קומי מוקדם ותבשלי למאמא מרק, דרש בני. מי שלא נולד ממנה, לא יכין אותה.
טלי ישבה בכורסה האהובה שלה עם כוס קמח, מביטה בטלוויזיה בלי שום עניין. חמש בערב, שיש בבוקר. על המסך נצנצו כתוביות הסיום של סדרה חדשה, אבל היא לא ראתה דבר המחשבות שלה רקדנות על היום שמחר. שוב שבת. שוב הטקס הקדוש ביקור של החמות.
חמש שנים של נישואין הפכו את סופי השבוע למבחן הישרדות אמיתי. כל שבת, כמו קללה שלא ניתן לשבור.
הכל התחיל בטוב לב. חמותה של טלי, רות כהן, באה לבקר פעם בחודש לשבת, לשוחח, לשאול איך הילדים. דוד, הבעל, אמר בקול דאגה:
האמא של אמא נועדת, היא כבר מבוגרת. אין לנו אבא כבר עשר שנים. בואו נעניק לה קצת תשומת לב, נזמין אותה לשיחה.
טלי הסכימה בהתלהבות. אחרי הכל, זו אשתו של בן זוגה. צריך לכבד את הדור המבוגר ולהראות חמלה.
אבל לאט לאט, בלי שמים לב, הכל השתנה בצורה קיצונית.
הקיטור הראשון היה על ניגוב הבית. אחרי הביקור הראשון של רות, היא קראה לבנו במרתף:
יואב, יקירי, מישהו מנקה לכם את הרצפות?
טלי, כמובן שהאמא מנקה, קיים הוא בתשובה.
משהו פה לא בסדר. למה יש עקבות על הלינוליום? ולכל זה יש גם אבק על הפרופילים.
מאותו רגע, לפני כל ביקור של החמות, טלי הפכה למכרת ניגוב מקצועית. היא גרפה את הדירה במשך שעות, עד שהזעה עד השעה השביעית.
היא ניקתה את הרצפות פעמיים פעם בחומר ניקוי מרוכז, ואז ייבשה במטליות. נגבה את האבק מכל מקום על רהיטים, מדפי ספרים, אפילו על המשאבות והפרופילים. המקלחת ניקה עד שהייתה נוצצת.
האמא שלי גדלה עם ניקיון מושלם, הסביר דוד באהבה, מצפה לאישה שלו שמזחלת מטלית לכל פינה. בבית שלה תמיד היה סדר כמו במוזיאון.
אתה חושב שאני חרסינה? שאלה טלי בקול עייף, מתכופפת בגב מכורבל.
לא, בכלל לא. רק את יותר רגועה בבית.
רגועה. תיאור מדהים לאישה שעובדת בעשר שעות ביום בבנק, מתמודדת עם לקוחות עצבניים, דוחות ותלונות ההנהלה.
אבל טלי סבלה באומץ. המשפחה היא רצף של ויתורים והפחתות הדדיות, נכון?
לאחר שנה רות החלה לבקר יותר תדיר. קודם כל שבועיים, ואז כל שבת בלי פטור.
היא מתגעגעת לדירה הריקה, הסביר דוד מתחשב. טוב שיש לה מקום להתרענן.
התרעננות. מילה מושלמת להקשר הזה.
כי רק החמות הייתה שמחה בביקור. וטלי עבדה כמו סוס על הגלגלים.
הדרישות של ניקיון מושלם קיבלו עוד מרכיב: תכניות בידור חובה. רות כבר לא הספיקה לשבת לפני הטלוויזיה עם תה ועוגייה. היא רצתה לצאת, לקנות בגדים.
יואב שלי, נלך לקנות לי חולצה חדשה? חזרה היא כל שבת עם אותה השאלה. הארון כבר מזדקן.
בטח, אמא! מיד, טלי, תתארגני.
וטלי התקבצעה. היא נעה במרכזי הקניות הצפופים, נושאת תלבושות על מתלה, מחכה סבלנות בחלוקי הקנסות.
רות הייתה קונה תובענית מדדת חמש-שבע פריטים ברצף, רק כדי לקנות אחד, או לפעמים לשוב ללא קנייה, נשימה מאוכזבת.
היום לא באה כמות שהייתי רוצה. בתקופות השלטון היו בגדים יותר חזקים.
