צריך להמשיך לחיות: הוא ברח – אז שיהיה; הלוואי був אדם טוב, אבל כזה לאпорядний – נַגַדֵּל את הילד לבד, אל תדאגי! פאבל גודל על ידי אמא וסבא, את סבתו זכר במעומעם – היה רק בן חמש כשנפטרה, וזוכר רק את הפירוגיות הריחניות שלה… ואת אביו – אפילו פעם אחת לא ראה; הוא עזב עוד לפני שפאבל נולד. עם אמו טטיאנה הגיעו יחד לכפר. הכיר את הורי טטיאנה, כבר קבעו תאריך לחתונה – ופתאום החתן ברח… אף אחד לא חיפש אותו; טטיאנה בכתה מרה, הרי כבר הייתה בהריון… “דמעות לא יעזרו כאן!” אמרה הסבתא. “צריך להמשיך לחיות: ברח – אז שיברך. אם לפחות היה אדם טוב, אבל רואים איזה לאпוрадני הוא! נגדל את הילד בעצמנו, אל תדאגי!” …פאבליק לא חסר דבר בילדותו, אבל לא גדל מפונק. למד היטב. הסבא חינך את הנכד בקפדנות, לימד אותו לכבד את המבוגרים ולהעריך את מה שיש לו. פאבל ידע לעשות הכול – כל מה שנגע, השיג! עד גיל שלושים היה רווק מבוקש: בחור נאה, קריירה, משכורת גבוהה, דירה שלושה חדרים – היה לו הכול! לא היו לו רגעים שקטים מהבנות, אבל הוא לא מיהר – וגם היה עסוק. בסופי שבוע תמיד נסע לאמא בכפר. הסבא כבר לא היה, ואמא הלכה ונחלשה… היא עוד הסתדרה בעבודות הבית, אבל לאחרונה זה הלך קשה יותר. פאבל שכנע אותה לעבור אליו, אבל היא לא הסכימה. “למה לי שם?” אמרה לו אמא. “ממך אפילו נכדים לא אראה… אני אשאר כאן, בשקט, לבד…” “קיץ תשארי, אחר כך לסנאטוריום ואז אלי. את צריכה לנוח… תתאוששי ואולי אחזור איתך!” “יש לך עבודה!” נבהלה טטיאנה. “מה יש לך לעשות בכפר?” “בכפר גם אנשים עובדים…” הניף פאבל ידו. אז היה בקשר עם שתי בנות – אף אחת מהן לא ידע את מי לבחור. הראשונה – וליה, בת כפר צנועה, לבבית ומסודרת. השנייה – קטיה, יפהפייה עירונית עם חיוך כובש – לכאורה מפונקת וחסרת מושג בחיי בית… פאבל לא הזמין אותן לגור איתו, נפגשו בשטח נייטרלי – אבל הבחירה חייבת להיעשות. והוא לא הצליח להחליט. החליט להכיר להן את אמא. אמא בדיוק חזרה מהסנאטוריום, המנוחה היטיבה עמה. וליה באה ראשונה ולא היה צריך לשכנע אותה – שמחה, האמינה שהחלום מתגשם. חתן כזה! אם אמא מכירה אותה, סימן שיציע נישואין. “אצלך נעים, פאבליק, כך מרווח,” התרשמה וליה מהדירה. “כן, אמא אוהבת גם. היא לא מרגישה טוב.” “היא גרה פה איתך? חשבתי שהיא רק מבקרת. חולה?” “כן.” “רק שתדע, לטפל בה אני לא מתכוונת…” “אני גם לא ביקשתי!” הופתע פאבל. “אני אסתדר.” “אבל בכל זאת…” “מה?” “נו, סתם… עדיף