קירות זרים
“תגיד, על מה אני חושבת כל הזמן?” אני אומרת לגדי, בעלי, בזמן שאני שוטפת שוב ושוב את אותה צלחת זה כבר הפעם החמישית. “שגם כפית תה אחת כבר לא נשארה לנו. הכל בחדר של מירב. ובלילה, כשאנחנו הולכים לישון, אני עוד תוהה בלב, אולי אנחנו עושים פה רעש מדי, כשאנחנו בסלון שלנו ורואים טלוויזיה. אולי אנחנו מפריעים להם.”
גדי מסתכל בשקט מבעד לחלון על החצר החשוכה. אחר כך הוא פולט אנחה עמוקה, כאילו יוצאת מהנשמה עצמה.
“אורחים”, הוא לוחש. “אנחנו, שפעם היינו בעלי הבית, הפכנו לאורחים. במטבח של עצמנו.”
וממש כאילו בהזמנה, קול צחוק של נערה מהחדר של מירב, ולצידה הבס של אלון, החבר שלה, נשמעים ברקע. הם צופים בסרט בסלון שהיה פעם שלנו.
כך ישבנו, אני עם הצלחת ביד, גדי ליד החלון, בראשי מתרוצצת רק שאלה אחת: איך הגענו למצב שבו אנחנו מפחדים אפילו להוריד מים בשירותים? איך הנהגנו למצב הזה? הרי הכל התחיל כל-כך תמים. באמת, מתוך רצון טוב, כמו שמקובל בין משפחה.
הטלפון מאחותי, תמר, הגיע בסוף אוגוסט, לפני שנה וחצי בערך. עוד עסקתי אז בלסדר את העלי גפן במטבח, שיער נדבק לי למצח. כשהטלפון צלצל, ניגבתי את הידיים בסינר ולקחתי את השיחה.
“עדי, שלום”, הקול של תמר מהוסס, אולי אפילו מתרפס. מיד נהייתי דרוכה. תמר לא נוטה להתקשר סתם כך. היא גרה בבאר שבע, החיים שונים, נפגשות גג שלוש פעמים בשנה.
“תשמעי, יש לי משהו לשאול אותך”, היא מתחילה. “את זוכרת את מירב, הבת שלי?”
“איך אפשר לשכוח? מה איתה?”
“הכל בסדר, בעצם אפילו מעולה. היא התקבלה ללימודים באוניברסיטת תל אביב, תקציבית, תארת לי. אבל מעונות אין כרגע, אולי רק בסמסטר הבא. אז חשבתי אתם הרי רק שניים, דירה שלושה חדרים אולי תסכימו לרשום אותה אצלכם זמנית? רק לצורך רישום למזכירות, שתהיה כתובת חוקית. הרי היא תוכל לשכור דירה עם שותפות בינתיים.”
עמדתי שם, מחזיקה את הטלפון, מתלבטת. הילדה אחיינית שלי, תמיד הצטיינה בלימודים, תמר סיפרה עליה בגאווה. מצד שני, רישום זה עניין רציני. גדי תמיד אמר, אל תרשמי אף אחד, גם לא משפחה, כי אחר-כך אי אפשר להוציא.
“אבל את בטוחה שהיא תשכור דירה?” התעקשתי. “את יודעת, זה יכול להיות מביך אם תחליט לגור אצלנו.”
“מה פתאום!” צוחקת תמר. “היא בת עשרים, רוצה עצמאות. כבר סגרה על דירה עם שותפות. פשוט למזכירות חשוב כתובת. כל מן טופסולוגיה כזאת, רגולציה.”
אמרתי שתן לי לחשוב ולדבר עם גדי. בערב, כשסיפרתי לו, הוא נאנח בעצב:
“אל תרשמי אף אחד, עדי. אחר-כך לא תיפטרי מזה.”
“זו רק אחיינית, וזו תקופה קצובה”, התווכחתי. קצת מצפון, קצת רחמים. שיהיה לה מוצא. כל-כך רציתי להאמין.
התקשרתי למחרת לתמר. אמרתי שנחשוב. יום אחר כך מירב התקשרה בעצמה; קול נעים וקורקטי.
“דודה עדי, תודה ששוקלת לעזור. יש לי חדר שכור ברמת גן, רק למסור כתובת צריכים, לא תרחי לי בכלל. רק אם אפשר, אשמח לבקר רגע, להכיר אתכם ולסדר את הניירת.”
עם כל כך הרבה נימוס ומסירות, לא יכולתי לסרב. גם גדי לא התווכח, סימן אדיש בידיו כרגיל “תעשי מה שאת מוצאת לנכון.”
מירב הגיעה בספטמבר. גבוהה, דקה, ג’ינס וחולצה לבנה, שיער כהה אסוף בצמה, רוקדת חיוך קטן. תיק גב גדול, דודיות מסורתית, מניחה צנצנת דבש, ריבת תפוחים, שוקולדים.
