קיפוד
שוב??? אלה בהתה בהודעות בוואטסאפ של ועד ההורים בגן והניחה בקול את הטלפון על הספה לידה.
מה קרה, אימא? הדר הרימה את הראש מהמחברת, ושאלה.
תחרות שוב! באמת, אני כבר לא מסוגלת להתמודד עם זה! מה, למי כל זה טוב? ואולי הכי גרוע צריך להגיש את זה עד מחרתיים, ואני מחר במשמרת לילה. איפה בדיוק אמורה להכניס את זה?
רוצה שאני אכין? הדר דחפה הצידה את חוברת המתמטיקה. כמעט סיימתי שיעורים, נשארה רק מתמטיקה, אבל אני אסדר עם נועה מחר. גם ככה לא הבנתי שום דבר בשאלה האחרונה. אולי היא סוף סוף תסביר.
לא חמודה, תתעסקי בעניינים שלך. לקראת סוף הרבעון, ובקרוב המבחנים.
ומה עם עומר שוב יתבאס. את זוכרת איך הוא בכה פעם הקודמת כשהביאו לכל הילדים תעודות הוקרה ורק את היצירה שלו אפילו לא הסתכלו? והוא עשה אותה לגמרי לבד…
לכן לא הסתכלו! אלה קימטה עוד קצת את המצח. אצלנו כולן מיכל אנסקי או לפחות מרים פיירברג. וכשמציירים, אז רק דגה בצבעי גואש על שולחן קטן מפלסטיק. וזה בכלל לא הילדים, כולם יודעים את זה. אולי את יכולה לדמיין ילד בגן יושב ועושה דינוזאור 3D??? אבל זה אפילו לא מה שהכי מרגיז אותי.
מה כן?
שבליל הגננות משוכנעות ויוצאות מגדרן להוכיח לי שאכן הכל מעשה ידי הילדים! אפילו את היית משתכנעת מכזו הופעה. לפעמים אני תוהה אם גם פסיכולוג ילדים היה מצליח.
אמת, אבל למה כולם שותקות? איך אף אחד אחר לא מוחה? פשוט עושים כל פעם ושום תלונה. את זוכרת שבכיתה א היה לנו קטע דומה, ואז אמא של מישהו אמרה שדי לעשות שטויות או שהילדים יעשו בעצמם.
כשאורלי המורה שלכם נעלבה וברחה מהמוסד?
כן! הדר צחקה. כולם היו בעננים! ואז לימור, מחליפת הגברת אורלי, קבעה מעכשיו בלי יד ההורים רק נקיים. יישרנו קו. למי שהביאה בובה שסרגה לה סבתא היא זרקה הערת קרש ובשבוע אחרי זה כולנו חיפשנו חוטים במסדרון. את זוכרת איך ריחמתי על נטע?
אוי, עכשיו נזכרתי למה שוטטתי בשלוש בלילה בין השכנים לחפש מסרגות… ברור שאני זוכרת.
יפה! לימור קבעה שיעור סריגה, שלפה לנטע את הציוד וביקשה תראי איך יוצרים עיגול. אחרי דקה של שתיקה קמה וציינה: טוב, כנראה כיום לא הכל מהבית.
שכחתי כבר… נראה רחוק.
לדעתי, צריך יום הוקרה להורים, לא לילדים. שלא יתאכזבו. הדר קמה וסגרה את הקלמר. רוצה שאכין לך תה? ואקרא לעומר סיפור לשינה?
על הכיפאק! אלה קמה מהספה, התקרבה הדר וכרכה יד סביבה. אוי, מה גבהת! כבר אי אפשר לנשק את הפדחת, כמו פעם… כולה כמו אבא שלך…
אימא, די, הדר התרחקה בעדינות. אל תתחילי להזכיר אותו.
טוב, עוזבים, עוזבים. לכי שימי מים, אני צריכה להרים טלפון למישהי. נתת לי אחלה רעיון.
אלה חיבקה שנייה נוספת ודחפה את הדר קלות.
לכי!
מסתכלת אחרי הגב הישר כמו סרגל של הדר, חשבה אלה כמה גנטיקה זה קטע. היא עצמה אשה מלאה, בלונדינית עם עקומות, ועומר הקטן דומה לה במאה אחוז בלונדיני, עגלגל. בעוד הדר חטובה, צוואר ארוך ודק, מפרקי ידיים עדינים. בדיוק כמו אבא שלה וסבתא מצד אבא שבחיים לא ויתרה בריקוד למרות שמאף אחד לא זכר מי היא. רק דבר אחד הדר ממש לא ירשה ממנה: האופי החם, העקשן והמתחשב. כל כך הרבה אור, רוך וכנות הפיצה שהיא בקלות הייתה נגררת למשימות של אחרים או לבעיות שאין לה שום עסק בהן. וכל הזמן היו בבית חיות החסות שלה: ציפורים, קיפודים, עכבישים, עזים מיניאטוריות… תאמינו או לא, אפילו צב אחד ניצל בזכות הדר.
