הקופסה עמדה לרגליה ביום השלישי, והתחתית כבר התרככה מלחות הבוקר. ליאת סידרה את המגבת בפנים, ספרה את הגורים: כולם חמישה. שניים אפורים, שניים מפוספסים, אחד שחור עם חזה לבן. השחור ישן, המפוספסים התגוששו, האפורים הצטופפו זה בזה.
השוק התעורר לאט. נינה מדוכן הירקות כבר סידרה תפוחים בערימה, ומהם נדף הריח החמוץ-סתווי הזה שאוקטובר נבדל בו מכל שאר החודשים. השמיים היו אפורים, כבדים, והקור חדר מתחת למעיל לא בבת אחת, אלא בהדרגה, סנטימטר אחר סנטימטר, מכפות הידיים אל המרפקים. האספלט נצץ מגשם אמש, ושלוליות שיקפו דוכנים, אנשים, פיסות שמיים.
ליאת נשפה על אצבעותיה. האצבעות היו אדומות, נוקשות, והיא שכחה את הכפפות בבית, כי בבוקר לא חשבה על כפפות, אלא על זה שהיום היום האחרון שבו היא יכולה לעמוד כאן. מחר הבת תגיע לקחת את החתולה, אבל את הגורים הבת לא תיקח. הבת אמרה: “אמא, לאן לי חמישה?” וצדקה. אבל הצדק של הבת לא פתר כלום, רק הכבד את מה שכבר היה כבד.
– קחו גור, – אמרה ליאת לכל מי שהאט את צעדו. – חמודים, מאולפים. אם לא קשה לכם…
אנשים חלפו על פניה. אישה עם עגלה חייכה אבל הנידה בראשה. גבר בסרבל אפילו לא הביט. ילדה בת עשר בערך כרעה, הושיטה יד, אבל האם משכה אותה בשרוול וגררה אותה הלאה.
– למי צריכים גורים באוקטובר? – אמרה נינה מדוכן הסמוך, כשסידרה מחדש את התפוחים. – באביב עוד איכשהו, אבל עכשיו… היית מחזירה אותם.
ליאת שתקה. “להחזיר” פירושו מה שהיא לא רצתה לחשוב עליו.
הגור השחור התעורר, הרים ראש, צייץ. ליאת הורידה יד לתוך הקופסה וגירדה לו מאחורי האוזן. הקרטון מתחת לאצבעות היה רך, לח, ובפינה אחת כבר התחיל להתפורר.
הוא לא האט את צעדו, לא החליק מבט על הקופסה והמשיך. הוא עצר, כאילו נתקע בקיר בלתי נראה, ועמד כך כמה שניות, מביט מטה.
רזה, במעיל בלוי במרפקים, ידיים בכיסים. פנים כאלה שיש לאנשים שלא ישנים מספיק כבר הרבה זמן, אבל לא מעבודה, אלא ממשהו אחר. עיניים בהירות, עייפות. זיפים של שלושה ימים, אבל מסודרים, כאילו הוא לא מגדל אותם, אלא פשוט שוכח לגלח.
– כמה יש? – שאל.
– חמישה, – ליאת התיישרה, משכה את המעיל. – שני זכרים, שלוש נקבות. חודש ושבוע. רגילים לארגז חול. אם לא קשה ל…
– תני.
ליאת מצמצה.
– מה?
– את כולם תני.
הוא הוציא ידיים מהכיסים וכרע על ברכיו. הוא הרים את הגור השחור בכף יד אחת, הביט לו בעיניים, פירק בעדינות את רגליו האחוריות לבדיקה, ואז החזיר אותו למקום. ככה לוקחים לא גור במתנה לילד. ככה לוקחים חיה אנשים שיודעים לאן להסתכל ולמה.
ליאת עמדה ולא ידעה מה לעשות עם הידיים. שקית האוכל שהביאה בכל יום פתאום לא הייתה נחוצה. המילים שהכינה לכל עובר אורח גם הן הפכו מיותרות.
– אתה… את כולם? – שאלה שוב.
הוא הנהן. הרים את הקופסה. היא ראתה איך ידיו כבר אוחזות בקרטון בעדינות, בזהירות, לא לוחצות.
– רגע, – ליאת חיטטה בתיק. – הנה, יש אוכל, קניתי… ותערובת מיוחדת. צריך להאכיל אותם עוד מטפטפת, לאט לאט. עדיין לא אוכלים טוב לבד.
הוא לקח את השקית. לא הודה. לא חייך. פשוט הנהן והלך, והקופסה בידיו התנודדה בקצב צעדיו, וממנה בלטה כפה מפוספסת אדמדמה שנאחזה בקצה.
נינה שרקה.
