צעד אחרי צעד
את בבית? שאל בקצרה קובי, תוך כדי שיחת טלפון עם אשתו בזמן הפסקת הצהריים בעבודה.
כן, ענתה עינת באותו טון קצר, עיניה לא עוזבות את המסך. על הצג, גיבורת סדרה ישראלית עברה שוב סצנת פרידה קורעת לב, עם דמעות ועפעפיים רועדים ומילים אחרונות, אבל עינת לא ממש זכרה את שם הדמות, על אף שזה כבר הצפייה השלישית שלה בפרק הזה.
בחודשיים האחרונים עברה עינת ימים דומים, שהפכו ליום ארוך ואפור אחד. זמן איבד את הגבולות הברורים הבוקר הפך לערב, הערבים נמסו לתוך לילות ללא שינה. רק לא מזמן היא הייתה מאושרת
הכול התחיל מהבשורה המשמחת עינת וקובי מצפים לילד. ההריון הראשון של עינת, שנמשך אחרי ציפייה ארוכה והמון מאמצים. כמה חודשים עברו השניים בין רופאים, בדיקות חוזרות, דאגות ושברון לב על כל תשובה שלילית, על כל עדיין לא מפורש מהרופא שהספיק להביא דמעות שקטות אל הכרית בלילה.
אבל לבסוף שני הפסים המיוחלים! עינת זוכרת לפרטי פרטים את הרגע: בפנים רועדים שלפה את הבדיקה, לא האמינה ועשתה עוד שתיים, ואז רצה לקובי, היא רק יכלה להראות לו את התוצאה, לא מסוגלת להוציא מילה. החיוך שעלה על פניו מילא לה את כל הלב.
הם הרשו לעצמם לדמיין: עומדים יחד בבייבי-סטאר, מתווכחים על צבע למיטת התינוק, נוגעים בעץ חלק וחושבים איך הבן או הבת שלהם ישכב פה; יוצאים לטיול בשדרות רוטשילד ביום שבת שטוף שמש, קובי דוחף עגלה, עינת משגיחה כל רגע שהקטן מכוסה טוב. והיא כבר שומעת את האמא הראשון כל כך רך, שגם הלב וגם העיניים דומעים מאושר
אבל עכשיו, כל התמונות האלה נראות לעינת כמו סצנות מתוך חיים של מישהי אחרת. המסך מול העיניים ממשיך להקרין, הסיפור מתקדם, הגיבורים חווים, ועינת שוקעת לתוך השקט המדכא שבחדר, הברכיים אסופות אל החזה, והכובד על הכתפיים מרגיש כמו שק שלא נגמר.
הכול התרסק בשבוע התשיעי. כאב חד, מפחיד, בלתי נסבל. עינת שכנעה את עצמה שזה רק התכווצות, אבל הכאב הלך והתחזק. כשקובי ראה את פניה החיוורות ואת הידיים הרועדות, התקשר למדא בלי לחשוב פעמיים. בדרך לבית החולים היא מחזיקה לו את היד כל כך חזק, שאחר כך נשארות לו שריטות על העור.
בית החולים. קירות לבנים, אורות חדים, מהירות של צוות הרפואה. איזו תחושה של בהילות, שברים של מילים מרופאים: ננסה לשמור יש סיכוי מצטערים. ואז התשובה הקרירה, חסרת הרחמים: הלידה נסתיימה בהפלה. שני המילים האלה ממוטטים את עולמה. הרי כבר בחרו שם, התאהבו במיטת תינוק, הזמינו רהיטים ועכשיו? איך ממשיכים?
הרופאים הסבירו בסבלנות: זה קורה, אין בזה אשמה. הגוף לפעמים אומר לא מסיבות לא בשליטתך. דיברו על החלמה, על סיכויים להצלחה בעתיד, עוד ילדים. אבל איך בכלל ממשיכים, כשכל החיים דמיינת משהו, ובשנייה הכול נגמר?
עינת כמעט ולא יוצאת מהבית. בהתחלה לא רצתה, אחרי זה פשוט שכחה שזה אפשרי. לבשל? למה, אם לא מרגישים טעם, ואם כל ביס מרגיש כמו חול בגרון. לנקות? למי מפריעה האבק, בכלל? היא שוכבת על הספה מתחת לשמיכה, רואה סדרות עצובות לא משום שהיא אוהבת, אלא כי הכאב שמוקרן מוכר לה, קרוב. לפעמים היא בוכה בשקט, לפעמים מתייפחת עד שנגמרות הדמעות. לעיתים היא נרדמת בכפכפים, בלי להסתרק או לשטוף פנים. מתעוררת וזורקת מבט עייף לעבר השלט, לוחצת לעוד סדרה. הבית מידרדר ניירות ופירורים בכל פינה, בגדים מלוכלכים מצטברים, העציצים שעל אדן החלון מתייבשים. עינת יודעת, אך אין בה כוח לשנות.