היחיד שבאמת נשאר זה החתול, אברם. הדר מצאה אותו חצי קפוא בגשם בכניסה לבית בשיא החורף. היה כל כך קר שסגרו בתי ספר בכל הארץ. אלה בדיוק יצאה למשמרת לילה, הדר השאירה את עומר מול “אמא קסומה” ורצה למכולת להביא בצל. בדרך הביתה החליקה ברחבה וקלטה אותו שחור כמו הלילה עם עיניים דבש עצובות, מחכה לגזר הדין.
קר לך? בוא תיכנס, אצלנו יש חלב, הציעה, והוא רק התכווץ לתנוחת ספגטי מצוי.
הדר לא וויתרה. פשטה מעליו את המעיל, פתחה דלת הכניסה וחזרה לדבר אליו ברכות עד שהכניס את ראשו אל כף ידה. נכנסו שניהם הביתה, והחתול לא עזב מאז.
למחרת אלה פגשה אותם במטבח: הדר, עומר והחתול השחור.
הוא אצלנו, הא? שאלה.
לפחות שיסיים בחום, במרק, לא ברחוב.
סבבה, נאנחה. רק אל תשכחי לדאוג לו.
אלה כבר לא נשאר להכוח להתווכח. שני הילדים, העבודה המזורזת והריצה אחרי חיים של אחרים הכריעו אותה. בעלי הקודם התרחק בהדרגה. שנה הוא היה על תלוי, עם זוג נוסף במקביל. בשלב מסוים, פשוט עבר חדר. הדר הבינה הכול, אף מילה לא אמרה. עומר היה קטן מדי לדעת מה קורה.
בסוף, כשבעל קיבל החלטה ללכת, אלה אספה לו את השקית, ובלי דרמות הניחה ליד הדלת.
תלך.
הדר הצטרפה: תלך…
רק אז אלה עצרה, התיישבה עם הקיר ואמרה: תביאי מים, הדר. בא לי תה.
עומר לא התרגש. לא ממש שם לב שאב בא והולך, אבל הדר הופכת לעצבנית, חסרת מנוחה, בוכה בלילה מול התקרה מנסה למצוא דמויות בין הצללים. אלה גררה אותה לפסיכולוגית לא כל כך עזר. רק אחרי שאברם, החתול, נכנס לתמונה הכל נדמה קצת קפץ.
אברם לא החתול המושלם. הוא הולך אחרי אלה בלילות, יושב על הכיסא מולה, לא דורש פינוק, רק שקט. אלה אפילו התחילה לשתף אותו בלחישות של מי שאין אף אחד אחר לדבר איתו. סיפרה לו הכול מה יש לה על הלב, על הפחדים, על הפרידה, על אחיזת החיים הדביקה, על הילדים. ואברם, עיניו חצי סגורות, הבין כל מילה (או לפחות עשה רושם כזה), ולא פעם אחת לא הלך.
פעם אלה קלטה שגם הדר עושה את אותו הדבר:
– אם רק תנסי למסור אותו, יש לי מחאה. הוא שלנו.
תוך שנה, אברם הפך לבית מוגן, צימח פרווה מחדש, הסכים אפילו לחלק את הפוך. אלה הייתה עונה בצחוק לכל שאלה על זוגיות: ״הגעתי לפסגה יש לי גבר בבית, שותק, מקשיב, לא שואל שאלות, לא אוכל הרבה, ולא מפזר כביסה. מושלם!״
על גברים אחרים היא אפילו לא ניסתה לחשוב.
עם הדר – לא היו סיבות לריבים עם גננות. כל התקופה של הגן הייתה כמו קרנבל אחד של פורים כל השנה: שמלות, נעליים, חזרות לאירועים…
עם עומר? שונה לחלוטין. הוועד של הקבוצה שלהם חי על סטרואידים: הורים, יש משימות, תביאו חומרים, אף אחד לא מתנדב? אולי תתביישו? ואב הילדים אחרי הפרידה אפילו מחק עליה דמי מזונות, רק אם תתבעי אותי. כבר לא אכפת אלה פשוט לקחה עוד עבודה. עמידה בפקקים, שתרוץ הביתה מחליפה לסינר, בודקת עם הדר אם עזרלה לשטוף כלים, והמשיכה לשיעורי ערב.
עד עכשיו, כשהבניין כולו נופל שלם עלובי-תחרויות עלילה עוד היה סביל. אבל עומר היה מתעקש: אני בעצמי עושה את היצירה שלי! כל פעם היצירות שלו נדחפו למדף העליון ודממה. זה לא הפריע לו, אבל בפגישת הורים, לשם שינוי, אלה קיבלה נזיפה קולנית מהגננת כמוה שלא שמעה מהתיכון.
אתם הורים? אתם בכלל מכירים את הילדים שלכם? לא מתאים לכם לעזור? איך יגדלו ילדים יצירתיים?
