היום כתבו לי כמה מחשבות על האורית, הילדה שהגיעה אל ביתנו והפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.
היא הייתה גבוהה, רזה, בעלת תלתלים קבועים על הכתפיים. חולצתה הייתה פשוטה עד תום, אך הידיים שלה, שהיו קצרות וקשות במקצת, היו שונות מזו של אמא. היא חיבקה אותן כאילו היו תפסות בטיחות. הרגליים שלה רזות ממנה, אך כפות הרגליים ארוכות ומראהן מרשים.
הייתי עם אחי אלון, בן שבע, ואני בת תשע, והיינו זורקים לה מבטים קרים. מילה ארוכה היא קילומטר, לא מידת מילה קטנה! הוא היה אומר בחוסר סבלנות. אבא שלנו, שהבחין בהתנהגותנו, קרא לנו בקול רם: תנהגו בכבוד! אתם מתנהגים כמו חצי-חיים.
אלון שאל ברשפין: היא תישאר אצלנו למשך זמן רב? הוא, כמו כל ילד, יכל לשאול בלי לחשוב פעמיים. אבא השיב: תישאר לנצח. שמעתי ברקע שהוא מתחיל להתעצבן, ואני חיפשתי להימנע מלהכעיס אותו יותר.
כשאורית התכוננה לעזוב אחרי שעה, היא נעלה על נעלי בית חדשות. לפני שצעדה החוצה, אלון תכנן לשים לה קוץ קטן ברגל. היא כמעט נדצה לתוך הרציף של הבניין. אבא, שנבהל, קרא: מה קורה כאן? היא השיבה בעיניים עצומות: התעקשתי על נעל אחרת. הוא, בלי להסס, הציע: אדאג למקום.
באותו רגע הבנתי שהוא באמת אוהב אותה. ניסינו להוציא אותה מחיינו, אבל ללא הצלחה.
פעם אחת, כאשר הייתה איתנו לבדה, היא פתחה בפנייה רצינית:
אמא שלכם הלכה לעולמה. זה קורה לפעמים, היא כעת צופה ממעל, רואה את כל מה שקורה. היא לא מרוצה מההתנהגות שלנו. היא מבינה שאנחנו מתנהגים ברשע מתוך קנאה. אתם שומרים על זכרונה כאילו הוא קבר.
היה לי צמרמורת.
אלון, קשת (אחותי) ואני חזרנו אל האמת: אנחנו ילדים טובים! איך אפשר לשמור על זיכרון של אם ככה? מעשים טובים הם שמגדירים אדם. השיחה הזו גרמה לנו לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מתנהגים בחוסר רגישות.
פעם עזרתי לה לעטוף קניות מהשוק. היא חיבקה אותי על הגב והליהבה: תודה, את מקבלת פידבק! האצבעות שלה אולי לא היו כמו של אמא, אבל המגע היה חם. אלון קיבל קנאה.
היא גם קיבלה את הכוסות הנקיות שהסדרתי על המדף, והלכה ושבחה אותנו בפני אבא, שהתרגש והודה: הם עוזרים טוב!
הזרותה של אורית לא אפשרה לנו להירגע; רצינו להכניס אותה ללבנו, אך זה לא קרה מיד. אחרי שנה שכחנו איך היה חיינו בלעדיה, ובסופו של דבר כלנו נפגשנו אליה כמו אל האב.
בכיתה ז’ אלון חווה קשיים. ילד בשם רון חראמביץ, בן אותו גיל, היה מתעלל בו. רון גדל במשפחה שלמה, אביו חזק ותמך בו, ובקול רם קרא לו: אתה גבר, תכה את כולם, אל תחכה שמישהו יתפוס אותך. רון ראה באלון יעד נוח.
הקונפליקט הפך למפגש פיזי; אלון חזר הביתה עם חבורות אדומות על הכתפיים. אספתי ממנו את הפרטים אחרי שראיתי את הפצעים. הוא טען שגברים לא אמורים להעביר בעיות לבנות, אפילו לבני משפחה מבוגרים.
מתחת לדלת, אורית הקשיבה לשיחה שלנו בעיניים חודרות.
