יומן אישי צעד אחר צעד
את בבית? שאל דניאל כשצלצל אליי בהפסקת הצהריים שלו.
כן, עניתי בקצרה, עיניים תקועות במסך. שוב, גיבורת הדרמה בנטפליקס איבדה שליטה דמעות, שפתיים רועדות, דברי פרידה. צפיתי בסדרה כבר פעמיים, אבל אפילו את שמה לא הצלחתי לזכור. הכול התערפל אצלי בחודשיים האחרונים כאילו כל הימים התגלגלו לאחד; בוקר הפך לערב, לילה שיחק תחפושות חסרות שינה, הזמן איבד משמעות. רק לא מזמן עוד ידעתי אושר, מתוק כל כך. והיום כאילו הכול שייך למישהי אחרת.
תחילתו של הקיץ האחרון הייתה חדוותית אני ודניאל גילינו שאני בהריון, לראשונה, אחרי תקופה ממושכת של תקווה, בדיקות, שלילות מתוחים ותפילות חרישיות. כל בדיקת דם שלילית הייתה כמו מכה קטנה, וכל עדיין לא מהרופא הפך אותי לפירור בלילות. וכשסוף סוף הגיעו שתי הבדיקות החיוביות, רעדתי באמת בדקתי שלוש פעמים, הראיתי את התוצאות לדניאל בלי מילים, רק בכיתי. הוא חייך אליי באור שלא אשכח בחיים.
רקחנו יחד תוכניות, דיברנו על מיטה לתינוק התווכחנו בצחוק על הצבע, העברנו יד על עץ משויף וחלמנו על הבן שיישן בתוכה. ראיתי אותנו משוטטים בפארק בתל אביב בסתיו, תינוק ישן בעגלה, אני מתגנבת מדי פעם להציץ ולוודא שזה אמיתי. והדמעות המאושרות שנזלגו כשדמיינתי איך אשמע אמא בפעם הראשונה…
אבל כל אלו התרחקו אל האופק, כאילו שייכים לחיים זרים. העולם סביבי המשיך, המסך הקרין מאבקים לא שלי ואני ישבתי אפופה בשקט, קוטפת את ברכיי, כשהעייפות לוחצת.
ואז, באמצע שבוע תשיעי, הכאב הגיע. חד וצורב, בלתי צפוי. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה כלום, איזה שריר נתפס, שזה יעבור. אבל לא עבר. דניאל, שראה אותי מחווירה ורועדת, התקשר למדא. החזקתי לו את היד כל הדרך לבית החולים, כה חזק שעל היד שלו יישארו סימני ציפורניים שעות.
המחלקה לבשה לבן, אורות חדים, צוות אוכלל זיכרוניים קטעי שיחות: לנסות לשמורהסיכוייםמצטערים. ואז לא הצלחנו להציל. המילים הפכו את עולמי; כבר בחרנו שם, הצצנו בעריסה באינטרנט, חשבנו על צבע לקירות עכשיו מה? איך קמים מזה?
הרופאים ניסו להסביר שאין לי אשמה; דברים כאלה קורים, הגוף בוחר. אמרו שצריך זמן ושיהיו עוד הזדמנויות. אבל איך בכלל משלימים עם זה שהחיים הקטנים עליהם חלמת פשוט נעלמים? שהמילה שדמיינת לומר, האמא ההיא, תישאר תהודה ריקה בחדר השינה שלך?
לא הצלחתי לצאת מהבית. בהתחלה זה היה חוסר רצון, אחר כך נהיה הרגל. בישול? אין לי תיאבון, אוכל מרגיש כמו מצרך סתום בגרון. לנקות? היה נדמה לי למי זה משנה אם יש אבק? רוב היום ישבתי בסלון, עטופת שמיכה, רואה סרטים, רק כדי לשקוע עם גיבורות עצובות אחרות שיכלו להביע במילים את הכאב שלי. לפעמים בכיתי חרש, לפעמים התפרצתי עד שנגמר לי הכוח. שקעתי לתוך שעות בשמלה ישנה, לא מסורקת, לא מתקלחת. החדר בערבוביה: כביסה מלוכלכת, מעטפות פתוחות, צמחים גוועים.
ואז היום. שיחת טלפון קטנה.
עוד מעט יבואו. תפתחי את הדלת, תכניסי את האישה, דניאל הנחה אותי.
איזו אישה? גיחכתי, לא הבנתי למה בכלל צריך לראות מישהי. לא רציתי לארח איש.
זה לא חשוב, רק תפתחי, סיים וניתק.
הנחתי את הטלפון ליד, מוחי ריק. רציתי לשאול עוד משהו, התעכבתי על שמו המסך החשוך. אבל השיחה נגמרה ואיתי, הדממה.
