קוראים לי אליאס. כבר עשרים שנה שאני עובד בדלפק אבידות ומציאות ובאזור איסוף המטען בתחנת הרכבת המרכזית. זה מקום רועש וסוער

קוראים לי ליאב. כבר עשרים שנה שאני עובד בדלפק השבת אבידות במחסן התחנה המרכזית בתל אביב. זה מקום רועש, מלא תנועה, קולות ברמקולים, ניחוח דיזל ובורקס בכל פינה.
אבל אני רואה את מה שאני קורא לו “המעוגנים”. אלה האנשים שלא עולים על אוטובוס או רכבת. הם יושבים על ספסלים עם שלושה או ארבעה תיקים כבדים. גוררים אותם לשירותים, לגריל הטורקי, למאפייה. הם חסרי בית, או בין דירות, וכל חייהם מתנקזים לתוך התיקים האלה. אין להם איך להתקבל לעבודה, כי לא תיכנס לראיון עם שק שינה, ואין מה לדבר על לשכור דירה אי אפשר לעזוב את הציוד אפילו לדקות בודדות. תא אחסון בתחנה עולה שמונים שקלים ליום, בשבילם זה כאילו מיליון.
בחור צעיר בשם עומר התיישב ליד העמדה שלי בסוף החורף שעבר. מסודר, מגולח, חולצה נקייה, אבל שני מזוודות ענקיות וגם תיק טיולים. הוא כמעט לא עזב את המקום. ראיתי עליו שהוא אובד עצות. “יש לי ראיון ב-14:00,” אמר לי יום שלישי אחד, כולו לחץ, “באזור התעשייה של חולון. אבל אני לא יכול לבוא עם… כל זה.” הצביע על המזוודה. “אני אשאיר יגנבו; אני אקח יבינו שאין לי בית ולא יקבלו אותי.”
הסתכלתי על המחסן של “אבידות ומציאות” מאחורי. המקום שמיועד למטריות שנשכחו או תיקים שלא נאספו. “תן לי את התיקים,” אמרתי לו. “מה?” “אני אסמן אותם כ׳נמצא ממתין לאיסוף׳. זה נותן לך עשרים וארבע שעות. תלך לראיון, תחזור לפני סוף המשמרת שלי.”
הוא הסתכל עליי כאילו תרמתי לו כליה. דחף לי את התיקים מעבר לדלפק, התרומם, ופתאום היה נראה גבוה יותר באיזה עשרה סנטימטרים בלי המשקל הזה. טס החוצה. ב-17:00 חזר, מחייך מאוזן לאוזן. “עליתי לשלב הבא,” אמר.
מאז התחלתי להציע את זה גם לאחרים. פיתחתי שיטה אם ראיתי מישהו מנסה להתרענן במראה בשירותים ומסתבך עם הציוד, הייתי עושה לו סימן. “סמן ותעזוב,” הייתי לוחש. ניהלתי מחברת מיוחדת בשם ״יומן העוגן״. לא איחסנתי כאן חפצים אבודים איחסנתי מטענים כדי לאפשר להם להשתחרר לכמה שעות.
אחרי שלושה חודשים עלו עליי. ניסן, המנהל שלי, גילה שיש שישה תיקים ללא אישור במחסן מאחור. “ליאב, עשית פה מחסן חינם,” התעצבן, “זה סיכון בשבילנו.” “זה לא מחסן,” הסברתי, “זו תכנית למציאת עבודה. התיק האדום? שייך לאישה שמראיינת כרגע בדוכן פלאפל. הכחול? הוא אצל בחור שנבחן במבחני בגרות.”
שלפתי את ה”יומן”. “עומר חזר בשבוע שעבר לא היה צריך לאחסן כלום. קנה כרטיס, עבר לדירה משלו, נסע לבקר את אמא שלו בירושלים.”
ניסן הסתכל על התיקים, הסתכל עליי. לא פיטר אותי. במקום, פינה חדר אחסון ישן ליד הכניסה. תלה שלט: “לוקרים לעובדים מחפשי עבודה. חינם. לדבר עם ליאב.”
היום יש שיתוף פעולה עם מקלט בעיר. צריך ראיון עבודה? מקבלים אסימון ללוקר. אני בן 62, מסמן תיקים, ובסוף למדתי: אי אפשר להתקדם אם סוחבים על הגב את כל מה שהיה. לפעמים, הכי חשוב זה לא כסף אלא מקום בטוח להניח בו לרגע את המטען שלך, כדי שאפשר יהיה להיכנס לדלת ולהתרומם.