ופתאום צלצול טלפון.
עוד מעט יגיעו, תפתחי דלת לגברת, הנחה אותה קובי בטון ענייני.
איזו גברת? שאלה עינת, מתכווצת. למה עליה לראות אנשים? היא לא רוצה אף אחד בבית.
זה לא משנה. פשוט תפתחי, הוא ענה, מנתק.
היא מחזיקה את הטלפון, מביטה במסך הכבוי. רצתה להתעקש, לשאול מי ולמה, אך נגמרו לה המילים.
עינת הניחה את המכשיר בצד. הכול מרגיש רחוק ומנותק מהכאב מצמית הלב שזולג בה ללא הפסק. היא נשענת לאחור, בוהה בתקרה. מבחוץ היא שומעת שכנים, מכוניות, קטעי מוזיקה החיים ממשיכים, ורק אצלה הזמן נעצר.
כעבור עשר דקות פעמון הדלת מצלצל. חד, צורם, חזק. הפעם השנייה אפילו תקיפה יותר. עינת קמה בקושי, רגליים כבדות, לובשת חלוק דהוי ונסחבת אל הדלת.
על מפתן עומדת אישה כבת חמישים. פנים טובות, עיניים עייפות אך מחייכות, תיק גדול ביד ומשהו מתכתי עושה בו רעש קל.
צהריים טובים! אני מהשירות ניקיון, קובי שלח אותי, אמרה בעליזות מתונה, רגילה כנראה לכל תגובה אפשרית.
עינת רק פותחת לה, עוקרת את עצמה הצידה, לא אומרת מילה. אין לה כוח להתנגד, לא להעמיד פנים של נימוס.
המנקה סורקת את הדירה בלי שיפוטיות, רק במקצועיות של שנים. מהנהנת לעצמה.
וואו, יש פה עבודה, אבל נסתדר! היא מודיעה, שמה את התיק, שולפת כפפות. תנועות בטוחות פותחת אריזה, לובשת, מתארגנת. את תישארי לנוח, אני מתחילה. בעוד כמה שעות הכול כאן יהיה מבריק תראי!
עינת לא עונה. היא מתיישבת חזרה על הספה, מסך המחשב ממשיך, אבל הסדרה מאבדת כל עניין. מהמטבח נשמעים מים זורמים, כלים נדפקים, והמנקה מזמזמת מנגינה ישראלית מוכרת. בהתחלה הצלילים מציקים, אבל לאט הם הופכים לחלק בלתי נפרד מהמרחב, מין רקע מנחם, קבוע. עינת נרדמת, לראשונה בלי סיוטים, שנת עייפות נקייה מאז אותו יום נורא.
עד הערב הדירה זוהרת מניקיון. חלונות מבריקים, רצפה מריחה טוב, משטחים מצוחצחים, ושמש אחר הצהריים מציפה הכול באור חדש. כמעט נדמה שמישהו לא ניקה רק את הדירה, אלא גם את עיניה. המנקה עוזבת בחיוך ומבטיחה לחזור כבר בשבוע הבא.
עינת נשארת לשבת, מעבירה אצבע על שולחן מבריק, בודקת את הזכוכית של האגרטל, מריחה ריח פרחים רענן.
צלצול נוסף הדלת.
קובי בפתח, בידיו קופסת פלסטיק ממנה בוקע אדים חמים.
הבאתי לך את המרק עם הקניידלך שלך, הוא אומר, מניח הכול על השולחן. קולו רך, אוהב, דאגה שלא רואים אצל גברים לעיתים קרובות. וגם סלט עם טונה. כמו שאת אוהבת.
עינת רק מביטה בו, מופתעת מהמעט שגורם לה להתרגש. דמעות צפות עייפות, דאגה או אולי נקודת אור שבוהקת לראשונה.
תודה, היא ממלמלת, הקול שלה נסדק אחרי שתיקה ארוכה.
תאכלי, זה טרי, הוא מחייך ומתיישב לידה, נותן למילים לשקוע בשקט. ולגבי הבית והאוכל אל תדאגי יותר. אני דואג.
יש במילים שלו משהו משנה-חיים. עינת מסתכלת על המרק, על הסלט הארוז, על הסדר והניקיון ופתאום מרגישה לרגע קטן שהיא לא לבד, שיש מי שמוכן לשאת איתה את הכאב.
ככה, לאט, מתחיל המסע חזרה. לא קפיצה, אלא הילוך איטי. בהתחלה זה רק חום המרק בכף, אחר-כך טעם של אוכל, ובסוף, אולי, מחשבה שביום אחר תקום מוקדם ותחליט לפתוח חלון, לתת לאור להיכנס.
כל ערב קובי שב מהעבודה עם קופסאות אוכל. לפעמים חמין מבית אמא, לפעמים שניצל מהמסעדה בפלורנטין, ובפעמיים אפילו עשה סיבוב מיוחד בשביל עוגת הגבינה מהמאפייה הקטנה שממול לרחוב דיזינגוף.
