קופץ בין עולמות, כמו עז ישראלית

דוהרת בעולם כמו ראמה
תראי, חנה, אנחנו נעשה דברים גדולים, תאמיני לי, שירה הניפה ידיים, יושבת על אדן החלון בדירת הסטודנטים בירושלים. את תיכנסי לייעוץ, אני לשיווק, אחר כך נפתח משרד עצמאי משלנו. הכל עוד לפנינו!
חנה הרימה עיניים מהסיכומים וצחקה, מחזירה לאחור את הצמה העבה שלה.
שירה, בעוד שבוע יש לנו מבחנים, ואת כבר בונה אימפריה.
אז מה, אסור קצת לחלום? שירה קפצה מהחלון והתיישבה לידה על המיטה השקועה. ברצינות, חנה. אנחנו לא כמו האחרות מהקורס. אנחנו חכמות. ברור שנצליח.
חנה הניחה את העט והסתכלה על חברהּ מפוזרת, בחולצה דהויה, אבל עם ניצוץ בעיניים. ובאותו רגע, האמינה לה בלי ספק.
נצליח. בטוח שנצליח היא אמרה בשקט…
עשר שנים חלפו, כמו נשימה אחת…
…חנה נלחמה על השנים האלה. התמחות בחברה בינלאומית, לילות בלי שינה מול דוחות, אנגלית עסקית בשחרים, סינית בערבים. כנסים, מפגשים, קשרים חדשים. היא טיפסה למעלה, משייפת מרפקים וברכיים, אבל אף פעם לא עצרה. בגיל שלושים חנה לבשה חליפות יוקרתיות מצמר איטלקי, טסה לטוקיו לפגישות, ושכחה מתי בפעם האחרונה בכתה מעייפות פשוט לא היה זמן.
…שירה פגשה את דוד בשנה השלישית. הוא היה מכונאי, ריח של שמן מנוע, מסתכל עליה בתשוקה כאילו היא היחידה בעולם. בשנה הרביעית שירה נכנסה להריון, בחמישית עזבה את האוניברסיטה. המשרד שיווק נמס בין שיני בתהּ הראשונה ללידה השנייה. עכשיו שירה שלטה על דירת שלושה חדרים בשכונת הקטנה בפתח תקווה מטבח, בכי ילדים, ברז דולף תמיד.
הן עוד נפגשו לפעמים פחות ופחות.
חנה הביאה מתנות מביקורים: צעיף משי ממילאנו, קופסת תה הרים מהחוף של יפן. שלפה מהתיק תמונות, הראתה את המקדשים בקיוטו, סיפרה על משא ומתן עם אנשי עסקים יפנים.
הם לא אומרים כלום במפורש, תארי לך! הכל ברמזים, גוונים. שלושה חודשים למדתי את הנימוסים שלהם, שלא אטעֵה במפגש הראשון.
שירה הנהנה, סובבה את קופסת התה ושתקה. אחר כך נאנחה עמוקות.
טוב לך. מיכלי שוב הביאה וירוס מהגן, דוד נעלם בעבודה, תמיד חסר כסף…
חנה לא ידעה מה לענות. נדמה שצמחה ביניהן חומה של חיים אחרים, שפות אחרות, ריחות שונים הבושם שלה במאתיים יורו לעומת אבקת הכביסה של שירה.
…ביום ההולדת של שירה חנה הגיעה ישירות משדה התעופה. חליפה כחולה כהה, עקבים, תסרוקת שהוכנה כבר בטרקלין העסקים. היא השתלבה בקלות, צחקה, סיפרה על הפרויקט החדש, קלטה מבטים מתפעמים מהגברים ומכבדים מהנשים.
שירה ישבה בפינה…
השמלה הייתה ישנה, זו מהמסיבת עובדים של דוד לפני שלוש שנים. שיער אסוף בקוקו, לא היה זמן בבוקר אפילו למייבש מיכלי שוב הייתה בכיינית. היא הסתכלה איך חנה זוהרת במרכז החדר, איך כולם מקשיבים לה, ומבפנים עלה משהו שחור, מריר, דביק לא קנאה.
יותר גרוע…
חנה נכנסה למטבח להביא מים, ונעמדה בהלם על הסף. שירה עמדה ליד החלון, אוחזת גביע יין, מבטה אבוד מבעד לזכוכית.
שירה, למה לבד? חנה התקרבה, נוגעת בכתפה. בואי לסלון, נדיה מוציאה עוגה.
שירה הזיזה את ידה.
לכי. מחכים לך שם.
חנה כיווצה גבות, אבל לא נסוגה. מזגה לעצמה מים, לקחה שלוק והתחילה בזהירות:
תשמעי, הרבה זמן אני רוצה לומר… אני רואה שאת מתגעגעת לעבודה. יש לנו בחברה משרה פתוחה, התחלתית אבל עם עתיד. אוכל לדבר עם משאבי אנוש, אולי תיכנסי להתמחות, ומשם…
הגביע נחת על השיש, והיין נשפך כשלולית אדומה.
התמחות? שירה הסתובבה, וחנה התרחקה ממבטה. לי? התמחות?
שירה, אני פשוט חשבתי לעזור…
לעזור? שירה צחקה, אבל צחוקה חד ומריר. את שומעת את עצמך? הגדולה חנה כבר מרחמת על החברה המסכנה. תודה על הטובה!