כעבור עשר דקות, דפיקה חדה בדלת משכה אותי מתוך העננה. בקושי גררתי רגליים, עטיתי את החלוק הדהוי וגררתי את עצמי אל הכניסה.
על הסף עמדה אישה, חמישים ומשהו, עיניים טובות, חיוך מאיר, אוחזת בתיק ענק עם רעש קל של כלי מתכת.
שלום, אני מהשירות ניקיון. דניאל שלח אותי, אמרה באנרגיה נמוכה ונעימה של מי שכבר ראתה הכול.
ניווטתי אותה פנימה, מבט בלי מבע. שום תגובה, לא שאלה, לא התנגדות, אפילו לא גינונים מנומסים. רק תפסתי את קצה החלוק ועמדתי שם דוממת.
היא מיד נכנסה לפעולה, בלי בוז, בלי שמץ של ביקורת בחמלה רגועה של מי שיודעת שמה שלא צף, ישקע. יש כאן עבודה, אבל נסתדר! קראה, הוציאה כפפות, שלפה חומרי ניקוי וסמרטוטים.
ישבתי שוב על הספה; הסדרה לא עניינה אותי. במקום זה שמעתי את המים והכלים ומדי פעם ניגון שמח מהפה שלה, שיר של פעם. זה קודם עצבן כאילו הפרה את הסגר הפרטי שלי אבל לאט־לאט זה הפך למנגינה רקע מרגיעה, כמעט נעימה. ועוד לפני שידעתי, נרדמתי לשעה. לא זוכרת מתי נרדמתי בפעם האחרונה בלי סיוטים.
בערב הכול הבריק. האוויר היה טרי, החלונות צלולים, כמו שמישהו דאג לאוורר לא רק את הקירות, גם אותי. המנקה יצאה מחויכת, הבטיחה שתחזור בשבוע הבא. נשארתי על הספה, נוגעת ברגל בשולחן הנקי, שואפת את ריח אביב הכריות. פתאום הדלת שוב צילצלה.
קמתי להסס כבר התרגלתי לשתיקה סביבי. דניאל עמד בכניסה עם קופסה שריח טעים נאפף ממנה.
הבאתי מרק קניידלך כמו פעם, הוא חייך, הניח על השולחן. ועוד סלט סלק שאת אוהבת.
שקט. פשוט שתקתי. הדמעות חנקו לי בגרון: היה שם משהו חדש, ניצוץ שרק עומד להיוולד ממני. לא ידעתי אם זאת הקלה, הוקרה או אולי תקווה ראשונה.
תודה, לחשתי בקול חורק.
תאכלי כל עוד חם. דניאל התיישב לצדי, לא מלא במילים, לא סתם ממלא שקט. ולא צריך לבשל או לנקות בינתיים. אני אדאג.
הבטחתו מילאה חלק בחדר, חדש ורך. הסתכלתי על המרק, על הסלט, על הדירה הנקייה ורק אז הרגשתי, אחרי הרבה זמן, שלפחות אני לא לבד.
ככה, לאט־לאט, ממש כמו לבנות מחדש בניין הרוס, התחלתי לצאת מהאפר. זה התחיל מחום המרק, אחר כך מהטעם, אחר כך במחשבה שאולי מחר אקום מוקדם ואפתח את כל התריסים שיהיה עוד אור.
דניאל המשיך להביא אוכל לפעמים חמין שהוא למד ממאמא שלו, פעם חביתה שגדלתי עליה, ופעם אחת אפילו רולדת תמרים ממאפייה שרחוקה מרמת גן קילומטרים.
“לכי, תנסי, טעים!” הגיש לי צלחת בוקר. “אמא שלך סיפרה שאהבת כשהיית קטנה!”
לפני הכול אכלתי מתוך הרגל על אוטומט. אבל עם הזמן, מצאתי הנאה מחדש, אפילו התגנבה לי חיוך בילדותי באף.
פעם בשבוע חזרה אותה מנקה מספרת בדיחות על נכד שנתקע על עץ, סיפורים קטנים מהעבודה, מתעניינת בי, לא חופרת. “את יודעת,” אמרה פעם, שוטפת חלון, “החיים הם כמו לנקות: מתחילים מפינה אחת, עוד חלון, עוד חדר פתאום רואים שיש מקום לאור.”
אחר צהריים אחד, הופיע דניאל בחדר, עיניו מאירות.
היום תגיע לכאן מניקוריסטית, ביתי לחלוטין, הודיע לי, כאילו בחדשות מרגשות.
למה? הפתעתי.
כי מגיע לך פינוק ויופי, הוא חייך ברוך.
הגיעה אליי בחורה צעירה ועדינה. לא מיהרה, לא לחצה, ספרה על טרנדים חדשים, על נשים שצוחקות בזמן טיפול. אהבתי את התחושה רגע בו מותר לי לנוח, לשחרר ומעט לחייך.
