תשמע, אני חייב לספר לך משהו שקרה בערך לפני שנה. אני ודנה, אשתי, החלטנו לקחת צעד אחורה מהחיים הצמודים שלנו ולתת אחד לשנייה מרחב כאילו, פשוט שכל אחד יהיה לו את החדר שלו. זה היה גם כדי למנוע מריבות מיותרות וגם כי, כל אחד מאיתנו עם השטויות הקטנות שלו.
דנה, למשל, מתה על מוזיקה והיא שומעת אותה בקולי קולות, אף פעם לא מוכנה לשים אוזניות. ואני? אני אוהב שקט, לקרוא ספרים או לראות סדרות ישראליות ישנות בלי רעשים מסביב. לפעמים גם אני עובד מהבית וצריך לדבר עם לקוחות, וזה מרעיש לה. בקיצור, הבנו שמספיק עם לדרוך אחד לשני על העצבים, ופשוט עברנו כל אחד לחדר משלו. עכשיו, הדירה שלנו פה בתל אביב לא איזה פנטהאוז, כן? רק שני חדרים, אבל כל חדר מרוהט טוב-טוב. וזהו, אני רוצה לשתף אותך איך זה לחיות ככה.
הכי חשוב, וזה הטיפ שלי לא נכנסים לחדר השני בלי לדפוק בדלת. זה קטע אדיר, באמת. כל אחד במבצר שלו, עושה את מה שבא לו, ואף אחד לא אוקי־עליו. אולי תגיד, מה כבר יש לדפוק בדלת? אבל תשמע, בילדות שלי נגיד, תמיד הייתה לי דלת פתוחה וההורים כל דקה נכנסו לבדוק מה אני עושה לא משנה אם קראתי, ישנתי או שיחקתי במחשב. תמיד הייתי צריך להמציא איזה תירוץ קטן… לא שאכפת לי, אבל זה תמיד היה מוזר ולא נעים.
ועכשיו, כשדנה רוצה ממני משהו, היא שולחת הודעה או דופקת. ואם אני לא רוצה לדבר איתה, אף אחד לא דוחף לי את עצמו באמצע החיים. פשוט נחת. כי היא מכבדת אותי כמו שאני מכבד אותה. נשבע שזה מרגיש גן עדן.
ולביא לעצמי חדר משל עצמי אין לזה מחיר! אני נכנס לחדר, עושה בו מה שמתחשק לי, בלי שום תיאומים ובלי לשאול רשות. הספרים שלי, הבלאגן שלי, הכול שלי. אני אפילו נהנה לפעמים מהפיזור הזה.
יש בזה גם משהו מסקרן כל אחד עם הגבול שלו. אתה לומד להעריך את המקום של השני, מבקש רשות להכנס, ואם היא מסכימה זה פתאום מרגיש מיוחד, כאילו אתה עוד לא בטוח אם היא זורמת איתך. לא כמו פעם, שכול אחד נכנס חופשי-חופשי.
זה קצת כמו להכיר מישהי חדשה, שלא ברור איך זה יתקדם ואיזה מתח כזה של התחלה. יש בזה קסם.
אתה יודע, הרבה גברים אומרים שמהרגע שהם עוברים לגור עם הבת זוג, נעלם כל החשמל שבאוויר, הכול הופך ל”שגרה”. אתה מכיר את זה? כאילו, ברגע שהיא זמינה תמיד, משהו נכבה. אצלנו, כל המרחב הזה ממש החזיר את הריגוש.
בשורה התחתונה, ברור לי שאנשים שמתגוררים בבית בהרצליה פיתוח עם עשר חדרים ומלא שירותים, רגילים לזה. אבל בשביל אנשים פשוטים כמונו, לגור ככה זו ממש ברכה.
אני רואה הרבה זוגות, אפילו בדירות של שניים-שלושה חדרים, נדחסים בכוח יחד כל הזמן, כי בחדר השני יש ילדים, ואם כבר יש שלישי הוא תמיד הופך לסלון. וחבל! לכל אחד ממש מגיע מרחב אישי. גם אם זו דירת שלושה חדרים בחולון, כל אחד צריך את הפינה שלו.
אז זה מה שלמדתי ולגמרי ממליץ! אני מרגיש הרבה יותר חופשי, הרבה יותר מחובר לדנה מחדש, והכי חשוב כל אחד מאיתנו שומר על השקט והשפיות שלנו.