לגור לבד. אמרת שאמא שלך גרה בכפר, יש לה שם בית – יותר טוב לה שם. וגם לנו.” “אמא תמיד איתי – זה לא פתוח לדיון.” “אה, ככה?! חשבתי שאתה רציני, אתה בכלל ‘ילד של אמא’! תתחרט – תתקשר!” וליה נעלמה, אפילו תה לא שתתה… “אז אחת כבר הלכה, קטיה בטח תברח יותר מהר, אשאר בלי כלום…” חשב פאבל. החליט לומר לקטיה ישר על אמא. “מה שלא יהיה – אמא תמיד תהייה איתי!” הכריז. “אני לא מבינה…” הופתעה קטיה. “למה אתה אומר לי את זה? כלומר, ברור שאמא תהיה איתך, אבל…” “אם נחיה יחד, מה דעתך? עם אמא?” “סבבה! מה, אתה מציע לי נישואין?” פאבל חייך. “אולי. בואי לאמא, תכירי.” “וואי! אכפת לה ממני? ככה ישר? עכשיו?” “ברור! מה את פוחדת?” “לא יודעת… פוחדת וזהו…” קטיה ואמא מיד התחברו – אפילו יצאו יחד לטיולים עד שפאבל חזר מעבודה. המשפחה נסעה יחד לכפר – הפלא ופלא, קטיה העירונית דווקא אהבה את המקום. ואמא החליטה להישאר שם. “קיץ, כיף לי כבר,” אמרה. חצי שנה אחר כך – חתונה. “נו, סוף סוף אזכה גם לנכדים!” חייכה טטיאנה. וזכתה – קודם נכדה, ואחר כך גם נכד! קטיה ופאבל התגוררו בעיר עם ילדיהם. הילדים גדלו והתחילו להתכונן ללימודים באוניברסיטה. לאחרונה גם האמא התגוררה איתם בעיר, רק לחופשות נסעו לכפר – טטיאנה התקשתה להיפרד מהבית שלה. “קטיה, תסלחי לי – אולי זה לא הזמן – אבל אני רוצה הביתה, לכפר. ניסע?” שאלה את הכלה. “ברור! רק נחכה לפאבליק, תיכף יחזור מהעבודה.” “טוב. רק בואו נצא מיד. תגידי לו – זה חשוב…” בכפר היה שקט כרגיל; כל שנה אנשים פחות… “זהו – חזרתי הביתה, לתמיד,” אמרה לפתע טטיאנה. “תמכרו את הבית – לא שווה הרבה, אבל חבל, יתפרק…” “אמא, מה את מדברת? נוסעים מיד חזרה!” “נכון, נכון,” הצטרפה קטיה. “למה שתדברי ככה?” “טוב, שמנו קומקום לתה! בא לי לשתות…” אחרי התה נכנסה טטיאנה לחדרה – לנוח רגע… פאבל וקטיה ישבו קצת במטבח. “אמא, צריך לצאת!” קרא פאבל. אבל לא הייתה תשובה. פאבל נכנס לחדר – ועמד בהלם… אמא שלו איננה… קברו את טטיאנה בבית העלמין בכפר. “היא הרגישה – חזרה, פעם אחרונה…” קטיה בכתה. “אהבתי אותה כמו אמא שלי…” “שמתי לב. כבר מזמן שמתי לב. ומה עם הבית?” “חבל למכור…” “נכון. חלק מהעבר. שיישאר לעת עתה…” וכך החליטו – שהבית של ההורים יישאר. גם הילדים יהנו, ואולי גם הנכדים… כדי לא להפסיד פוסטים מעניינים נוספים – עקבו אחרי הדף! שתפו אותנו במחשבות וברגשות שלכם בתגובות, ואם אהבתם – לפרגן בלייק!

