קירות זרים
אתה יודע על מה אני חושבת? לחשתי לבעלי, כשאני משפשפת את אותו הצלחת זה הפעם החמישית על כך שאפילו כפית תה משלנו כבר לא נשארה. הכל בחדר שלהן. ואני שוכבת לישון בדירה שלי וחושבת: אולי אנחנו מרעישים מדי? אולי אנחנו מפריעים להן, גם כשאנחנו פשוט צופים בטלוויזיה בסלון שלנו?
הוא ישב מול החלון, מביט בבניין האפל המרוחק, שתק ועיניו עמוקות. אחרי רגע, נשמעה אנחה כבדה.
אורחים מלמל, לא קם מהמקום. הפכנו לאורחים. במטבח שלנו.
ואז, כמו בהזמנה, נשמעה צחקוק מהחדר של האחיינית, ואחריה קולו הנמוך של החבר שלה. הם צפו בסרט בסלון שהיה פעם שלנו.
וכך ישבנו אז, אני עם הצלחת ביד, איתן ליד החלון. בראשי חזרו רק מחשבות: איך זה קרה? איך מצאנו את עצמנו חוששים לשחרר מים בשירותים כדי לא להפריע, בדירה שלנו? והרי הכל התחיל בתמימות, כמו שמתחילים דברים במשפחה מתוך רצון טוב.
הכל התחיל בקיץ, לפני למעלה משנה. בדיוק עמדתי במטבח, חותכת סלט חמוצים מתוצרת בית. הטלפון צלצל. ניגבתי את ידי במגבת והעניתי.
שירה, שלום, שמעתי את קולה של אחותי, מרים, קצת לחוץ, מהוסס. הבנתי מיד שיש משהו. מרים גרה בחיפה, עסוקה תמיד, אנחנו בקושי מדברות פעמיים-שלוש בשנה. תשמעי, יש לי עניין קטן. את זוכרת את מיכל, הגדולה שלי?
בטח זוכרת, עניתי מה איתה?
הכל בסדר, אפילו מצוין, ענתה. היא התקבלה לאוניברסיטה, בירושלים, מסלול תקציב. רק שהמעונות מתעכבים, אולי יקבלו מקום בסמסטר הבא. חשבתי… הרי אתם גרים שם, וחדר פנוי נשאר בדירה שלכם תסכימו לרשום אותה אצלכם לעירייה? בשביל הטפסים, את יודעת איך זה. היא תשכור דירה לבד, אל תדאגי רק פורמלית, שלא יהיו בעיות.
אחזתי בטלפון וחשבתי: מצד אחד, הילדה של אחותי, תמיד שמעתי עליה רק טוב. מצד שני, רישום בדירה זה סיפור רציני. בעלי, איתן, היה אומר תמיד: אל תרשמי אף אחד, קרוב או רחוק אחר כך אי אפשר להוציא. אבל זו ילדה, סטודנטית, אחותך מבקשת…
מרים, את בטוחה שהיא תשכור דירה? ניסיתי להתעקש. לא נעים אם מישהו יתחיל לגור אצלנו קבוע…
שירה, מה פתאום! אמרה אחותי וצחקה היא ילדה צעירה, רוצה עצמאות. כבר סוגרת דירה עם חברות. זה רק בשביל הטפסים, כל הביורוקרטיה הזו…
אמרתי לה שאדבר עם איתן. בערב, כשסיפרתי לו, קימט את מצחו.
אל תרשמי, שירה. אל. אחר כך לא תצליחי להוציא אותה.
זו האחיינית, מרים מבקשת. זה רק זמני.
זמני זמני נחר עד שתבוא פעם לישון, פעם תביא דברים…
אבל בכל זאת התקשרתי שוב למרים. לא הצלחתי, הלב לא הרשה לי. הילדה התקבלה, רוצה ללמוד אז מה, על טפסים נתקע? החלטנו שמיכל בעצמה תסביר.
היא התקשרה אחרי יומיים. דיברה מנומס, מבויש, חינוכית כזו.
דודה שירה, שלום, זאת מיכל. אמא אמרה שאולי תסכימי לעזור לי עם רישום כתובת. אני כבר שוכרת דירה עם בנות אחרות, אבל בשביל האוניברסיטה צריך רישום בעיר. לא אהיה למעמסה, מבטיחה. אפשר לבוא אליכם, להכיר?
אי אפשר היה לסרב. כשמיכל הגיעה אלינו בתחילת ספטמבר, עמדה בפתח עם תרמיל גדול, ילדה גבוהה ודקיקה, מחייכת. הביאה איתה פירות יבשים, עוגיות, קופסה עם ריבת בית. לב הופך מרוב גאווה, איזו ילדה מחונכת.
ישבנו, שתינו תה. היא סיפרה על האוניברסיטה, על לימודי תקשורת, על שאיפתה לצלם כתבות לטלוויזיה. עיניה ברקו, רואים שמדובר בילדה טובה ורצינית. היא הראתה לי גם תמונה של הדירה ששכרה. שלוש מיטות בחדר קטן, אבל להן מספיק.