ננסה בחנות אחרת? הציעה טלי המיואשת.
כן, בטח! שם יהיה יותר טוב.
והשורות הארוכות בקופות, הארוכים במקלחות.
דוד לא השתתף בשופינג זה. תמיד היה לו משהו יותר חשוב משחק כדורגל בטלוויזיה, פגישה עם החברים במוסך, שטיפת מכונית, או טורף דגים.
אתם נשים, אתם יותר מבינות בזה, הוא חייך. ואני רק אדבר עם עצותיי.
זה היה מרתק. אחרי שבוע עמוס בעבודה בבנק, לשוטט במרכזי הקניות עם חמות תודעתית זה בהחלט מושך.
אבל גם זה לא היה קצה הסבלנות.
אתמול טלי חזרה מהעבודה מאוחר ממש, בטירוף. דוח רבעוני למטה הראשי, פגישה חירום עם ההנהלה, סכסוך עם לקוח בעייתי. הראש שלה התפוצץ מהלחץ, הרגליים כמעט לא החזיקו את הגוף המותש.
דוד שבאותו זמן שכב בנוחות על הספה האהובה, צפה בעונה הבאה של סדרת פשע. sip של תה צהוב, ניגן בעוגיית קמח.
איך היה היום? שאל בלי להסיר מבט מהמסך.
נמאס לי היום, אמרה טלי, נופלת בכורסה.
אה, ברור. תתאוששי. חזרי, מחר האמא מגיעה בבוקר.
יודעת, ענתה בקיצור.
שמע, טלי, קומי מוקדם מחר ותבשלי למאמא מרק. היא מגיעה מהחווה עייפה ורעבה. רק מרק מעוף משוריין את יודעת, האמא עכשיו עם בעיות קיבה, צריך מרק מצוין, לא מזון מעבדה.
טלי הרימה ראש במסתוריות:
עוף משוריין?
כן. בשוק הכרמל יש חנות טובה, של סבתא לאה שמחזיקה תרנגולות חיות. חשוב שהן חמות, טריות. האמא אומרת שעוף קפוא מהסופר זה לא אוכל, זה סתם גלגלת.
באיזו שעה אביא את העוף?
תקומי מוקדם, חצי שישי. השוק פותח בשעה שש, עד השעה שמונה תחזרי הביתה. האמא בדרך כלל מגיעה עד תשע.
למה אינך תגיע בעצמך?
אשמח, אבל את טובה יותר בזה. ובכל מקרה, מרק זה עניין של נשים. אני אזרום קצת לישון עד צהריים, לארוחת צהריים.
טלי הלכה לשירות, צחצחה שיניים, חשבה על צדק החיים. הוא מתכנן לישון עד הצהריים ביום החופשי שלו. והיא תצטרך לקום בחצי שש, לנסוע לעיר, להביא עוף, ואז שלוש שעות על הכיריים.
תשתמשי בשעון מעורר? קרא דוד מהסלון.
איזה שעון? לא הבינה.
כדי שלא תישני בבוקר. האמא בדרך כלל מגיעה עד תשע, וכאשר המרק מתבשל זה לוקח זמן.
טלי יצאה משירות עם מברשת שיניים בפה:
אתה תשים לעצמך שעון?
למה לי שעון? מחר אני לא מבצע מתכון.
לא מבצע. כאילו זה לא אמא שלו באה לבקר. כאילו הוא איננו קשור לכל המשפחה.
אז טוב, אמרה טלי בנייטרליות.
אבל היא לא קבעה שעון במחשב.
בבוקר נצפו פקק חזק בדלת. שבע רבעים בבוקר. בחוץ עדיין ערפל, גשם קיצוני שטף את החלון.
מי זה שם? הלכה בטליה, מחפשת את החולצה הפנימית.
רות כהן! קולה של קול מוכר.
הלב קפא במקומו. החמות, והקפיצה לפני הזמן.
פתחה את הדלת. רות עמדה בפתח עם שני תיקים נאים, במעיל קל ואלגנטי, רעננה, מלאה אנרגיה.
טלי, בוקר טוב! המרתף מריח מרק? או שהגעתי מוקדם מדי?
טלי נאנחה, ניסה לשקול את האפלה שממלאה את גרונה.
