הקן של הסנונית
כאשר יוסף כהן נישא למרים ברק, אימוחנה חיברה מיד עם כלה. היא אהבה את מרים מאז שהייתה ילדה, ושמעה על יוסף שעבר יחד איתה ריקודים בבית הספר.
יוסף, למה אתה עומד מול המראה כמו נערה יפה? צחקה חנה. תביא לנו את הכלה עם אביך!
אהבתי אותך, אמא, אתה תמיד יודע הכל. ברגע שתהיה מוכן, אראה לך חייך יוסף וברח.
חנה דיברה עם בעלה אריק בזמן ארוחת הערב:
איזה בן זוג נעים לנו היה אם לבנו נמצא במרים אמרה. היא נכדתו של פדרו, הוא מגדל אותה לבדו. היא בחורה מנומסת, מסודרת, ובת ים.
כאשר יוסף ומרים הגיעו לביקור של המשפחה, חנה התרגשה והייתה מופתעת.
בני, קראת לי במחשבותיי. רציתי שמך יהיה מרים, היא לי תמיד נראתה נכונה קראה בחיוך.
החתונה הייתה בכפר קטן, לא יוקרתית, אך נמשכה באהבה. מרים הייתה רגישה, אך כשקיבלה החלטה, עשתה זאת בכבוד ובזהירות.
מרים שלנו, כמו סנונית, חכמה ואדיבה שיתפה חנה את שכנתה רונית. איזו אם טובה!
כמה זמן עברו, נולד לבן שלהם מאיר. הסבא והסבתא אהבו אותו מאוד, אבל הוא נולד לפני תקופת הלידה, היה חולה מעט, ובסופו של דבר גדל רגוע.
שנותיו חלפו, הוריו של יוסף נפלו, וכעבור שנתיים גם יוסף נפטר באחת משעות הקציר, כשהשמש חמה והלב לא יכל לעמוד. מרים נשארה לבד עם בןהיא, ובשקט הם חיו בחקלאות: פרה, סוס, חזיר, תרנגולות, והם חיטבו וזרעו. אף פעם לא היה צעקות או מריבות בין אם לבן.
בפעם שלא הספיקו לאסוף את הקטיף לפני הגשם, מרים אמרה:
אל תדאג, בן, הקיץ ארוך והכל יתייבש בעוד השכנים מתווכחים על כך ומאשים זה את זו.
מירה הייתה נקייה מאוד, הבית תמיד מסודר, הווילונות חימצוניים. היא אהבה לבשל, אם כי לא הרבה, אך תמיד מפתיעה במנות מגוונות. מאיר אהב לאכול, והיא שאלה אותו מה הוא רוצה לארוחת מחר.
השכינה רונית לבשה לעתים לבקר והייתה מתפלאת:
מרים, אתם שניים וגשם של אוכל על השולחן.
תבואי, שבו, מאיר אוהב לאכול הזמינה מירה.
רונית חייכה וגרמה לכולם לצחוק:
בנך לא נוצר בעוצמת יוסף, אבל הוא יפה, כשמסתכלים עליו מרגישים קרח בעור.
בכפר קיבלו את מרים ומאיר בכבוד, ראו בהם אנשים בעלי שכל, נקיים וידידותיים. מאיר בחר לעצמו אישה ורייה, בחורה גבוהה, חזקה, כמעט גבוה ממנה, ולא יפה במיוחד. האנשים תהו איך בנקודה יפה כזאת נישאה לאישה שלא מתאימה לה. ורייה הייתה קבועה, חכמה, ותוקפנית.
איך ורייה נראתה למאיר? תהתה מרים זה שונה לגמרי, ולא אשנה אותם.
מירה קיבלה זאת במוסריות, והחליטה לסבול. אם הבן מאושר, גם האם שמחה.
ורייה הייתה מדברת יותר ממאיר, הוא שקט.
אל תדאגי, אמא, הילדים ילמדו, אני אסביר להם, אמר מאיר מבלי להגיב.
החתונה הייתה שקטה, ללא ריב. רבים השתמשו במשקאות ונהנו בחוץ, אך באותו לילה כולם הלכו למיטותיהם.
בבוקר, מרים לקחה את הניקיון מהשולחנות, והגיעה ורייה לעזור, מתלוננת:
הלוואי שלא היינו צריכים להתחתן, רק נרשם והכל סיים.
תלכי לישון, ורייה, אם לא ישנת, אני אסיים לבד ענתה מרים.
ורייה נזכרה:
אולי יספרו בכפר שכואבת לי כמנהלת, לא עוזרת.
הסבתא שמעה זאת, אך לא ענתה, והמשיכה לדאוג לביתה.
ורייה הרגישה את הקשר של מאיר עם אמו, והציגה עצמו בכל רגע: חיבוק, נשיקה על הלחיים, והודתה על האוכל.
בפעם שהייתה בחנות, היא סיקרה:
מאיר אף פעם לא אומר דבר רע על אימו.
הסבא מתן, שהיה על המשפחה, השמיע:
חבל על מרים, השאירו את הציפור השחורה במקום של הסנונית.
הקפידו להקפיד על חיי המשפחה, כי בסוף, אהבה וסבלנות שומרים על הבית.
הקיץ עבר, ובשנה שעברה נולדה נשתה לתום, נכדו של מרים. בתינוק היה קשה להירדם בלילה, חלביו היה מועט, והסבתא החלה להאכיל אותו בשקט.
עם הזמן, תום גדל חזק, למד בבית הספר והפך לתלמיד מצטיין. מרים המשיכה לטפח אותו באהבה, והקשר ביניהם נותר עדין.
בסיום, תום נודע להורים שלו שירצה להתחתן עם טלי, בחורה מקסימה מהסביבה. הוא הודיע כי יחזור אחרי סיום הלימודים, יבנה בית וישמר את סבתו בחום.
מירז ידעה שהכל יסתדר. היא המשיכה לדאוג ולתמוך, והזכירה לכולם: החסד והסבלנות הם שמחזיקים משפחה מאוחדת.