למחרת, דפיקות נוספות; נכנס ספר. דניאל הסביר: “חשבתי שתשקלי שינוי, אם לא, הוא ילך. רציתי שתהיה לך בחירה.”
התיישבתי, עייפה, מביטה בשיער חסר החיים שלי, שלא טיפלתי בו חודש שלם. התבונתי במראה ולא זיהיתי את עצמי. ופתאום, עלה בי רצון: “אני רוצה קצר,” אמרתי. הוא הנהן, התחיל לגזור. לאט־לאט כאילו גזר איתי גם את הכאב. גמר, סובב את הכיסא הבטתי במראה. זו אני, אבל גם חדשה: מתחדשת, ישירה יותר, קלה.
אהבת? שאל הספר, מסדר את כלי העבודה.
כן. תודה, מלמלתי.
דניאל נכנס כעבור רגע. הביט בי והחיוך שלו זרח. זה כל כך מתאים לך. את נראית… חיה, אמר.
בפעם הראשונה זה לא כאב לשמוע את זה. התחושה דמתה לנשימה חדשה.
האבל לא נעלם, אבל הכאב לא היה מורעל. משהו בי הסתדר; למדתי שאפשר לחיות עם געגוע, שאהבה לא נשרפת יחד עם החלום על ילד.
התחלתי להיעצר ליד החלון, להסתכל על ילדים בגינה, כלבים משחקים למטה, הסתיו מגיע לשדרות רוטשילד. הרגשתי שמבפנים משהו צומח לא במקום מה שאבד, אלא פשוט כוח לחיים אחרים, עם מקום לגוון של עצב וגם לקרן תקווה ושמחה.
בוקר אחד קמתי לא כי צלצל שעון, אלא כי פשוט הרגשתי שבא לי לעשות משהו. זה כאב, אבל גם היה פשוט. קמתי, לבשתי סוודר שדודה יונה הביאה לי לראש השנה האחרון, התהלכתי בבית. הסתכלתי במקרר מצרכים למרק פטריות. הבנתי שדניאל אוהב אותו, אז שלפתי את החומרים. חתכתי, טיגנתי, ערבבתי; הבישול, הריח, אפילו העצבים מהבצק כל אלה מילאו באור מטבח קהה.
כשדניאל שב בלילה, נעצר בדלת.
מה זה? שאל, המום מהריח המוכר.
מרק פטריות שלך, עניתי, מחייכת כמו פעם.
הוא התקרב וחיבק אותי מאחור, נשען על השכם.
תודה, לחש, בקול שהתכוון ליותר ממה שהוא אמר.
סעדנו יחד ליד השולחן. טעמתי מהמרק, והוא חייך כמו פעם לא מתוך נימוס אלא שמח באמת. בחלק מהזמן שתקנו, ואחר כך, כשהגיע התה, עצרתי ואמרתי:
הבנתי משהו, הכרזתי, מחפשת את עיניו.
מה? עודד.
נתת לי להיות. לא האצת בי, לא אמרת תתחזקי רק היית, וריככת לי את הכול… וזה עזר.
הוא אחז לי ביד. “רק רציתי שתדעי שאת לא לבד, ושאני אוהב אותך תמיד עם כל שיער, בכל מצב רוח,” אמר וחייך.
התחלתי לבכות. לא בבכי של ייאוש, אלא דמעות רכות, מלאות הוקרה. אחזתי לו ביד, והוא בי בלחיצה שקטה שביטאה יותר מכל מילים.
ולאט־לאט, התקדמתי. זה דרש ממני מאמץ: להכין לעצמי סלט, לנקות את שולחן האוכל, לצאת מהבית לסיבוב בשדרה. לא בכפייה, מתוך רצון. דניאל דאג ליתר. לאט־לאט התחשק לי להכין לפעמים ארוחת ערב, להחזיק לו יד בהליכה ברחוב, להתעניין, לשאול.
אחר־כך חזרו גם החברות, פעם בשיחה קצרה, אט־אט בקפה קטן ברחוב אבן גבירול. אף אחת לא לחצה או הקשתה. זה היה הכל לשוחח, להרגיש בחיים.
יום אחד, בערב חורף, ישבנו יחד על הספה, שנינו עטופים בשקט, תל אביב עייפה, גשם דופק בחלון, אור חמים. החזקתי בלוק ציור. הצמדתי ראש לכתף של דניאל ולחשתי תודה על הכל.
הוא נישק את ראשי.
זה אני צריך להודות לך. על שחזרת.”
שתקנו יחד, בשקט, הקשבנו לטפטוף הנינוח וללב שמדבר בשירים בלי מילים. והחיים, למרות הכול, המשיכו לפעמים עם כובד, לרוב עם רכות חדשה. והאהבה תמיד שם, מתחדשת כל פעם מחדש.
