הזיכרון מחזיר אותי לאותה חורף קפוא בתל אביב, לשנתי הראשונות בביקור בבית החולים שערי המדבר. אהרון ישב בכיסא גלגלים והביט דרך החלון המוטה של חדרו; החלון פתח למרפסת פנימית שבה חצר ריקה, עם ספסלים ישנים ופרחים, אך מעטים היו העוברים והשבילים. בחוץ נשרף שלג, והמטופלים כמעט ואזזו לחוץ לחוץ. אהרון היה לבד. לפני שבוע, השכנה שלו, אורייה טימור, שוחררה והיתה יוצאת לחיים חיצוניים, והלב שלו נחרב משעמום. אורייה הייתה בחורה חביבה, מתובחת בחיוך ובסיפורים, שצמחו על הבמה של בית הספר לתיאטרון, והיו לה תמיד עוגות, פירות ומתוקים להציע לו. היא הפכה למקור של חום ביתי בחדרו, והיום ללא אותה נוכחות הפך אותו לבדד וקודח.
פתאום נכנסה האחות לודמילה ארקדי, בחורה מבוגרת עם פני קמטים וראשה תמיד נוטה כאל מישהו שמחכה ליום טוב יותר. היא מעולם לא חייכה, וקולה היה קשוח ויבש, כמו קו גרפיטי על קיר בניין ישן.
מה קורה, אהרון? אל תתיישב למעלה על המיטה! קראה בקול חצוף, ובידיה היה מזרק מלא בחומר.
אהרון נאנח, סובב את הכיסא בעדינות ועלה למיטה. לודמילה סייעה לו לשכב על גבו, ואז הפכה אותו על הבטן.
הורד את המכנסיים, צוותה, והוא ציית. היא הזריקה בזריזות, ובכל פעם הוא חשב לעצמו: «כמה היא בת? אולי כבר פנסיונרית, והפנס שלה קטן מדי, אז היא נאלצת לעבוד ולשמר על קווקו הזה».
היא כינסתה את המחט הדקה וקראה לו:
סיים, אהרון, הגיע הרופא? שאלה פתאום, כשהתכוננה לצאת.
עדיין לא, גרגר, וחשב שאולי הרופא יגיע מאוחר יותר.
אל תישב ליד החלון, תשתמש במזגן, אחרת תתפשט כקוצן, חייכה לודמילה ויצאה.
בפנים, אהרון חש שזכרון האחות המוקפד נושא קצה של דאגה. הוא היה יתום; הוריו נשרפו באש בבית הקטן בכפר, ואמא שלו זרקה אותו מחלון שבור אל שלג לפני שהגג נפל. זאת הסיבה שהשרפה על כתפו והקרע בזרועו נזכרו כל כך בבהירות. הוא קיבל מהאם תכונות של רגישות וחלומות, מהאב גובה ויכולת חשבון. מזכרות מהבית נשרפו, והאלבום המשפחתי נפל באש.
במשך השנים, ממשלת ישראל העניקה לו חדר בהוסטל של השכונה, קומה רביעית, והיה מרוצה לחיות לבד, אם כי לפעמים הרגיש עצבות כמו ענן עמוס במים. הוא זכר את הילדים במשחקות הפארק, את ההורים שלהם, והחשש האישי נשאר.
הוא לא יכל להיכנס לאוניברסיטה, אז נאלץ ללמוד בטכניון. שם הוא מצא תחום שמעניין אותו, אך החברים בכיתה לא חיברו איתו, והיה מרגיש ליקר, כמו ציפור לבנה בין העדר. הוא לא מצא חיבה גם בקרב הנשים; ההשתקפות שלו לא הייתה מרשימה בעיניהן. בגיל 18½ עדיין נראה כמו בן 16, והפך לבן “היבן” בקבוצה, אך זה לא הפריע לו.
לפני כחודש, בעודו רץ בכביש המקפיא, נפל במעברים תת-קרקעיים ושבר את שתי רגליו. השברים היו קשים לריפוי, אך במהלך השבועות האחרונים הוא הרגיש שהכל משתפר. הוא קיווה לצאת מהבית, אך חשש שהדירה שבה הוא גרה אין בה מעלית ואין מקום לכיסא גלגלים.
ביום אחד, הגיע הרופא ד”ר רונן אביטל, מומחה לשברים. הוא הסתכל על צילומי רנטגן והגיב:
אהרון, השברים מתרפאים. בעוד שבועיים תוכל לעבור על קביים. אפשר לשחרר אותך למרפאה חיצונית ולהמשיך בטיפול. מי שיבוא לקבל אותך?
אהרון קיבל את המילה ברצון. הרופא קרא ללודמילה לעזור לארוז את חפציו.
מה אתה מתכנן, אהרון? שאלה לודמילה, והציגה לו תיק מזויין מתחת למיטה.
אתה משקרת לדוקטור? היא שאלה בעיניים מצוללות.
למה? השיב הוא מבולבל.
אני יודעת שלא יגיע אף אחד. איך תגיע?
היא הציעה לו לשהות אצלها. היא גרה בבית קטן בפרברים, עם מרפסת בעלת שני שלבים, חדר פנוי, וחיים לבד אחרי מות בעלה ובלי ילדים. אהרון היה מתוסכל, כי הוא לא קיווה לקבל עזרה ממישהו זר, אך לבו נגע בנימה של דאגה שהאחות הבעירה בו במשך חודשים.
אין לי כסף, אמר, ואני מקבל מלגה רק אחרי כמה חודשים.
לודמילה המשיכה: אני לא מחפשת תשלומים, רק רוצה לעזור.
היא לקחה אותו לביתה הקטן, עם חלונות מצופים בציפורים ובחלונות מעוצבים. החדר היה חם, עם אש בחלקה, ריח של אפייה, והזכיר לו את הבית האבוד.
ימים חלפו, והכיסא גלגלים הפך למקל הליכה. הם הלכו יחד לשירותי הבריאות, והאחות המשיכה לייעץ לו ללמוד, להחליף קורסים, ולשמור על בריאות הרגליים על פי עצות הרופא.
במהלך שבועות הרגיש אהרון תחושת שייכות לבית וללודמילה, שהפכה עבורו למורה שנייה, אם שהייתה לו. הוא לא הצליח להודות לה, אך ליבו נפרד ממנה ברגש חזק.
יום אחד, כשחיפש מטען לטלפון, מצא את לודמילה עומדת על פתח החדר ובוכה. הוא נגש, חיבק אותה חזק וענה:
אולי תישארי איתי, אהובה?
היא קיבלה את ההצעה ובכך הפכה לחלק בלתי נפרד מחייו; כמה שנים אחרי, היא השתתפה בטקס נישואיו של אהרון, והייתה נוכחת לידו כשהקפידו על בתו החדשה, שנקראה על שם לודמילה. כך נזכר לי אותו חורף מהעבר, וחשתי כיצד זיכרון של כאב ושכול הפך למעגל של אהבה ותקווה.
