צעד לעבר חיים חדשים
4.2.24, דירה קטנה בגבעתיים
כבר שלושה ימים שיורד גשם גשם אפור, מתמשך, כזה שמטפטף לא רק על הרחוב אלא גם על הנפש. עמדתי הלילה עדי בן דב, ליד חלון הדירה השכורה, והבטתי במדרכות הרטובות. מטריות צבעוניות שטו ברחוב הסואן: אדום, צהוב עז, כחול עמוק כמו שמיכה טלאים מעל הלבנים האפורים של תל אביב-גבעתיים. ביד החזקתי כוס תה צונן, הניחוח של נענע כבר מזמן נעלם, ורק מרירות התה נשארה לי בלשון.
מצאתי את עצמי בוהה שוב בארגזים שעדיין לא פרקתי מאז המעבר מהאחד מבצבץ הקצה של הסווצ’ר הישן מהאוניברסיטה, מהשני ניבטים גביהם של ספרי הילדות שלי שהבאתי כדי שאזכור תמיד מאיפה באתי.
“אני באמת פה?”, הרהרתי תוך שאני מקשיבה להמולה מבחוץ רחש מכוניות, צפירות פה ושם, צרחות ילדים בחצר המבנה. לפני שבועיים עוד רצתי אחרי קו 56 בירושלים. איחרתי לשיעורים, התלוננתי על הגשם שתקוע לי בנעליים, שתיתי הפוך גדול עם חברותיי בביתי קפה בשוק מחנה יהודה איפה שידעו ישר שאני לוקחת קפה בלי סוכר וקרואסון שוקולד. עכשיו אני בתל אביב-גבעתיים, עבודה ראשונה בהייטק, רחובות שכוללים שמות שאני קוראת לאט, אנשים שמדברים מהר יותר משאני מבינה מרגישה זר בכל מקום.
נאנחתי והתרחקתי מהחלון, משאירה עליו טביעת אצבע קטנה ורטובה. על השולחן חיכה לי פנקס מלא לפידים, חיצים, תזכורות, דפדפת עם רשימות חנויות לכל דבר מהמכולת עד לתחנת הרכבת, רשומה אחת מזכירה לי לבדוק איפה נמצא חדר הכושר הכי קרוב. החיים שלי התהפכו מהקצה אל הקצה
בפברואר, ערב לפני המעבר
“לחשבת על זה עד הסוף?”, שאלה אמא, אסנת בן דב, בקול רועד. היא הביטה בי אורזת לתוך מזוודה ענקית בסלון הפתוח. בחדר היה בלגן חינני, קופסאות פתוחות למחצה, בגדים פזורים, המון ניירות, מכתבים ומחברות ועל מדף החלון תמונות ממוסגרות אני על האופניים, מחייכת בשקיעה בחוף אשקלון, מחלקת תעודות סיום באמצע החורשה.
“אמא, שקלתי הכול,” עניתי, ספק מנסה להרגיע אותה, ספק את עצמי. “חתמתי חוזה, יש לי כרטיסים, אין לאן לברוח עכשיו.”
“אבל למה דווקא עכשיו? אולי תחכי עוד שנה אחת?” הקול של אמא רעד והעיניים שלה נעשו רכות עוד יותר.
“זו הזדמנות שאין כמוה,” נשענתי עליה, מחבקת אותה בכתף, מרגישה אותה רועדת. “זו עבודה ראשונה במקצוע. זה פותח דלתות, זה מה שתמיד רצית בשבילי שאצליח, שאהיה גאה בעצמי. זוכרת?”
באותו רגע נכנסה נטע אחותי הגדולה והאהובה, מקפלת ידיים ומביטה בי במבט שהוא תערובת של דאגה וגאווה. נטע תמיד חיזקה אותי, עודדה לפני בגרויות, חיבקה אחרי אכזבות, ידעה להגיד את המילה הנכונה.
“שתלך,” אמרה בנחישות, לאמא. “זו ההחלטה שלה. אנחנו לא יכולות להחזיק אותה לנצח. היא כבר כמעט בת עשרים ושתיים תני לה לפרוש כנפיים.”