צריך רק את הרישום, שיהיו לי מסמכים תקינים, חזרה ואמרה. אולי רק אבוא מדי פעם, לקחת מכתב, לא אפריע.
איתן נכנס הביתה מהעבודה, היא קמה, ברכה אותו בשמו, נימוסית. הוא רק הנהן, התיישב לאכול והיא מיד קמה לצאת.
תודה רבה, אמרה. מחר אביא את הטפסים, תלוו אותי למשרד הפנים?
הגענו למשרד אחרי שלושה ימים, הכל עבר חלק. היא נרשמה אצלנו לשנה. אחרי שבועיים הודתה עשר פעמים בטלפון. חשבתי שסיימנו את חלקנו היא תקבל אשר דרשה, ותלך לדירתה. טעיתי.
חיים הרי לא מתנהלים כמתוכנן.
בהתחלה לא ראינו אותה. מדי פעם התקשרה, איחלה חג שמח. מרים גם התקשרה, הודתה, הכל בסדר. נרגעתי.
ואז, בנובמבר, מיכל צצה. התקשרה, ביקשה לשהות אצלנו כמה ימים. מריבה עם שותפות, אחת מהן עשתה רעש, לא נתנה לה ללמוד למבחנים. בוודאי שלא יכולה לסרב. סטודנטית, צריכה שקט.
תבואי, אמרתי תשני על הספה בסלון.
הגיעה בערב, אותו תרמיל. איתן שובו שתק, לא אמר כלום, רק שפתיו נצמדו. מיכל ישנה בסלון, הבטיחה שזה זמני, עד שתסדיר את הבעיה עם השותפות. לא הפריעה, אבל הסלון שלנו הפך פתאום לחדר השינה שלה.
שבוע הפך לשבועיים. אחרי זה אמרה שמתחילים מבחנים עכשיו, לעבור דירה באמצע לא אפשרי, אולי אחר כך.
עבר חודש. בינואר חזרה מחיפה אחרי חופשת חנוכה וסיפרה שמצאה עבודה קטנה בעריכת עיתון מקומי. שווה לה לחסוך על שכר דירה, ‘הכל יקר, דודה שירה, תני לי בבקשה להישאר, אשלם עבור ההוצאות’.
כשסיפרתי לאיתן כמעט התפוצץ.
בדיוק מה שאמרתי! צעק בשקט במטבח, כשהדלת סגורה. השתלטה על הדירה עכשיו נוח לה, עוד מעט תביא גם חפצים, בסוף בעלה.
איתן, זו ילדה טובה, משתדלת, ניסיתי להגן, אבל בפנים הבנתי שיש אמת בדבריו.
למה, באמת, היה לי כל-כך קשה לומר לה ללכת? אולי מתוך רחמים, אולי כי הרגשתי אחריות. עם מרים לא רציתי לריב.
עד פברואר, כבר הפכה הדירה שלה. חצי ארון בכניסה היה מלא בבגדים שלה, הספרים התפזרו על המדפים, במקרר שורה מיוחדת למוצרי החלב והפירות שלה. לפעמים לקחה גם מהמצרכים שלנו, גם אם החזירה אחרי עדיין, תחושת זרות לא נתנה מנוח.
אנחנו כבר לא דיברנו אחד עם השנייה. שיחות קצרות, קרות. איתן התחיל לחזור מאוחר יותר, נמנע להפגש עמה; היא מצידה עשתה הכל להיות “בלתי נראית”, אבל נוכחותה הורגשה היטב. הכל השתנה.
פעם אחת בערב, היא יצאה להכין תה במטבח, שמתי לב לכוס המשקה הגדולה שלה, לקומקום הוורוד החדש שקנתה בעצמה כי “שלנו איטי”. הכל שייך לה. לא התאפקתי.
מיכל, ניסית לבדוק אולי להחזיר יחסים עם השותפות? שאלתי.
לא, לא כדאי לחזור לשם, ענתה כאן יותר קרוב לאוניברסיטה. אבל אם לא נוח לכם, אחפש משהו.
לא אמרתי “כן”. לא יכולתי. אופי, אי נעימות, והכי הרבה בושה עמוקה לומר את מה שכל-כך צעק לי בפנים.
מאותו רגע הפכנו לזרים. הסלון היה שלה, אנחנו הסתפקנו במטבח ובחדר השינה.
באביב, הביאה חבר. אורי. לא ביקשה רשות אפילו. עבד איתה במערכת המקומית, לומד מדעי המחשב.
לא יכולתי לעצור את עצמי כשאיתאן חזר, סיפרתי לו. כעס. לילה קשה עבר עלינו.
מספיק, הודיע. ברגע שנגמרת הרישום באוגוסט, היא יוצאת. לא מאריכים.