Life Lessons

חייבים להמשיך הלאה. ברח וזהו. לפחות היה בן אדם טוב, אבל תראה כמה לא אחראי הוא היה. נגדל את הילד לבד, אל תדאגי!

את שחר גידלו אמא שלו וסבא שלו. את סבתא הוא כמעט ולא זוכר. היה בן חמש כשנפטרה. כל מה שנשאר בזיכרונו זה הריח של הבורקסים הטעימים שלה…

ואת אבא שלו הוא בכלל לא הכיר. אבא שלו נעלם עוד לפני ששחר נולד. יחד עם אמא שלו, מיכל, הם הגיעו ליישוב קטן.

הוא הכיר את המשפחה של מיכל, תכננו כבר חתונה, אבל ברגע האחרון החתן פשוט נעלם…

אף אחד לא הלך לחפש אותו. מיכל בכתה המון, הרי כבר הייתה בהריון…

דמעות לא יעזרו כאן! אמרה אז סבתא. החיים ממשיכים. ברח, שיברח. לפחות היה נשאר אם היה בן אדם ישר. נגדל אותו יחד, אל תדאגי!

…שחר לא חסר כלום כילד, אבל לא הפך למפונק. הלימודים תמיד היו חשובים לו.

סבא גידל את שחר בצורה רצינית. לימד אותו לכבד את המבוגרים ולהעריך את מה שיש לו. שחר ידע לעשות הכל. כל מה שהתנסה בו הצליח!

עד גיל שלושים היה שידוך מבוקש מאוד. גם חתיך, גם קריירה מכובדת, משכורת גבוהה שלושים אלף שקלים, דירה משל עצמו. היה לו הכל.

הבחורות לא הפסיקו להתעניין בו, אבל הוא לא מיהר. הרבה עסוקים היו לו. בסופי השבוע היה תמיד נוסע אל אמא שלו ביישוב. סבא כבר הלך לעולמו, ואמא שלו הייתה לאחרונה לא בריאה.

היא עוד הסתדרה עם הבית, אבל היה לה קשה יותר ויותר.

שחר ניסה לשכנע אותה לעבור לגור איתו בתל אביב, אבל היא לא הסכימה.

למה לי שם?! שאלה אותו אמא. ממך גם נכדים עוד לא קיבלתי. כאן ביישוב טוב לי יותר, רגועה, לבד…

תעברי אליי לקיץ. אחר כך ניסע לנופש, תהיי איתי בדירה. תמשיכי לנוח, תבריאי, ותוכלי גם לחזור ליישוב אחר כך. אולי גם אני אחזור איתך!

יש לך עבודה! נאנחה מיכל. מה תעשה בכפר?!

גם כאן אנשים עובדים… שחר חייך.

באותה תקופה התרועע שחר עם שתי בחורות. הוא בעצמו לא ידע במי לבחור.

האחת הייתה תמר, בחורה כפרית צנועה, חרוצה ונעימה.

השנייה הייתה שירה יפהפייה סוערת מתל אביב. ממבט ראשון היה נראה שאולי היא לא יודעת לעשות דבר בבית, רק צוחקת כל הזמן…

שחר לא הזמין אף אחת מהן אליו לדירה. נפגשו בבתי קפה, בטיילת, במקומות ניטרליים. אבל הזמן עובר, צריך להחליט והוא התלבט ללא הפסק.

בסוף החליט להכיר אותן לאמא שלו. ממש חזרה אליו מהנופש, מרוצה וחזקה.

קודם הגיעה תמר לביקור. היה קל לשכנע אותה, מאוד שמחה שהחלום עומד להתגשם. חתן כזה מוצלח. הרי לא סתם מזמין להכיר את אמא שלו אולי זה סימן להצעת נישואין!

יפה אצלך, שחר, מרווח כאן מאוד, אמרה תמר בהתפעלות כשהביטה סביב.

כן, גם לאמא שלי נוח כאן. אמנם כבר לא כל כך חזקה.

מה, היא גרה פה איתך? חשבתי שהיא רק באה לביקור. היא חולה?

כן, קצת.

אני רוצה לומר לכם כבר עכשיו אני לא אוכל לטפל בה…

אף אחד לא ביקש ממך! התפלא שחר. אני אסדר הכל בעצמי.

אבל

מה “אבל”?

סתם, עדיף לזוג לחיות לבד. הרי אמרת שאמא שלך גרה ביישוב, יש לה בית משלה. יהיה לה שם טוב. וגם לנו בלעדיה.