אלון ביקש ממני לא לספר לאבא, מפחד שהדברים יחריפו. הוא גם ביקש שלא אפגוש ברון באלימות, אך רצוני להגן על אחי גרם לי לחשוב על פגיעה.
מחר היה יום שישי. אורית, בטענה שהיא הולכת לקנות מצרכים, לקחה אותנו לביית הספר, ובסתר ביקשה ממני להראות לה את רון. הראה לי אותו, אשמח שיבין שהוא חמור.
היום של שיעור עברית התחיל. אורית נכנסה לכיתה בחיוך, תלתול שיער ומניקור מושלם, ובקשה ברגישות מהרון לצאת מהחדר: יש לי עניין איתך. המורה הסכימה, ללא חשש. רון, בטעות, החשיב את עצמה כמארגן חדש. הוריד את כל הקשקשים של הלוח.
אורית אחזה ברון, הרימה אותו מהקרקע וגרק: מה אתה רוצה מהבנך שלי?
מאיזה בן? הוא הסתחרר.
מאלון ריבינסקי!
שום דבר…
זהו, אני רוצה שתרד מהדרך! אם תיגע בבני, אם תביט בי אחרת, אני אקטוף אותך!
רון זעק: תשאיר אותי, בבקשה, אני מבטיח שלא אחזור!
היא נעמדה עליו כאם משטרה: תלך משם! אם תדבר עלי שוב, אבא שלך ייגיע למאסר על חינוך של קטין!
רון חזר למשרד, מתעדכן בחדשות על השכנה. הוא כבר לא התבונן באלון ברע, והחל להתרחק. הוא התנצל באותו היום, בקצרה ובקול נמרץ.
אורית ביקשה שלא נספר לאבא, אך נאלצנו להוציא את הסיפור. הוא היה מרוצה.
בזמן מסוים היא הכוונת אותי לדרך הנכונה. בגיל שש עשר נפלתי באהבה מטורפת, כאשר הורמונים חיכו על השכל.
עדיין מתביישת, אספר: הכרתי פסנתרן ללא עבודה, שותה כל הזמן, שלא שם לב לעובדות. הוא סיפר לי שאני מוזה שלו, ואני הרגשתי כמו דבש במכה שלו ניסיון ראשון במגע גברי.
אמא שלי שאלה את הפסנתרן: האם הוא מתאושש לעתים? איך נוכל להסתדר כלכלית? כאשר הוא תכנן מבנה חיים יציב, היא חשבה על קיום הקשר שלנו. אם הפסנתרן ייקח אחריות על תמיכתי, זה היה מתאים, כי דירה אחת עם עשן לא הייתה מספיקה למטרות רציניות.
הפסנתרן היה קטן בחמישה שנים מאורית, ואני הייתה מבוגרת ב25, היא לא התביישה.
לא אחליף כאן את תשובותיו, כי תמיד אשאר בושה מול אמא, במיוחד כשאמרה לי: חשבתי שאת יותר חכמה.
כך הסתיימה סיפור האהבה שלי, בטון גס ולא יפה, אך בלי להגיע למאסר, בזכות התערבותה של אורית בזמן.
מאז עברו שנים רבות. היום אלון וביני יש לנו משפחה שמבוססת על אהבה, כבוד והבנה, ערכים שטיפוחו אותנו באורית.
אישה שעשתה כל כך הרבה עבורי ואח שלי, אין כמותה בעולם. אבא שמח איתה, מטופח ואוהב.
לפני כמה שנים חווינו אסון משפחתי, שהשאיר אותנו ללא ידיעה, והאב לא היה נוכח.
אורית אהבה את אבא שלנו ועזבה את בעלה. היה לה ילד, אך הוא נפטר באשמת הבעל. היא לא יכלה לסלוח לו.
רצינו להאמין שהקטענו קצת את כאבה. בתכלית, תפקידה בחינוך שלנו אף פעם לא נזנח. המשפחה שלנו מתכנסת סביבה תמיד. לא יודעים איך לרצות אותה, באיזו נעלי בית לשים על רגליה. אנו מכבדים ושומרים עליה.
כי אמהות אמיתיות, למרות כל המכשולים, אף פעם לא נופלות.