ישבנו, שתינו תה. היא מתארת את הלימודים, את החלום להיות כתבת בטלוויזיה. מראה לי תמונות של הדירה שלה עם השותפות.
“פשוט חייבת את זה בשביל לסדר את כל הבירוקרטיה”, היא מחייכת. “מבטיחה לא להטריד בכלל.”
גדי חזר מהעבודה, ראה את הילדה, התרצה.
כעבור שלושה ימים הלכנו יחד למשרד הפנים. סידרנו רישום זמני לשנה. חשבתי שזה יסתיים כאן. מירב תודה, תחיה בדירה אחרת, אנחנו הישענו את עזרתנו המשפחתית, כולם מרוצים.
אבל החיים, כמו תמיד, מתפתלים בדרכם.
בהתחלה באמת לא שמענו ממנה. חודש, עוד חודש. כמה שיחות נימוס, ברכות לחגים, הכל רגוע. תמר הודתה לי שוב ושוב.
ואז, בנובמבר, מירב מתקשרת. “סליחה, אפשר ללון אצלכם כמה לילות? נהיה לי קשה עם השותפות, הן רועשות, מביאות חברים בלילה, אני לא מצליחה להתכונן למבחנים.”
איך אוכל לסרב? אמרתי שתישן בסלון על הספה.
הגיעה בערב, אותו תיק גדול על הגב, מבט מתנצל. הבטיחה “רק לשבוע, עד שאסתדר.” אבל הגיעו שבועיים, אחריהם חודש מבחנים, אז עבודה זמנית בעיתון ידוע, חסכון לנסיעה בקיץ. “תביאי, אשלם על החשמל והמים, לא אכביד עליכם בכלל.”
גדי התפוצץ: “עדי! את לא רואה מה היא עושה לנו? תפסה פה דירה, עוד רגע תביא גם את כל הרהיטים שלה!”
לא עניתי. הרגשתי את תשומת הלב. לא נעים להוציא את מירב, היא הרי כל כך משתדלת.
בחורף הדברים כמו מתקבעים. הבגדים שלה ליד הדלת, קופסאות שלה על המרפסת, מוצרי חלב ומעדנים מהמכולת במקרר לפעמים גם על חשבון שלנו. נכון, מחזירה, אבל התחושה לא נעלמת פתאום כבר לא אנחנו בעלי הבית.
התקשורת בינינו לגדי כמעט נגמרה; הוא חוזר הביתה מאוחר, נכנס ישר לחדר השינה. לא רוצה לפגוש אותה. גם אני הסתובבתי בבית בניכור. מירב באמת משתדלת, שוטפת אחריה, שקטה, מתחשבת, אבל בסוף היא פה. לא משנה מה.
ערב אחד, בזמן שאני חותכת סלט, היא יוצאת, מרתיחה מים בקומקום שלה, כוס תה מהקופסה שלה. הבנתי היא כבר ממש בבית.
“תגידי מירב,” גמגמתי, “את מחפשת פתרון קבוע? שותפות ובדירות?”
היא חייכה בעייפות. “הן כבר לא רלוונטיות,” הסבירה. “אבל אני בודקת פשוט זה נוח פה. במרכז, קרוב לאוניברסיטה, הכל מסתדר לי.”
אופייני. לא רוצה ולא יכולה להגיד לה די, תלכי מפה.
הזמן חלף, עברה שנה. המרחק ביני לגדי הפך לניכור יבש, אפילו מירב הרגישה בו. אבל מידי פעם, פתאום, היא הביאה הביתה את אלון חבר מהאוניברסיטה. “חייבים לעבוד בפרויקט משותף,” מתרצת. צחוקים בליל, קולות מעבר לקיר. זה כבר היה הקש. גדי התפוצץ.
“עד כאן!”, נזף אחרי שיחה אחת ארוכה במיטה. “באוגוסט, כשהרישום שלך נגמר, את מוצאת לך מקום משלך.”
אבל מהר מאוד מתחילה הבקשה להארכה. אוניברסיטה, מבחנים, עוד שנה להישאר. תמר מפעילה לחץ: “עדי, רק עוד קצת! אחר-כך תעזוב.”
ואני פראיירית, חותמת שוב. גדי מסרב ללכת איתי, חותמת לבד.
הקיץ מגיע. קיבלנו קצת אוויר מירב נוסעת הביתה לדרום. למשך חודש, הבית חוזר אלינו. סוף סוף שולחן אוכל בסלון, טלוויזיה פתוחה עד מאוחר, אפילו גדי נסחף לצחוקים הישנים. אבל בסתיו היא חוזרת הפעם עם מזוודה ענקית. אומרת שנרשמה למקביל באוניברסיטה, החליטה להשקיע, תשקול לגור פה גם שנה הבאה.
עוד פעם אלון, עוד מסיבה. ההרגשה זרה זה כבר ביתם, לא ביתנו.