אמא שלי תהיה איתי. על זה אין ויכוח.

וואלה?! חשבתי שאתה עצמאי, אבל אתה בן של אמא! כשתחליט לחזור בך דבר אלי!

תמר יצאה מהדלת בלי אפילו לשתות תה…

נו, חשב שחר, זו עפה ראשונה. ושירה בטח תברח אפילו יותר מהר. אשאר בלי כלה

החליט לספר על אמא גם לשירה.

מה שיקרה אמא תמיד תהיה איתי, הסביר לה.

לא מבינה למה אתה אומר לי את זה, הופתעה שירה. כלומר, ברור לי שאמא איתך, אבל

אם נגור יחד, את בסדר עם זה? עם אמא?

אין לי בעיה! אגב, זו הצעה?

שחר חייך.

אולי כן. כדאי שתכירי את אמא.

אוי, מקווה שהיא תאהב אותי! עכשיו? פתאום?

היא תאהב אותך. אל תדאגי…

שירה ואמא שלו התחברו מייד. הן יצאו להליכות יחד בשכונה, חיכו לשחר עד שחזר מהעבודה, ולבסוף נסעו שלושתם אל הכפר. להפתעת כולם, גם שירה, העירונית, הרגישה שם טוב. אמא החליטה להישאר.

קיץ, אני כבר מרגישה יותר טוב, הודיעה.

חצי שנה אחר כך נערכה חתונה.

עכשיו כבר אצפה לנכדים! אמרה מיכל.

וחיכתה. קודם נכדה קטנה, ואז נכד.

שירה ושחר חיו עם הילדים בעיר. הילדים גדלו ותיכננו להתקבל לאוניברסיטאות. אמא בתחילה נשארה ביישוב, אך בהמשך עברה לגור איתם בעיר, ואת החופשות המשפחתיות המשיכו לעשות כולם יחד ביישוב. מיכל לא יכלה להיפרד מהבית שלה.

שירה, סליחה על הבקשה, אולי זה לא הזמן. אני רוצה הביתה, ליישוב שלי. ניסע? שאלה יום אחד את כלתה.

בטח! נחכה לשחר שיחזור מהעבודה, ניסע מיד.

טוב. רק שניסע ישר, תגידי לו שחשוב לי מאוד…

ביישוב היה שקט, אפילו יותר מפעם. כל שנה פחות אנשים…

זהו, הגעתי הביתה, הפעם לתמיד, אמרה פתאום מיכל. תימכרו את הבית שלי. ממילא לא תקבלו הרבה עליו, חבל, כי יתפרק…

מה את מדברת, אמא?! הופתע שחר. מיד חוזרים איתך לעיר!

כן, כן, הוסיפה שירה. אל תגידי כך.

טוב, נאנחה מיכל, רק תדליקו מים לתה. נורא בא לי עכשיו תה…

אחרי התה נכנסה מיכל לחדרה לנוח קצת…

שחר ושירה עוד ישבו וקצת דיברו במטבח.

אמא, כבר מאוחר, צריך לצאת! קרא שחר למיכל.

אבל לא הייתה תשובה.

שחר נכנס אל החדר ונשאר עומד, נדהם… אמא שלו נפטרה…

מיכל נקברה בבית העלמין של היישוב.

היא הרגישה. חזרה בפעם האחרונה… בכתה שירה. את אמא שלך אהבתי כמו את שלי…

שמתי לב. מזמן הבנתי. ומה נעשה עם הבית?

חבל למכור…

חבל. פיסה מהעבר. בינתיים, שיישאר.

ככה החליטו… שהבית יישאר, יביאו אליו גם את הילדים, ואולי בעתיד גם את הנכדים…

כדי לא לפספס פרסומים חדשים, עקבו אחרי הדף! שתפו במחשבות ותחושות בתגובות, ותתמכו בלייקים.

Rate article
Add a comment

1 × 4 =