אין מרק עדיין, קראה בקושי.
אוי! רות השתבשה. דוד אמר שתקומי מוקדם
דוד ישן.
רות נכנסה לדירה, כאילו לא שמעה. תלשה את המעיל ותלתה אותו.
אין בעיה, יקירה! נלך לשוק, נקנה עוף משוריין. דוד אמר שהעוף צריך להיות טרי, ולא קפוא.
טלי עברה בחולצה, צפה באישה האנרגטית, הרגישה שהכל מתפרק בתוכה.
לא אלך לשוק.
איך שלא תלכי? תהתה רות. ושר?
מי יכין את המרק?
מי שצריך.
דוד עובד כל השבוע! הוא צריך מנוחה!
גם לי צריך לעבוד. וגם מנוחה.
רות התיישבה במטבח, מתכננת שיחה ארוכה:
טלי, לא מבינה? הרופא קבע לי מרק חם בבוקר. קיבה חולה!
מבינה, לא מבינה למה זה בעיה שלי.
חמש דקות אחרי, יצא דוד מחדר השינה במכנסיים מתפתלים, חצוצני.
האמא! כבר כאן?
דוד! ראתה רות בעיניים מלאות תקווה. איפה המרק? טלי אומרת שלא תלך לשוק.
דוד הביט בטלי במבוכה:
למה? אמרתי לך אתמול, קומי מוקדם ותבשלי למאמא מרק.
טלי הסתובבה לאט אל דוד, נגבה את היד במגבת מטבח. הביטה בו בעיניים חודרות.
שיבש את המרק למי שנולד ממנה.
השתק השקט במטבח. רות נחרדה. דוד פתח את פיו, סגרו.
מה אמרת? שאל בחשש.
מה שאני חושבת כבר זמן.
טלי! נאנחה רות. איך אפשר לדבר ככה!
פשוט, השיבה טלי. במילים.
אבל אני חמותך!
ומה? זה הופך אותי למשרתת שלכם?
איזו משרתת? הצטרף דוד. האמא היא משפחה!
המשפחה שלך. האמא שלך. אז אתה תבשל לה.
אני לא יודע איך!
תלמד, האינטרנט מלא במתכונים.
אבל את אישה! ניסה דוד להגן.
אה, ואתה? חייזר?
טלי, חיבקה רות בעדינות, אני מבינה שאת עייפה, אבל חובות משפחתיות
של מי? קראה טלי בחזרה. שלי? שלכם איפה?
אני אישה מבוגרת
שמסוגלת לנסוע לחוות, לקנות בחנויות, לבקש תכניות. לא ממש מבוגרת.
איך תעזי! נקטה רות.
בקלות. חמש שנים סבלתי נמאס לי.
טלי הלכה לתנור, הדליקה תנור קטן.
מה את עושה? שאל דוד.
מכינה לעצמי בוקר. קוואקר.
לנו?
לכם אין צורך. אתם גדולים.
טלי, זה לא נכון! קראה רות.
מה לא נכון? שזה שלא אני רוצה להיות משרתת בית חינם?
אבל אני אם של יואב!
אז קחו על עצמכם משימות אימאיות. האכלו את הבן.
אני לא מתכוונת לבשל במטבח שלכם!
דוד ישב לשולחן, מבטו מבולבל אל האמא.
אמא, אולי נלך לבית קפה?
קפה יקר, קראה רות. וגם רע למעי.
אם תבשלי בבית?
אבל אינני מתכוונת!
ואני בכלל לא יודע לבשל! התפוצץ דוד. טלי, את חייבת לדאוג למשפחה!
למשפחה שלי, כן. למשפחות של אמאות אחרות, לא.
האמא שלי לא אמא של מישהי אחרת!
לי היא אמא זרתי! לא גדלתי איתה, לא הכרתי אותה, לא בחרתי.
רות נשפה דמעה:
כמה אכזרי!
אכזריות היא חמש שנים של ניצול כאדם משרת, חזרה טלי.
לאן את הולכת?
לעסקיי. אתם שני מבוגרים, תפתרו את זה.
היא הלכה לחדר האמבטיה. המים החמים שטפו חמש שנות העייפות.
במטבח נשארו שני מבוגרים, שמנסים כעת להחליט איך לבשל מרק פשוט, או אולי קוואקר.