בנובמבר לא עמדתי בזה יותר. מזמינה את מירב לשיחה במטבח. “את הרי יודעת, את צריכה למצוא כבר מקום משלך,” אני אומרת בעדינות.
“אני מחפשת”, היא אומרת, כמעט נעלבת. “קשה למצוא משהו במחיר סביר ובמיקום נכון. אני הרי משלמת ומסתדרת לבד. לא הבנתי שזה מפריע לכם כל-כך.”
“זה מפריע”, עניתי בכנות. “זה כבר לא אותו בית.”
“אני רשומה פה”, ענתה בקור רוח. “זה גם הבית שלי לפי תעודת זהות.”
הרגשתי שיצאתי לקרב כושל מראש. היא כבר עברה את שלב ההכרת תודה. היא כבר לא מבקשת, היא דורשת. הכל פורמלי, “זכויות”. מה אכפת לה היסטוריה של עשרים שנה, ארונות שהתמלאו ושקעו בילדים שגידלנו?
שיחות הפכו לציניות. מירב בקושי מדברת איתי, גדי ביתר ניתוק. דצמבר הגיע, ועדיין לא היה שמץ של תקווה באוויר. עץ החג עמד הפעם במטבח, במקום שבו תמיד עמד בסלון.
בערב ראש השנה האזרחית, מירב נסעה שוב להוריה. לכמה ימים הבית נרגע.
“חייבים להפסיק עם זה, עדי”, גדי פונה אליי. “בשנה החדשה, נפתור הכל, גם במחיר של בית משפט.”
לא האמנתי שזה יגיע לזה. ילדה של אחותי, משפחה, אנחנו? אבל לא הייתה ברירה.
כשמירב חזרה, היא אספה אומץ ובישרה: “אלון צריך קורת גג, חשבתי שלהכניס אותו אליי לסלון יהיה זמני. גם הוא משלם על ההוצאות, לא מפריע!”
ואז הלב ממש נשבר. גדי כבר לא הסתפק במעשים התקשר לעורך דין, הגיש תביעה לסילוק יד. תבע בנפרד איסור לרשום את אלון כתושב. גם תמר התנתקה. טלפונים לא נענים יותר. המשפחה לא מדברת איתנו.
אלון בינתיים עבר עם התיקים, מירב אוספת אותו בכניסה ויחד הם מסדרים את הסלון מחדש. ארגזים, מפה חדשה, אפילו טלוויזיה משלהם, והסלון כבר לא שלנו. השתיקה בינינו מחפירה.
עורכת דין מסבירה שזה יהיה תהליך ארוך, אין אחריות לתוצאה. אנחנו מנסים לאסוף הוכחות, מקבלים הערות מהשכנים, אוספים קבלות של הוצאות, מקליטים רעשים.
והחיים נמשכים. גדי כבר כמעט לא נמצא בבית, חוזר רק לישון. אני מוצאת את עצמי יושבת במטבח, שוטפת כלים אינסופית, מקשיבה לקולות שיחה וצחוק מהסלון מגרש המשחקים של מירב ואלון.
לאחרונה דיברתי עם גדי בלילה. “אולי נמכור את הדירה,” אני לוחשת, “ונחפש דירה קטנה לעצמנו. נתחיל מחדש.”
גדי מסתכל עליי בעיניים עצובות.
“זה בלתי נסבל, עדי. להיות זר בבית שלך.”
השקט משתלט, ואז שוב צחוק מהסלון.
מתישהו, מאוחר, אני שומעת את אלון יוצא מהמטבח, ממלא מים, אומר “לילה טוב” באדישות.
אנחנו מביטים זה בזאת, והלב כואב.
“אולי בכל זאת כדאי להיפרד מכאן,” גדי ממלמל.
“כן,” אני לוחשת. “גם ככה זה כבר מזמן לא הבית שלנו.”
אנחנו קמים, מפנים את השולחן, פוסעים אל החדר שלנו, עוברים ליד הדלת הסגורה של הסלון, שבעבר היה ממלכתנו.
אני נשכבת ליד גדי. ידו בידי. הוא נאנח.
“רצינו רק לעשות טוב, רצינו לעזור.”
“טעינו, שחשבנו שהטוב יחזור אלינו.”
“גדי, אנשים לא תמיד מחזירים טובה.”
“אבל לפחות יש לנו אחד את השנייה,” הוא לוחש.
רק שלפעמים אפילו זה לא מרגיש מספיק לא אל מול תחושת הזרות שמילאה את הבית.
צלילי הטלוויזיה נשמעים מהרקע. אביב בחוץ, אבל אצלנו עוד חורף.
אני עוצמת עיניים. לפעמים חלום פוגש אותי בחלונות בית שמח, מלא חיים, החדרים מלאים באור וצחוק שלנו.
אבל כשאני מתעוררת לבוקר הבא, הבית הוא כבר לא הבית שלנו, וגם אנחנו לא ממש שייכים אליו.
