חייבים להמשיך הלאה. מה שהיה, היה. ברח, אז ברח. גם ככה לא היה ישר, מה טוב היה בו? נגדל את הילד לבד, אל תדאגי!
עוז התבגר עם אמא וסבא. את סבתא הוא זכר כמעט בקושי היה בן חמש כשנפטרה. רק ריח חלות השבת החמות שלה נחרט בזיכרונו
אבל את אבא הוא לא פגש אף פעם. אביו עזב את הבית עוד לפני שעוז נולד. עם אמו, נועה, הגיעו למושב כשהיו צעירים.
הוא הכיר את הוריה של נועה, קבעו תאריך לחתונה, אך בוקר אחד החתן פשוט נעלם
איש לא טרח אפילו לחפש אותו. נועה בכתה ימים שלמים, הרי הייתה כבר בהריון.
דמעות לא יעזרו כאן! סבתא ניסתה לעודד. חייבים להמשיך הלאה. ברח, אז ברח. גם ככה לא היה מי יודע מה. נגדל את הילד לבד, את תראי, הכל יהיה בסדר!
עוז לא חסר דבר בילדותו, אך נשאר ילד צנוע. תמיד השקיע בלימודים.
סבא חינך את הנכד ביד רמה: לכבד הורים, להוקיר כל מה שיש, לדעת לעבוד בכל דבר. כל משימה עוז ידע להצטיין בה.
עד גיל שלושים הוא הפך לרווק נחשק: גבוה, חתיך, קריירה מוצלחת, משכורת יפה בשקלים, דירת ארבעה חדרים בתל אביב הכול עליו, הכול בשמו!
הבנות לא הפסיקו לרדוף אחריו, אבל הוא לא מיהר. גם ככה היה עסוק בכל סוף שבוע נסע לבקר את אמו במושב. סבא כבר לא היה, ואמו, נועה, הייתה שברירית, לעיתים חולה.
עוד התנהלה לבד בבית, אבל בזמן האחרון היה לה קשה יותר.
עוז ניסה לשכנע אותה לעבור אליו, אך היא סירבה בנחישות.
מה לי בעיר הזאת? הייתה משיבה. ממך בקושי נכדים אני רואה. כאן טוב לי, לבד, בשקט…
לפחות בקיץ בואי. אחרי זה לספא ואז אליי לעיר. את צריכה לנוח, להחזיר כוחות. כשתרגישי טוב תחזרי למושב, ואולי אני אבוא איתך.
אבל יש לך עבודה! נועה השתוממה. מה תעשה בכפר?
גם בכפר אנשים עובדים ענה עוז בקלילות.
אז עוז עמד בפני דילמה: הוא יצא עם שתיים. יעל בת מושב צנועה, חרוצה וחמה. והשנייה, הדס: יפהפייה זוהרת, נראית כאילו לעולם לא שטפה כלים, תמיד צוחקת
עוז לא מיהר להזמין אותן אליו, העדיף פגישות בבתי קפה או בקניון. אבל היה ברור שצריך להחליט. רק שהוא התקשה לבחור ממי להיפרד.
הוא חשב שעדיף שיכירו את אמא. בדיוק חזרה מהבראה. הנופש עשה לה טוב, והיא נראתה שמחה ומלאת מרץ.
הראשונה לביקור הייתה יעל. לא היה צורך לשכנע הרבה היא לא הפסיקה להתרגש, הרגישה שהנה, ייתכן וממש היום יתגשם חלומה. חתן כמו בספרים! אם הוא מביא אותה לאמא משמע, הצעת נישואין בדרך.
וואו, גדול כאן אצלך, עוזי, אמרה יעל כשהביטה סביב.
כן, מרווח. גם לאמא נוח פה. היא קצת נחלשה.
מה, היא גרה כאן איתך? חשבתי שבאה רק לביקור. היא חולה?
כן.
