שירה הולכת ליד תצוגות החנויות וצועמת על האוכל בעיניים. היא מדמיינת מנטלית מה יוכל להספיק לכסף הקצר שבארנק הקטן שלה מובן שהייתה צריכה לחסוך. במקום שלוש עבודות צדדיות, נותרה לה רק עבודה אחת. אחרי קבורת אמה לא נותר לה שום חסכון.
אם נסדר את הדברים: היא נשארת לבדה. מעולם לא נישאה. היא לומדת כעת להיות רו”ח. בחופזה, שירה מתעדרת ממספרים וכל דבר שקשור אליהם, אך אביה דוחף אותה לעסוק במקצוע שמביא בטחון כלכלי.
אני אוהבת לטפל באנשים, להקפיד שהם יזכו להרגשה טובה, לתת תמיכה, היא אומרת בפחד קטן לאביה.
רופא? זה באמת יעיל? זה טוב, אבל רופאים תמיד זוכים לכבוד משיבי האב.
לא, רוצה להיות אחות חמלה, אבא? משיבתה.
מה? אחות? אתה מתכוונת לאחות? מגרות אביה.
כמעט, עוד רוצה לדאוג לאחרים מנסה שירה לנסח את רצונה.
זה מה? מטפלת? עובדת סוציאלית? אתה משוגעת! זה טיפשי! מקצוע צריך להיות נחשק! את משוגעת, את לא מהעולם הזה. לפני זה קיבלת חורים קטנים, חיבקת לטפילים, רצית לתפוס חמד לחיות, רצה אחרי זוחלים. שירה! תתעוררי! אדם צריך לשאוף לגדולה, להיות ראשון, לזכור את דוד המלך! מתערבב אביה בחדר.
שירה מתעוררת ומנסה להתמקד בלימודי החשבון. בחלומותיה מספרים מרחפים סביב ויוצאים מזיעת קרח. היא רוצה לומר לאביה שלא כל אחד חייב להיות כמו דוד, ושגם היא לא רוצה להיות לוחמת, רק לחיות ולעזור.
בזמן שסבתה חולה, שירה היא הראשונה שמגיעה לשבת לצידה. הדודה מתכה על סבתא, מסרבת להתקרב אליה, מתלוננת שהריח רע. שירה לא מבינה למה זה סבתא! ידיה תמיד ריחו לבן לבן, עשב אדום, דבש. היא צריכה רק להקל עליה, להחליף מצעים, לעזור במטלות.
שירה יושבת עם סבתה, קוראת לה סיפורים, מנגב לה מצח, מבקשת מבוגרים לאפשר לה לשטוף בדים.
כאשר סבתא מתה, כולם בוכים, הדודה מתעלפת ומכריזה: «השאירו אותה לבסוף, אני מפחדת מרוחות הרפאים». שירה חודרת לשקט לחדר, רואה את סבתה כאילו נרדמת בחיוך חסר. היא משקה חיבוק אל היד של סבתה ובוכה.
בת! פחדת? צא מכאן! חוטף אביה.
לא, אבא, אני בוכה כי זה יהיה קשה בלעדיה, אבל היא עכשיו במנוחה, לא כואבת, היא במקומות יפים לוחשת שירה.
מה את מדברת? איפה היופי? הוא חולה? שואל אביה מבולבל.
שירה רוצה לומר לו שכאשר היא סוגרת את העיניים למגע של סבתה, היא רואה תמונה: סבתה צעירה הולכת בשביל שמולידו פרחים קסומים, קרן זהב משקפת עליהם, ובקצה עומד בית לבן עם עמודים. היא שומעת את קולה של סבתה: «זהו, יקירה, אני חוזרת הביתה, אל תבכי, שמש חמה!» אבל היא נשתקת מפחד להפגע באביה.
היא ממשיכה לנסות וללמוד רו”ח, אך מבטלת את הלימודים. ראשית, היא מרגישה שאין לה אוויר, כאילו חיה במקום אחר. שנית, אביה עוזב אותה עם אישה אחרת, אם נבוכה ממשיכה לבכות עד שהחלה לחלות.