חייכתי לנטע, לוחשת לה “רק את יודעת את האמת”.
אבל האמת הייתה שהמעבר לא הונע רק מהעבודה. לפני חצי שנה גיליתי במקרה של עומר החבר שהייתי מאוהבת בו מאז חטיבת הביניים עומד להתחתן עם מישהי מהעבודה שלו, טליה.
אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול ראיתי אותם בבית קפה ליד רחוב יפו. הם החזיקו ידיים, צחקו, על האצבע שלה טבעת עדינה. הרגשתי איך האדמה נשמטת לי מתחת לרגליים, נשימתי נעתקה. ברחתי מהקפה רגע לפני שנפלטה ממני הדמעות.
באותו ערב שלחתי לעומר הודעת וואטסאפ: “מזל טוב! מאחלת לכם רק טוב”. קיבלתי ממנו הודעת תודה עם אימוג’י של לבבות. הלב שלי נשבר.
מאז ניסיתי להתרחק ממנו, למרות שלמדנו יחד והיינו נתקלים במסדרון. בכל פעם שמבטינו הצטלבו כאב חד בחזה. עשיתי את עצמי עסוקה, אבל הלב שלי סירב להמשיך הלאה.
פעם תפסתי את עצמי חושבת “אם רק טליה תיעלם, עומר אולי ישים לב אליי באמת”. חלחל בי פחד, גועל מעצמי, התביישתי במחשבות שלי. התיישבתי על ספסל בגינה בוכה, מבולבלת. לא ידעתי מי אני.
פניתי אנונימית לפסיכולוגית, שקבעה חד וחלק צריך לנתק את עצמי לגמרי, לנסוע, להתרחק, להתחיל מחדש. ואז הגיע ההצעה לתפקיד בתל אביב והרגשתי שזה אות משמים. קפצתי על ההזדמנות בלי לחשוב פעמיים.
יום המעבר הגיע מהר מדי. ליוו אותי כולם אמא, נטע, חברות, שניים מחברים מהצבא. בשדה התעופה בן גוריון שררה המולה, ילדים התרוצצו, ברמקולים הודיעו על טיסות.
מתוך ההמון ראיתי את עומר הוא עמד בצד, עם טליה, נבוך, תנועות ידיים מגששות. טליה דיברה אליו בהתלהבות, הוא השפיל מבט.
“עדי, המון בהצלחה,” אמר עומר וחיבק אותי בחיבוק מגושם, הריח המוכר של הבושם שלו מכה בי. “תכתבי לנו, תעדכני אל תיעלמי.”
“בטח”, עניתי בחיוך. הלב החסיר פעימה, אבל התאפקתי.
טליה התקרבה אליי:” אני כל כך שמחה בשבילך! זו חוויה מטורפת, בארץ חדשה את חייבת לספר לי הכול!”
הנהנתי, “בטח, נשלח תמונות, אל תדאגי”.
אבל ידעתי לעצמי לא יהיו שיחות וידאו, לא הודעות יומיומיות. הגיע הזמן לשחרר.
בלב כבד אך גם הקלה בלב, חיבקתי את אמא, נטע, נופפתי לשלום וצעדי לאחור. כשסובבתי מבט, עומר עוד הסתכל מבט עמוק, לא הצלחתי לפענח. געגוע? אשמה? או סתם פרידה מנומסת?
“די, עדי, הגיע הזמן ללכת”. נשמתי עמוק והמשכתי קדימה, לחיים החדשים שמחכים לי.
במטוס שלפתי את היומן וכתבתי:
“יום ראשון. אני בדרך. הלב כואב, אבל עשיתי נכון. אני כאן בעצמי, מתחילה מחדש בלי עומר, בלי זיכרונות, בלי כאב ישן. רק הזדמנויות, עתיד חדש. אצליח. אני חייבת”.