אני חייבת להגיד: אני לא אהיה אחות סיעודית…
ואני לא מבקש! נדהם עוז. אני אדאג לה.
אבל, זה
מה?
כלום. נראה לי שעדיף לגור לבד. הרי אמרת שאמא שלך נשארה במושב. ויש לה שם בית. שם יהיה לה טוב. וגם לנו בלעדיה.
אמא תמיד תישאר איתי. אין על מה לדבר.
באמת? חשבתי שאתה גבר רציני, מתברר שאתה בן-אמא! כשתתחרט דבר איתי.
יעל טרקה את הדלת, אפילו לא שתתה תה
טוב, חשב עוז בכבדות. היא ברחה מהר מדי. הדס בטח תברח אפילו יותר מהר, אשאר לבד
החליט עוז להיות ישר עם הדס:
מה שלא יהיה, אמא תמיד איתי!
לא מבינה אותך, הופתעה הדס. למה אתה אומר לי את זה? ברור שמקומה איתך, אבל
אם נגור יחד, איך תרגישי עם זה?
בסדר. אתה הרי מציע לי נישואין עכשיו?
עוז חייך.
אולי. רוצה לבוא להכיר את אמא?
עכשיו? אני אתאים לה? ככה פתאום?
את תקסימי אותה. ממה את פוחדת?
לא יודעת, פשוט מתרגשת
הדס ואמא מיד התחברו. הן הבינו אחת את השנייה בלי מילים. לא פעם טיילו יחד מתחת לבניין, ממתינות לעוז שיחזור מהעבודה. ואחר כך שלושתם נסעו יחד למושב. באופן מפתיע דווקא הדס, העירונית, התאהבה במקום. נועה החליטה להישאר שם.
הקיץ פה החזיר לי את הכוחות, אמרה ברכה.
כעבור חצי שנה חתונה.
עכשיו גם אכין לעצמי לנכדים! נועה צחקה.
ובאמת, תוך זמן קצר נכדה, אחר כך נכד!
עוז והדס גרו בעיר. הילדים גדלו וכבר תכננו ללמוד באוניברסיטה. לאחרונה גם אמא עברה אליהם. את החופשות בילו כולם יחד במושב. נועה לא הצליחה להיפרד מהבית הישן.
הדס, סלחי לי, אולי לא במקום, אבל אני רוצה הביתה. ניסע? ביקשה מהמחותנת.
בטח! נחכה לעוז שיחזור מהעבודה ונצא.
מצוין. רק שנצא מיד. חשוב לי
במושב, כפי שתמיד, היה שקט. פחות ופחות משפחות הסתובבו ברחובות
טוב, חזרתי הביתה לתמיד, פתאום אמרה נועה. תמכרו את הבית שלי. לא ייתנו עליו הרבה, וחבל, כן? ייהרס בסוף
מה את מדברת, אמא?! הופתע עוז. מיד חוזרים לעיר!
כן, כן, מיהרה להדס מה זה הדיבורים האלו?
טוב עשו לי טובה, תדליקו מים לתה. יש לי חשק לכוס חמה.
אחרי התה נועה הלכה לחדר שלה, לנוח רק רגע
עוז והדס עוד דיברו קצת.
אמא, הגיע הזמן! קרא עוז.
שקט.
עוז נכנס לחדר ונעצר אמו נפטרה מתוך שנתה.
הלוויה נערכה בבית העלמין של המושב.
היא ידעה, הרגישה. חזרה בפעם האחרונה הדס בכתה. אהבתי אותה כאילו הייתה אמא שלי.
הבחנתי. מזמן. מה נעשה עם הבית?
חבל למכור
נכון, פיסת חיים ישנה. שיישאר בינתיים.
כך החליטו הבית של ההורים יישאר, בשביל זיכרון הילדים, אולי גם לנכדים בעתיד
שתפו את הסיפור, השאירו תגובות ולבבות כדי שגם אחרים יקראו ויתרגשו.