– נו, דא. לקח את כולם. מוזר כזה.
ליאת לא ענתה. היא הביטה בגבו ולא יכלה להבין למה בפנים לא נעשה קל יותר, למרות שזה בדיוק מה שרצתה שלושה ימים. אולי כי לתת גורים לאדם זר שלא הסביר למה, זה לא בדיוק אותו דבר כמו למסור. למסור פירושו לדעת לאן. והיא לא ידעה. רק ראתה את ידיו, והידיים היו נכונות, וזה היה אמור להספיק.
היא שלפה מהתיק פנקס ועט. הלכה אחריו, ובמזל לא היה צריך ללכת רחוק – הזר נכנס לכניסה של הבניין הסמוך. ליאת, כמו מרגלת, עקבה אחריו עד לדירה. רשמה את הכתובת. ליתר ביטחון. או לא ליתר ביטחון.
המגפיים ליד הדלת עמדו לבדם. הווים על הקיר במסדרון היו ריקים: ארבעה, מבריקים, ועל כל אחד היה תלוי פעם מעיל, צעיף או מטרייה, ועכשיו הם פשוט בלטו מהקיר כמו שאלות שאין מי שיענה להן.
אלי הניח את הקופסה על הרצפה במטבח. הגורים התנועעו, אחד צייץ.
הוא הוריד את המעיל, תלה אותו על הווי הכבוש היחיד.
הרדיאטור מתחת לחלון היה בקושי פושר. אוקטובר התגנב אל נובמבר, והחימום הופעל לא מזמן, והצינורות עדיין חיממו כאילו לא האמינו שהגיע הזמן.
אלי כרע על ברכיו ליד הקופסה. הגור השחור הרים ראש ראשון והביט ישר אליו, בעיניים ירוקות, עדיין מעורפלות, אבל כבר עם אופי. פס אור מהחלון נשכב על הלינוליאום, ובו רקדו גרגירי אבק, איטיים, אדישים לכל.
אלי פתח ארון, מצא מגבת ישנה. טרי טרי, כחול, שכבר מזמן איבד צבע ורכות. פרש אותה על הרצפה ליד הרדיאטור, העביר את הגורים מהקופסה אל המגבת. הם שכבו בערימה, כפות רגליים שלובות, והוא לא טרח להפריד. שיהיה.
אחר כך הוציא מהשקית מזון, תערובת חלב. הניח על השולחן.
את התערובת צריך לחמם לשלושים ושמונה מעלות. אלי ידע את זה כמו שיודעים את השם של עצמך: לא נזכרים, פשוט יודעים. ערבב במים חמימים, שם על אש קטנה, ועמד ליד הכיריים עם מדחום למים שמצא במגירה, וחיכה.
הוא ארז את הכלים בקופסה, החזיר מפתחות, כתב מכתב התפטרות. תמר עזבה באפריל, ועד אוקטובר הוא הפסיק להיות וטרינר, כי הידיים שריפאו חיות של אחרים לא הצליחו להחזיק את החיים של עצמו. ונראה נכון להפסיק הכל.
אבל הגוף זכר. הטפטפת נחה בין האצבע המורה לאמצעית בדיוק כמו שנחה אלפי פעמים. יד שמאל אחזה בגור, הפכה אותו על גבו, קירבה את הטפטפת לשפתיו. טיפת חלב גלשה על הסנטר אל המגבת, והגור החל למצוץ, ואלי הרגיש איך משהו בפרק כף היד נרגע.
את השחור קודם, כי הוא היה הקטן ביותר ובלע בתאווה, בחיפזון, כאילו פחד שייקחו לו.
את האפורים ביחד: הם שכבו צמודים ולא רצו להיפרד, ובזמן שאחד אכל, השני נגח באפו בצווארו של חברו, ואלי החזיק את שניהם ביד אחת.
את המפוספסים כל אחד לחוד, הם השתחררו וצייצו, והחלב זרם על הסנטרים ועל המגבת, והוא ניגב אותם בפינת הבד, בלי כעס, אלא בהרגל, כמו שעשה שנים במרפאה, שם הבעלים הביטו בדאגה והוא אמר “הכל בסדר, הכל נורמלי”, ומקולו נרגעו לא רק החיות אלא גם האנשים.
לאחר שאכלו, הגורים נרדמו. כל החמישה, על המגבת ליד הרדיאטור, זה על זה. השחור למעלה, חזה לבן, כפות תלויות. אלי התיישב על הרצפה לידם ונשען בגבו אל הקיר. הביט איך הם נושמים. קול דק, מהיר, משותף, דומה לרשרוש.