עצמתי עיניים, הדפדפן על השולחן ולצידי מחברת הפרויקטים. מחכה לי עיר חדשה, אנשים זרים, תקווה שגם אהבה חדשה. ואת העבר השארתי הרחק בישראל, עם אמא, עם נטע, החברים והלבבות השבורים. עמוק בפנים, ידעתי זה לא סוף, אלא התחלה חדשה.
החודשים הראשונים בתל אביב-גבעתיים לא היו קלים. הרגשתי זרה, מנותקת, כאילו מסתובבת בין החיים של אנשים אחרים. העבודה הייתה מאתגרת וסוחפת, אך המשרד לא החפה על הבדידות של הערב, בדירה ריקה, כשכל צליל הקפיץ אותי.
יום אחד, אחרי יום במיוחד עמוס, ירד גשם כבד. בחרתי להיכנס לבית קפה קטן ליד מגדלי עזריאלי. התאורה החמה, ריח קפה שחור ועוגיות בוטנים, הכניסו קצת חיים ללב קפוא. התיישבתי ליד החלון, הזמנתי לאטה עם הל, ושתקתי.
לידי ישבו זוג צעירים, אחד שלחש לאוזנה של השנייה, צחוקה הרך מילא את החלל. הסתכלתי עליהם הייתה שם קלות כזו, חיים של זוגות מאושרים שעדיין לא למדו להחזיק בלב צלקות.
“את לא מפה, נכון?” שאלה פתאום המלצרית אישה מבוגרת עם עיניים טובות וקמטוטים. “לא קל להתחיל מחדש. אני עשיתי עלייה מפולין, הרגשתי כמו מכשפה בלי קהל”.
חייכתי אליה במבוכה. “את צודקת. כולם כל כך יחד, ואני בצד.”
“זה עובר,” קרצה לי. “דרך אגב, בימי שישי יש אצלנו ערבי משחקים כל אחד מביא סיפור מהבית. תצטרפי? יהיה שמח”.
לקח לי רגע, אבל אמרתי “כן”. הרגשתי את הלב מעט נפתח ניצן קטן של תקווה.
שבוע אחרי, חזרתי לאותו בית קפה, מלאת חששות. כבר היו שם כמה פותחים קופסאות משחק, מוזגים תה בליווי עוגיות תמרים. האווירה הייתה קלילה, חברותית; עמדתי רגע בדלת, לוקחת נשימה.
“אהלן, את חדשה פה!”, קרא איל, בחור גבוה עם שיער עבה, ומיד הציג לי את מיכל, אורן וליה. נרגעתי והצטרפתי, התווכחנו על כלל במשחק קלפים, סיפרתי להם סיפורים מירושלים. ליה שהגיעה מדרום אמרה שמעולם לא הייתה בצפון ונשבעה שפתאום בא לה לטוס לגליל.
שמתי לב שהמחשבות על עומר הולכות ונעלמות. אם פעם התעוררתי בלילה והזכרתי את טיולינו לים המלח, את המריבות המגוחכות על מוזיקה עכשיו זה כבר לא כאב. רק נוסטלגיה קלילה. כאילו אלה תמונות ישנות שמעלות חיוך, לא דמעה.
ערב אחד, גללתי בתמונות בטלפון. נעצרתי על תמונה שלי ושל עומר מהנשף אני עושה פרצוף מצחיק, עומר תוחב לשון החוצה. מדהים כמה כאב איכל מהחברות הזו ועכשיו זה פשוט זיכרון.
שלחתי לו בספונטניות: “עומר, מה שלומך? מקווה שהחתונה עברה בשלום. מסרי לטליה דרישת שלום”.
התשובה הגיעה מיידית: “עדי! לא מאמין, איזה כיף. היה מהמם, טליה עפה מחדש על התמונות. מה את עושה עכשיו? ספרי הכול!”
ושיתפתי. כתיבה פתוחה שלא כאבה, בלי טינה. סיפרתי על העבודה, על החברים, על הבלבול שנתקעתי עם ריבת תות שחשבתי שזה רוטב לפסטה. עומר השיב כמנהגו בדיחות, זיכרונות, שנינות ירושלמית ישנה.