אבל מיכל שוב ביקשה. פנתה יפה, אמרה שאם לא יאריכו אותה, יגרשו מהאוניברסיטה. התקשרתי למרים, התלוננתי. היא ביקשה: “שירה, תעשי טובה, עוד קצת, את לא מבינה, אחרת תהיה לה בעיה”. בסוף חתמתי לבד בלשכת הרישום. איתן לא בא.
הקיץ עברה לחיפה. נשמנו לרווחה. חזרנו לשבת שוב יחד בסלון, לדבר, לישון בשקט בבית שלנו. חשבנו שאולי לא תחזור.
בספטמבר חזרה. הפעם עם יותר חפצים. התיישבה שוב בסלון ושקעה בלימודים.
בחורף אורי חזר. פתאום היה בכל ערב. לפעמים עד חצות. פירות הביא למקרר, ישב על הספה עם הלפטופ, כאילו ביתו. איתן התחיל להעלם. החל מפחד לשוב הביתה. אני, כבר שנים בדירה נעמה לי הישיבה במטבח יותר מהשהות במרחב שאיננו עוד שלי.
יום אחד התפרצתי. מיכל, מתי תעזבי? כבר שנה, מתי תחפשי דירה אחרת?
הסתכלה אלי, עיניים רכות אבל כבר לא מתנצלת.
זה לא קל, ענתה כאן לי טוב, אתם משלמים הוצאות, יש לי חדר, אינטרנט, שקט.
אבל זה דירה שלי, עניתי. לנו קשה, זה הבית שלנו.
גם לי מגיע. אני רשומה פה, משלמת לכם, שומרת על הכללים…
הבנתי. הזכויות עלו על תחושת המשפחה. היא כבר לא ביקשה, אלא דרשה וכבר לא ברור מי המארח ומי המתארח.
הגיעה שנה חדשה. מיכל נסעה הביתה, לכבוד החגים. סוף סוף יכולנו שוב לשים עץ אשוח אמנם מפלסטיק קטן, רק במטבח. בסלון כבר לא היה מקום.
יום חזרתה, ישבנו כולנו יחד לארוחת ערב. רציתי להרגיש משפחה, אבל האווירה היתה מתוחה. בדיוק אז שיתפה שהיא מתכננת שאורי יעבור לגור איתה זמנית, עד שימצא דירה משלו.
לא מקובל, הגיב איתן דחוף. זה לא מקום לשניים, זה הדירה הפרטית שלנו.
מיכל התווכחה. “זה חוקי, אני רשומה, רשמית המשפחה שלי, אורי בן זוגי, גם הוא רשאי להירשם!”
איתן היה המום. ציורית, אבל ברור, אנחנו הפכנו לאורחים בביתנו. לא נותרה ברירה, אז פנה לעו”ד. התחילו הליכים ארוכים בבית המשפט הגשת תביעת פינוי, תיקונים חוזיים, עדויות שכנים.
אורי חזר עם מזוודות, חי איתנו שבועות. ביקורי שוטרים במדים, רישומי דו”חות עירייה, מתח בבית כולם הפכו לשגרה. בסוף קיבלו צו לפינוי אורי, אבל מיכל נשארה. הבהירה שגם אותו תחזיר, יש לה זכויות. התעקשה לבקש שגם הוא יירשם. מרים ניתקה קשר.
ההרגשה כבר לא ברורה. גם המעט שנותר ברכושנו עבר לרשותם של אחרים: החליפו טלוויזיה, זרקו ריהוט ישן, צחקו וסעדו חופשי בסלון, ממש כמו שותפים לדירה ולא יותר.
שבת אחת הציעה איתן:
אולי נמכור? נקנה חדר קטן בפריפריה, להם נשאיר את כל זה.
תמיד היינו מתגאים בבית הזה, עשרים שנה ליטפנו, הוספנו, טיפלנו. אבל מה נשאר? רק עייפות והבנה שאנחנו לא הבעלים יותר. אולי כך יהיה קל יותר. ואולי זה יקל אבל הכעס נותר.
אותו ערב שמענו צחוק רם מהסלון. צלילים משונים, חיים חדשים, לא שלנו.
ישבנו שותקים. שתינו תה קר. לאורה של המנורה הקטנה כבר היינו אורחים זה אצל זו. למחרת, איתן דיבר בתיווך עם מתווך, לברר מחירי שוק. באמת, אולי נקום ונלך.
נרדמנו בשקט ההוא, כל אחד בחדר והצחוק מהסלון ממשיך, קול אחר, קול זר, מהדהד בקירות שפעם היו שלנו.
הלילה היה ארוך. חשבתי, לא רק הדירה אבדנו בטוב ליבנו. האמונה שלנו באנשים, במשפחה, בחסד גם היא נעלמה פתאום. ומה נשאר? רק עייפות, טינה זרה, וקירות שיום אחד הפכו לקירות זרים.
וככה, עד היום, אם אתם עוברים ליד הבניין ברחוב שמחת תורה יכול להיות ששומעים מתוך הדירה האפורה ההיא צחוק צעירים, ורק בקצה המטבח שתי דמויות בצל מחכות ליום בו יוכלו שוב לחזור ולהרגיש בבית.