לא הבנת נכון, חנה ניסתה לשמור על קור רוח. אני רואה שקשה לך, שאת רוצה יותר, ומציעה הזדמנות.
ביקשתי ממך משהו? שירה התקרבה, וחנה נסוגה. השתנית, חנה. פעם היית בסדר, עכשיו את גאה, מתנשאת. מסתכלת על כולם מלמעלה עם הטוקיו שלך והחליפות.
זה לא הוגן.
לא הוגן? שירה צעקה, מישהו מהסלון הציץ וחזר. הוגן שכל יום את דוחפת את החיים המושלמים שלך? באינסטגרם הנה אני במטוס, הנה בכנס, הנה השייק שלי בחמש מאות שקל! זה נעים לראות?
חנה התקשתה לנשום…
אני משתפת שמחה, שירה. זה רגיל.
שמחה? שירה נחרה. את רק מתנפנפת! מראה לכולם כמה הצלחת, ואנחנו כאילו כישלון. נשים אמיתיות בגיל שלושים כבר מגדלות ילדים, משקיעות במשפחה, ואת? דוהרת בעולם כמו ראמה, בלי בעל, בלי ילדים. ריקנית!
המילה הזו חתכה עמוק במקומות שהיו הכי רגישים.
עבדתי חנה בקושי שמרה על קולה. השקעתי לילות, כשאת צפית בסדרות. למדתי שפות, כשאת בישלת מרק. זה היה בחירה שלי, ויש לי זכות.
באמת? דרך כולם דרכת! חושבת שלא יודעת איך הזזת את מרינה בתפקיד ההוא? אגואיסטית! תמיד רק לעצמך!
חנה שתקה, מביטה בחברה לשעבר שפתיים רועדות, כתמים אדומים בלחיים, זעם ישן ששנים חיכה ויצא פתאום.
הכל התבהר לה, מבהיר ואף צורב.
את לא שונאת אותי, שירה אמרה חנה בשקט. את שונאת את עצמך. על שלא העזת, על שנכנעת. קל לך לראות בי את הרעה, מאשר להודות שפחדת.
שירה חיוותה.
תצאי!
כבר הניחה חנה את הכוס על השולחן ופנתה לדלת. להתראות, שירה. בהצלחה עם השגרה הנעימה שלך.
חנה לקחה את התיק מהקולב ודחפה את דלת הכניסה. גשם קר הכה בפניה, אבל היא לא רצתה להירתע, פסעה הישר לתוך המסך האפור.
העקבים נקשו על האספלט הרטוב. החליפה היוקרתית נרטבה, נדבקה לגב, המסקרה ודאי נמרחה על הלחיים, אבל מה זה משנה עכשיו. היא הלכה לכיוון הרכבת, וכל צעד היה קל יותר לנשימה.
דבר מוזר היא חיכתה לכאב. ציפתה שתנסה עָצבות על חמש עשרה שנות חברות, על הנערה עם עיניים בוערות באדן החלון, על חלומות ותכניות משותפות. אבל במקום כאב, הגיעה הקלה בלבד חבויה ומעט מביכה.
החברות ביניהן לא מתה היום. היא דעכה לאט, שנה אחר שנה, שיחה אחר שיחה. בכל פעם שחנה שיתפה שמחה, וקיבלה בתגובה שפתיים מהודקות. בכל פעם שדיברה על חלומות, ושירה גלגלה עיניים. בכל פעם שניסתה למשוך את חברתה למעלה, וזו אחזה ברגליה ומטיחה אותה למטה.
חנה ירדה לרכבת התחתית, התיישבה על מושב ריק, לא שמה לב לכתמים הרטובים שהשאירה. הוציאה מראה קטנה מהתיק, הסתכלה מסקרה מרוחה, שיער סוער, עיניים אדומות. גיחכה והשיבה את המראה בחזרה.
מחר תקום בשש, תסדר את השיער, תלבש חליפה אחרת ותיסע לעבודה. כי החיים לא נגמרים בגלל קנאתו של אחר…
חודש אחרי זה קראה לה מנכ”ל החברה ללשכתו. חנה נכנסה מוכנה לכל פרויקט חדש, ביקורת, ישיבת משא ומתן נוספת. אבל ישראל בן-דוד הגיש לה שקט תיק מסמכים, היא עברה על הדף הראשון.
מינוי למנהלת איזורית של התחום האסייתי.
חוזה לשנה בסינגפור.
הרווחת את זה, חנה רבינוביץ המנכ”ל נשען בכסא. ההנהלה בחרה פה אחד. הטיסה בעוד שלושה שבועות, תספיקי להיערך?
חנה הרימה עיניים וחייכה.
כן, בהחלט.
היא יצאה מהלשכה, מחזיקה את התיק קרוב לחזה, ועצרה רגע במסדרון ריק. בחוץ שקעה שמש נובמבר, צובעת את השמים בזהב ובארגמן. איפשהו שם, בשכונה, שירה בטח מבשלת ארוחת ערב ומתלוננת בפני דוד על חוסר צדק.
וחנה אורזת מזוודות לסינגפור.
ולא פעם אחת בחייה היא לא התחרטה על הדרך שבחרה. כי אשר בחר האדם בזה נבחן חייו. כל אחד והמסלול שלו, והעיקר: לא לפחד לבחור בעצמך.