אלה כבשה פיה, דמיינה את החתול אברם יושב במדיטציה, והבטיחה לעצמה די! מעכשיו מתחייבת הכסף שלי, טקסים שלי. והסכימו לה עוד הורים מהקבוצה. היה ברור שאם צריך ללכת לקרב הפעם היא לא לבד.
וכך שבוע לאחר מכן הייתה הפתעה נעימה לכולם בגן. ברגע שנכנסה, לקחה את ה”קיפוד”, פיסולון של עומר הזה, ושמה אותו בחזית התצוגה.
למה את מזיזה את זה? שאלה יפה הגננת.
כדי שיראו את מה שעומר הכין לגמרי לבד, במקום להבריק ביצירתיות שמותקנת בידיים של אמא.
ופעם ראשונה, עומר חייך. אפילו קיבל מחמאה (רק אחת, אבל בכל זאת), סגר את המעגל ויצא גאה.
בסוף, הילדים וההורים ירדו ביחד לאולם, השירה, הריקודים. כשעומר סיים לנגן את הקטע שלמד עם הדר, אלה חייכה לעצמה: אולי שילוב גנטי עם הבמה מהסבתא בקצב. היא עוד שקלה אם בכלל לרשום אותו לבלט. אבל אז הגננת התחילה לחלק תעודות לרוב הורי היצירה. עומר וחבריו עמדו בצד. אלה לא התכוונה לוותר.
סליחה, יש לנו משהו להגיד בשם ההורים.
היא הובילה עוד כמה, שלפה תעודות וכמה מקלות סוכריות מהתיק.
גם למי שעשה הכל לבד מגיע מקום של כבוד! תודה לגננות, תודה לילדים עכשיו תנו כפיים גם לעצמכם!
מחיאות כפיים, צחוקים, הילדים שוב חזרו להיות שמחים. ואז הפתעה: תעודות וסוכריות להורים מרססי פלסטלינה וחרוזים גם לכם מגיעה מדליה על שעות של יצירה בלתי אפשרית!
שבוע שלם נשמר השקט, ואז צצה על הלוח בגן מודעה בעיצוב הדר: אני הכנתי לבד! והמדף החדש התמלא רק ביצירות DIY אמיתיות.
ביציאה, עומר עטף את התעודה ולחש:
אימא… וזה אומר שהיצירה שלי הכי טובה?
בטח! לא רק טובה היא שלך. הכי חשוב שעשית לבד. גם הדר לא עזרה הפעם.
אבל הקיפוד יצא עקום…
אז מה? זה רק מוכיח שהוא שלך.
הם המשיכו לבסוף יחד, נתנו צ’אפחה אחד לשני, אלה ירדה לגובה של עומר, חיבקה, ושאלה:
גאה בך, גבר שלי! מי שיודע לקום על עצמו, לדעת לבקש עזרה מתי שצריך, לדעת לשטוף כלים ולפנות זמן למשפחה הוא הגבר האמיתי.
ומה זה גבר אמיתי?
אלה חשבה שנייה.
מישהו שעושה מה שצריך, לא לפי סטריאוטיפ, אלא מתוך אכפתיות, שיודע להוקיר עזרה. זהו.
כדאי לחגוג את זה טיפה, לא? כל החבר’ה מסיבה קטנה?
חד משמעית כן! צריך עוגה?
ברור!
וכך, במטבח, עם תה צמחים, אברם החתול, הדר מחייכת ועומר מחזיק בגאווה קיפוד סורר, אלה ידעה: צריך כל כך מעט כדי לעשות ילד שמח תאמין בו, תן לו מקום, תגיד תודה.
בבוקר, היא תסיר את הקבוצה של הוואטסאפ הלא נגמר, אחרי שתעדכן את אימא של ליאן שהדרכה תקבל בדואר. בסוף הן יצחקו על הפנים ההמומות של כולם בטקס.
עוד שנתיים, עומר ילמד בבית הספר הצבאי, והקיפוד הכי עקום בישראל יחכה לו על המדף לצד קנקן תה נורא יפה שהדר תקנה לה כשתחזור מהאוניברסיטה בירושלים.
ואלה? תכיר את יגאל ברק, לא גבוה מדי, עם קצת כרס (כמו שצריך), האיש שיחבב את הילדים, יאהב אותה למרות השנים ולפחות ייתן לה להרגיש שיש תמיד לאן לחזור: לערבי שישי של מנגל בגינה, תאילנד, חוף הים… החיים, כמו שקיוותה. באיזשהו מקום, הדר תחשוב שהיא דווקא רוצה לעצמה בדיוק כזה. שמישהו יילך איתה יד ביד בפארק, יבעט בעלים, יקשיב בלי מילים וישתה יחד את התה הנכון בשקט. ככה, בלי מילים כי לפעמים, הכי חשוב זה רק לדעת שיש מי ששומע את הלב שלך.