עוד חודש הסתגלות בעיר. כבר ידעתי איפה קונים חלת שבת אמיתית, למדתי לבחור את הגינה הנכונה לרוץ בה בבוקר, בחרתי בית קפה שמול הים ליד יפו. היו לי כמה חברים, פעמיים בשבוע סרט, פעם דייט, פעם טיול בפארק הירקון. קיבלתי מחמאות בעבודה, אפילו ציינו אותי בישיבת צוות. תחושה של שייכות אמיתית כזו שחלמתי עליה.
ההצעה של איל לא איחרה לבוא. “שבת הקרובה יוצאים לטיול בשפיים, נעשה פיקניק, נשחק פריזבי, נשיר שירים. מה את אומרת?”
“הכי בעד!”, עניתי, הלב מתנפח.
שיתפתי את נטע באפליקציה, היא שמה לב מייד: “עדי, את משתנה. העיניים שלך אחרות. באמת מאושרות.”
“כן,” עניתי ברוגע נדיר, “אני חושבת שהבנתי משהו עומר זה היה פשוט פחד לאבד חבר. עכשיו זה גדולה לקבל אותו כחבר אמיתי מרחוק.”
“ידעתי שאת חזקה, ושהחיים שלך שווים הרבה יותר מלהסתובב סביב מישהו אחד”, נטע אמרה, והלב שלי מלא שמחה.
שבת הגיעה; ישבנו ליד המדורה, שתינו תה, איל ניגן בגיטרה. צחקנו, רקדנו. נשפכתי לאוויר הנקי, החופש שלי הורגש בגוף.
“איזה כיף איתך,” איל אמר כשתפסנו פינה, מסתכלים על השקיעה.
גם החיבוק של ליה כשסיימנו, והאמירה שלה “עדי, את מבריקה, את פורחת. תדעי זה הבית החדש שלך” חימם לי את הלב.
בחזור הביתה, עוד לפני שאוריד נעליים, התקשרתי בווידאו הביתה. אמא בחלוק הפרחים, נטע קפוצה בחולצת אוניברסיטה.”נו, איך היה? שתפי!” צחקה נטע.
“מהמם,” עניתי בשלווה. “עשינו על האש, איל דיבר על קיבוצים, ליה ניסתה לצלם חסידה ונפלה בשלולית.” אמא חייכה, אך פניה הסגירו דאגה.
“את מאושרת, ילדה שלי? באמת מאושרת?”
עצרתי. שחזרתי בראשי את הרגעים חיבוקים, הליכות, השקט של חוף הים, ההרגשה של חופש.
“כן, אמא,” עניתי. “אני סוף־סוף מאושרת. אמיתית. ואני חושבת שאני רוצה לבנות כאן את החיים שלי. אולי גם אחרי העבודה יישאר לי פה בית.”
נטע מחאה כפיים, אמא מחתה דמעה, הלב שלי פעם בשמחה.
למחרת שלחתי לעומר מייל ארוך, מודה לו על כל השנים, משתפת בכאב הפרידה, בגילוי הלב שאולי בילבלתי בין רגש לחברות ושעכשיו אני יכולה להוקיר ולהעריך את ידידותו כפי שהיא.
תשובתו באה מיד: “עדי, אין עלייך. עכשיו ברור לי הקשר שלנו חזק יותר מרגשות ישנים. נמשיך לדבר, נבנה חברות אמיתית. ותבואי לבקר, טליה ואני נחגוג ביחד, אני מבטיח!”
נשענתי לאחור, ובפעם הראשונה מזה שנים הלב הרגיש קל, שמח באמת. קראתי שוב את ההודעה, הסתכלתי החוצה השמש זרחה מעל גבעתיים, הילדים שיחקו למטה. על השולחן מונחת ברכת “ברוכה הבאה למשפחה” עם ציור של גמל מחייך.
הנה היא החיים החדשים שלי. והם יפים.