שירה מבקשת מאביה לחזור לפחות עד שהאם תתרפא. הוא מתלבט, משיב פנים אדומות, לבן, ולבסוף אומר שהחיים קצרים וצריך למצות אותם, ואז עוזב.
אמא ושירה נשארות לבדן. כאן קורה שינוי: שירה, שמקורה בקרב המשפחה, מפסיקה להתלונן, מחפשת כל עבודה זמנית, מסיימת קורס סיעוד, ומטפלת באמא, נותנת לה זריקות, מטפלת ומעודדת.
מחלה נוירולוגית פוגעת באמא עד שלא יכולה אפילו ללכת.
מה, יקירה, אתה עדיין צעירה? היית יכולה למצוא בעל! עכשיו רק מדאגת. מה קרה לך? תמיד רצתה לעזור לסבתא, עכשיו לאמא. רצית ניחוח של קבר? מתחילה דודה גלעד בחציית השדרה.
שירה חותכת: אל תדברי כך, גלעד. אימא אוהבת אבא וקשה לה בלעדיו, הוא כמו מים לה. כמה זמן אפשר לא לשתות מים? היא צריכה לחיות כמה שניתן, ואני רוצה לטפל בה כי היא אמי. מה הבן? האם הוא שווה את כל זה? האמא היא המלאך שלנו כאן על האדמה. אל תדברו רע על האבא. מה שהתרחש, יקרה. אלוהים איתו. הוא בחר את דרכו, הוא אבא שלי ואני לא ארשה לזרוק עליו מילים רעות אומרת שירה בקול יציב.
גלעד מתפצלת, חושבת ששירה תתלונן או תתמוך, ולבסוף אומרת: נכון, טיפשה, ולוחצת.
אמא מתה בידי שירה, ובחלון נשמע צחוק רחוק, הריח של עצי רימונים, על השולחן נחת פרח של אם.
הימים מתמשכים, אפורים ורחביים.
שירה מביטה לשמיים, רואה כנפי מלאכים, תחרוכות של פרחים כמו אלה שאמא יצרה.
השתיקה בבית נעשית כבדת לב. שירה מרגישה כמו פרפר בכור. היא לא מתעניינת בחדשות, רק רוצה לעבוד בבית חולים המקומי, אבל העייפות משתקת אותה, הליכה קשה, חסרת כוח ללא אמא.
שרה! חכי, אספר לך! שמעת מה קורה? פוגשת אותה השכנה אלנה פטרובה במדרגות.
הכל יהיה בסדר… אל תקשיבי לרעשים הרעים. תזמיני תרנגולות לקיץ בחצר, או תבקרי בים, שם שיעוריים יפים, אם תחזיקי קונכייה ליד האוזן, תשמיעי לחוף! צריך לחפש שמחה בכל מקום אומרת אלנה, והולכת הלאה.
במדרגות ניגשת בחורה צעירה במעיל לבן, נעלי אופנתי, ריח של בושם קסום.
שירה מתבוננת בה, הבחינה בה מביטה בחוסר חיבה וקוראת: למה את מתבוננת? חושבת שאת הכי חשובה? תסתכלי על עצמך!
סליחה, את באמת יפה והריח שלך מדהים. אני מתנצלת על כך, זה היה חוסר נימוס מצידי משיבה שירה.
מתקיימת שיחה קצרה, והבחורה אומרת: חכי רגע, אבא חולה קשות ואני מתנהגת ככה. הוא צריך זריקה, אתה יכולה לעזור? שירה משיבה שאין היא רופאה, תזמין רופא.
הבקשה חוזרת: אתה יכולה לתת זריקה? אתה טובה בעיניים, תשלמי לי כמה שתצטרך!
שירה יוצאת לקנות מצרכים, לא רוצה למלא מלאי, רק קנייה קטנה.
צריך לעבוד מייד! אפילו עבודה זמנית, אחרת יהיה קושי. מה לקנות? היא מתלבטת.
בקופה רואה אם עם עגלה וילד בן חמש. היא נראית מבולבלת, הילד מבקש מיץ וגלידה.
