עליה מחשבה קיצוניתאם רק משהו “יקרה” לעובר, לקוות שזעזוע כזה יקרע את הזוג. הייתה זו החלטה קרה, לא אנושית, אך נראה שבעיניה הברירה היחידה.
מביטה בנעמי, בעיניה הזכות ואמונתה במערכתלרגע רצתה להפסיק. אבל כבר בראש מחשבות: לכתוב לחבר הרוקח שמוכן להציע תרופה שמספיקה ל רק סיבוך קטן, כאב חולף.
עלמה צחקה לעצמה קולה בקושי נשמע, אך מלא בגיחוך מר. נעמי הציצה לעברה, משתכנעת שאחותה שמחה בשבילה.
“אושרכם אינו לנצח,” אמרה בליבה, מתמקדת בזוג הבריא והמאוהב הנגלה לעיניה
**************
רוצה מיץ? שאלה עלמה בקול קליל, בוחנת היטב את טון הדיבור שלה. חייכה את אותו חיוך חזרות שהביאה לשלמות.
תודה, את פשוט אחות מושלמת! ענתה נעמי באהבה, לוחצת קלות את ידה.
עלמה נעצרה לרגע, מרגישה רעד פנימי, אך התעשתה מיד.
מיד חוזרת, ענתה, משווה לקולה שקט מדומה.
היא ניגשה למקרר, שפכה מיץ תפוזים לכוס, ידה השנייה חורקת בכיס בו שכנה הכדור הקטן. ברגע ההוא נעצרה.
מה היא עושה? הביטה לכוס, אחר כך לכדור בין אצבעותיה. ראתה בעיני רוחה את נעמי, מחייכת, מלאת חיים, הוריה מאושרים, יונתן אוחז בידה
היא מסוגלת באמת לעבור על קו אדום שכזה? זה לא היא. אסור לה, אינה רוצה בכך.
ידה התרופפה. הכדור נפל חרש לשיש.
נעמי נכנסה דאגה במבטה, אהבה בעיניה. את בסדר? את לבנה לגמרי.
עלמה הרימה מבט. הנה, מול עיניה, אהבה שאחותה רק קיוותה שתוכל לקבל ממנה. האמון, הפשטות, הרוך.
היה לי רגע של סחרחורת, אמרה, מחייכת, דוחקת חזרה את הדמעות. הנה, מזגתי לך. אכין לעצמי תה.
עברה לכיור, שטפה כוס, הרתיחה מים. כל פעולה נעשתה במאמץ, כאילו פילסה את דרכה החוצה מערפל סמיך.
עדיין סער למרות הכול. ברגע הזה, כשהכדור היה בידההבינה כמה קל ליפול למחשבות מסוכנות, כשמטפחים אותן בלב מדי יום.
הכינה תה, נשמה את הארומה המנחמת. השקיפה לעבר נעמי, מרוכזת בתינוק שבדרך, בחיים המתחדשים והכאב התגבר.
“כיצד העזתי בכלל?” חשבה. “זו אחותי. היא שלי.”
רק אז הבינה: זה לא התקף רגעי, אלא גוש של רגשות שצבר כעס, קנאה, עוול שהמשיכה להסתיר. וכשהרעל הזה כמעט הביא אותה לידי חציית הגבול, ידעה שעליה להשתנות.
על מה את חושבת? שאלה נעמי מרוככת.
הרבה עבודה בראש, אולי כדאי לדבר עם מישהו על סדר עדיפויות, ענתה, מקווה שתשתכנע.
נעמי קיבלה זאת והמשיכה בפטפוט שגרתי. עלמה הקשיבה, הנהנה, שותפה בשיחות. בתוכה, תססה נחישות חדשהלא תאפשר לקנאה לשלוט עליה שוב. על הפרק היו כל הקשרים בחיה.
היא ידעההשלב הראשון הוא להודות: היא צריכה עזרה, לראשונה לא להתבייש.
***************
נעמי ילדה ילדה מתוקה, שהפכה מיד ליהלום המשפחה. בארץ סערה לילה אחד ביוני, ובוקר לאחר מכן כבר הציגו אותה להורים מבעד לחלון המחלקה בלניאדו. פניה העגלגלות, הריסים הארוכיםכל מי שהביט בה, חייך.
הימים הראשונים הפכו לחגיגה של רגעים ראשונים. נעמי ויונתן חלקו תור להאכלה ולמעטפת. ההורים הביאו בובות, הסבתא סרגה גרביים זעירים, הסבא התגאה בפני השכנים.
אבל מי שהתאהבה במיוחדת הייתה דווקא הדודהעלמה. אחרי אותו משבר, ביקרה יותר ויותר, תחילה כדי לעזור, להניח לאחות לנוח, לבשל, לערוך קניות. אחר כך נשארה סתם, ללטף את כף היד הקטנה, להפליא על גבות קטנות במורת רוח או לחייך מול החיוך חסר השיניים.
עלמה למדה לבטל את בכי התינוקת, להרגיע בניגון מיוחד שחיברה בעצמה. קנתה בגדים צבעוניים, שמחה לראות את התינוקת לבושה חמוד. לקחה אותה לטיולים, החזיקה יד ביד בצעד ראשון. העבירה את הספרון הראשון, הפיקה יחד מסיבת תה בבגדי בובות.
נעמי הרגישה את הקרבה; ערב אחד הודתה על כך ישירות: תודה, אני רואה כמה את אוהבת אותה. זה כל כך חשוב לילדה לגדול לצד דודה כזו.
עלמה חייכה בביישנות, הנחתה שלא שיערה שכך תרגיששהדאגה לתינוקת תביא לה סיפוק וטעם לחיים. הרגעים הפשוטים הללוהצחוק, ההבנה התמימה, החיבוקמילאו אותה בחום, תחושת ערך.
מביטה באחייניתה המאושרת, ידעה עלמה: דווקא כשנותנים לזולת, מגלים מחדש את הדרך לשלווה ואולי, גם אל האושר, שלה חיכתה באמת.