אחר כך קם, שטף את הכוס. ייבש והחזיר לארון. הוציא כוס אחרת, נקייה. מזג תה. ובעת ששתה, גור, אחד מהמפוספסים, התעורר, התגלגל עד לרגלו, ונעץ אף בקרסול. האף היה רטוב, קר, בגודל של אפון.
אלי לא ציפה לדפיקה בדלת, כי הפעמון לא עבד כבר חצי שנה, והוא לא תיקן אותו, כי לא היה למי לצלצל. דפיקה. שלוש חבטות קצרות בפרקי אצבעות. ככה דופקים אנשים שלא בטוחים שרוצים לראות אותם.
הוא פתח. ליאת עמדה בפתח באותו צעיף, רק שהיום היה קשור בקפידה יותר. בידיה שקית שממנה נדף ריח של בצק מטוגן ובצל.
– שלום, – אמרה והוסיפה מיד: – אני לא לרגעים רבים. אני רק לשאול. איך הם? הגורים.
אלי נסוג הצידה. לא הזמין במילים, פשוט נסוג. הוא אפילו לא הופתע שהיא מצאה אותו.
ליאת נכנסה. הגורים היו במטבח. מגבת ליד הרדיאטור, לידן קעריות, כל אחת מסומנת בטוש: “שחור”, “אפור-1”, “אפור-2”, “מפוספס-ז”, “מפוספס-נ”. ליאת הביטה בקעריות, בסימוני הטוש, במגבת, וגרונה התכווץ, כי אדם שמסמן קעריות ביום הרביעי לא מתכוון למסור אותן.
– הנה. הבאתי, – היא הושיטה את השקית. – לביבות. חשבתי שאולי…
היא לא סיימה, כי לא ידעה איך לסיים. “אולי אתה רעב” היה נשמע מביך. “אולי אתה בודד” היה נשמע נכון, אבל היה מוקדם מדי לומר אמת.
אלי לקח את השקית. הניח על השולחן. הגור השחור ישב על כתפו, נאחז בציפורניו בסוודר, וליאת שמה לב שהסוודר כבר מלא בליפופים, ואלי לא תיקן אותם.
– תה? – שאל. המשפט הארוך הראשון בכל השיחה.
ליאת הנהנה. התיישבה על שרפרף, הניחה ידיים על ברכיה. במטבח היה חם יותר מאשר במסדרון, והריח חלב, אוכל, ועוד משהו.
הגור קפץ מכתפו של אלי וטיפס אל ברכיה, והיא אחזה בו אוטומטית, כמו שתופסים דבר שנופל, בלי לחשוב. הוא היה חם, והציפורניים ניקבו את בד החצאית, וליאת לא הרחיקה אותו, רק הצמידה כף לגבו, מרגישה איך פועם מתחת לפרווה לב קטן ומהיר.
אלי מזג תה.
כעבור שבוע אלי שם לב שהקופסה כבר לא נחוצה. הגורים ישנו איפה שרצו: שניים על הכורסה, אחד על אדן החלון, השחור לרגליו, המפוספסת על הסוודר שהשליך על כיסא ושכח. הקופסה עמדה בפינה ריקה, והוא ריסק אותה, הניח בפתח במקום שטיח. הקרטון היה רך, בלוי, והגורים כשחלפו על פניו גירדו אותו בציפורניים מתוך הרגל, כמו שגורדים דבר מוכר.
ליאת באה כל יומיים. הביאה לביבות, או גבינה, או תפוחים מאותו שוק אצל נינה. את הפעמון הוא תיקן בשבוע השני. היא צלצלה, והצליל הזה, חד, מצלצל, מיושן, היה טוב יותר מכל שתיקה שאלי הכיר בשנה האחרונה.
במסדרון, על הווים, היו תלויים עכשיו מעילו וצעיפה.
בוקר אחד הגור השחור רץ החוצה למסדרון דרך דלת פתוחה למחצה. אלי יצא אחריו, הרים אותו, והגור נעץ כפות בסנטרו, כאילו רצה לראות מה יש שם, מעבר לדלת, הלאה. אלי הביט גם הוא. חדר מדרגות, חלון מאובק, אור. הוא עמד כך כמה שניות, אוחז בדלת ברגלו כדי שלא תיסגר.
אחר כך חזר לדירה. הניח את הגור על הרצפה, וזה רץ למטבח, שם כבר צלצלו קעריות, כי הארבעה האחרים שמעו צעדים והחליטו שהגיע זמן ארוחת בוקר. אלי לא נעל את הדלת במנעול. בקרוב תבוא ליאת.
ולפעמים, כשהידיים עסוקות בלטפל, הלב נפתח מחדש – לא כי חיפשנו, אלא כי פשוט הפסקנו לסגור את הדלת.