ליאון, נקנה מאוחר יותר, אין כסף, נקנה רק פסטה, נשארת מטבעות שירה שומעת.
האם מביטה בה מבולבלת, ועולה דמעה: התיק שלי נפל! לא מצאתי אותו! זה היה אחרי שקניתי דברים לילדים, עכשיו מה נעשה?
אישה במעיל ארוך ובתכשיטים יקרים מגיבה בזלזול: תזיזי את היד, אין כאן מרמה!
שירה מתעוררת, מרגישה חוסר כסף, רואה את הילד רעב, מתערבת: חכו, קחו את הכסף שלי, קנו מזון וגלידה. היא מחלקת את הכסף האחרון, וממשיכה בדרכה במעיל ישן ונעליים שחוקות.
קול מאחור אומר: טוב, ליאון, אלוהים דאג. תודה, גברת טוב לב!
בבית אין כמעט כלום חוץ מכמה תפוחי אדמה ושתי גזרים בולעים.
היא מביטה לשמים, מרגישה ריח של בושם של השכנה, מעוניינת ברוח.
מכתבה מצאו הודעה במעלת הדואר: שם השולח מרינה ניקיפורובה, כתובת אותה כפר שבו גדלה סבתא.
בחורה! קחי חבילה, אל תעצרי! קראה אלנה בעצב.
שירה מתרשמת, פותחת את החבילה בידי רועדים. בפנים מגבת רקומה, שקית קפלים עם פירות יער מיובשים, פטריות מיובשות, חבילה של תה, סחורה ממתקת באריזות זהב, חיית מחמד צעצועית, וגלויה ישנה של תקופת המנדט.
יקירתי שירה! כותבת מרינה ניקיפורובה, סבתך האהובה, אנחנו מכירות מילדות בכפר. נזכרנו בטיפוס על האגם ושבאמת חיבשנו על שליחת חבילה אחרי כמה שנים… שלחתי לך סמלי מזכרת של אם אללה, שתשמור ותהיה עבורך מגן. היא תמיד התפללה שתמצא בן זוג ראוי כשאת תגדלי. אף אחד לא צריך להיות לבד! אם עדיין לא מצאת את גורלך, תאמיני ויהיה כך כתוב במכתב.
שירה מחזיקה באייקון ומתחילה לבכות על סבתה, על אימה, על עצמה.
סליחה על מה שעשיתי, טיפשה, לא השגתי דבר, נשארתי לבדה… אבל אני אוהבת אתכם! לוחשת.
בפתאומיות דפקה דפיקה על הדלת. פותחת ומוצאת את השכנה הצעירה בקטנה לבנה.
שלום שוב! קוראים לי ויקה, אבא שלי מתנהג כעת, הוא חולה מאוד, הרופאים באים אליו ולא מדברים איתו. הוא היה חזק והיום נחלש. הוא גירש אותי מהחדר, אבל צריך טיפול. את יודעת איך להעניק זריקה? שירה משיבה שאין היא רופאה, קראו רופא.
ויקה מתעקשת, מציעה לשלם כל סכום.
שירה מלווה אותה, נכנסת לדירה שהיתה משודרגת.
הגבר במיטה נראה כבן 55, פניו קשות, עיניו קפאון.
שירה פונה אליו, מגישה לו מחשבות של חיי המשך, של תקווה, של אהבה בין ויקה לאביה.
ויקה שואלת: אבא! מה תרצה לאכול? הוא משיב: מרק פטריות, כמו שאמא הייתה מכינה בכפר.
שירה מתעוררת, חוצה לחזור הביתה, חזרה עם שקית פטריות מיובשות ופרי יער, האייקון.
הם יושבים סביב השולחן, אוכלים מרק פטריות ושותים תה תות.
ויקה חוזרת, מתחתנת עם ויקטור, הוא משלם בעקביות, אך שירה ממשיכה לעבוד כעוזרת סיעוד, אומרת שזה ייעוד שלה.
בכל פעם שמטופל מציג כאב, היא משניחה: «אלוהים דואג, צריך רק להאמין».