נסי, זה כמו פעם, הוא אומר לה כשהוא מסדר את הצלחות. אמא שלך אמרה שזה היה המאכל האהוב עלייך בילדות.
בהתחלה עינת אוכלת כמעט על אוטומט, אבל לאט, חוזרים טעמים, ואז גם רמזי תענוג אפילו חיוך עולה בה כשמתפשט ריח מוכר מהילדות.
פעם בשבוע מגיעה שוב המנקה. היא לא רק מנקה תוך כדי סידור היא משתפת סיפורים על הנכד ששפך מים בכל המטבח כשהכין תה, או על הכלבה שלה שמלקקת את הרצפה איפה שנפלו שוקולדים. לא שואלת שאלות חטטניות, רק מתעניינת בקלילות כנה.
את יודעת, היא אמרה יום אחד כשהבריקה את האגרטל, החיים כמו בית. כל כך קל לאבד שליטה, אבל מסדרים פינה-פינה, פתאום הכול אירגון ואור. עינת מקשיבה, לפעמים עונה.
זה הופך לטקס קטן, צפוי, שמכניס קצת שמחת חיים.
שבועיים אחר כך קובי נכנס לחדר עם ברק בעיניו.
היום תבוא אליך מניקוריסטית, עד הבית, הודיע והתיישב לגבי הספה.
למה? שאלה עינת, מופתעת.
כי מגיע לך. גם יופי, גם פינוק, אמר בטבעיות, המבט שלו מלא בחום ישן-חדש.
המניקוריסטית הייתה בחורה צעירה ונעימה. בלי לחץ, לא שואלת שאלות מיותרות חותכת, משייפת, מספרת על טרנדים בלק גל, על לקוחה שציירה לה פרחים כחולים. עינת שותקת, נותנת לראש להירגע, המניקור הופך לרגע ראשון של שלווה, החום של מי הסבון עוטף לה את הידיים.
יום אחר כך דפיקה בדלת. ספר. עינת מופתעת. קובי ממהר להסביר:
חשבתי שאולי בא לך לעשות שינוי. רק אם תרצי. את בוחרת.
היא יושבת מול המראה, שיער עייף, לא מטופל, אסופה אמורפית של חודש ללא תשומת לב. היא מושכת קווצת שיער, לא מזהה כמעט את עצמה.
משהו מתעורר בה. לא קפיצה, רק ניצוץ. היא מרימה עיניים לספר, שאוחז במסרק ובמספריים.
אני רוצה קצר, היא אומרת בהחלטיות, מערבבת הפתעה בעצמה.
הספר מהנהן, לא מופתע. הוא כבר ראה כמה שינויים כאלה, כשנפש מבקשת שינוי פנימי דרך חיצוניות.
הוא מתחיל לגזוז, הגדילים נופלים לרצפה. קצבו איטי, מדוד. עינת רואה איך דמות אחת נעלמת, חדשה נוצרת. בסוף, תספורת קארה קצרה ונקייה.
איך? הוא שואל, אוסף את הכלים.
היא מהנהנת, מופתעת מהשינוי.
כן תודה.
אחרי שהספר הלך, קובי נכנס לחדר, מביט בה טוב-טוב, והחיוך שעל פניו מלא גאווה.
זה ממש מחמיא לך, הוא אומר, וקולה לראשונה לא מלאה בעצב.
הוא ידע עד כמה אהב את שערה הארוך, שנים נהנה למשוך אותו בכתף, להחמיא עליו. עכשיו אין בו כל צער, רק תמיכה ואהבה ברורה.
באמת? היא לוחשת.
בטח. את נראית חיה.
המילים האלה עושות משהו עמוק. לא כאב, לא עצב תקווה.
הימים הופכים לשבועות. הצער לא נעלם האבל על ההריון שהסתיים הולך איתה, אבל כבר לא מוחץ, לא עוצר את הנשימה. אלא הופך לעצבות שקטה, עדינה, שמזכירה לה שהיא עדיין מסוגלת להרגיש, לאהוב, לחלום.
לפעמים עינת עוצרת ליד חלון, מביטה בילדים משחקים ברחבת הבניין, כלב של השכנה קופץ, העלים מחליפים גוון לכתום-צהוב. ברגעים כאלה היא מרגישה, עמוק בפנים, שמתפתח בה משהו חדש לא במקום מה שאבד, אלא כחיים אחרים עם מקום לכאב ולשמחה קטנה.
בוקר אחד מתעוררת בלי שעון, ורק מרגישה בא לי לעשות משהו. לא מתוך חובה, מתוך רצון. היא נשארת קצת בשכיבה, לוקחת עוד כמה רגעים. לבסוף קמה, לובשת סוודר כסוף שאמא שלה קנתה לה בראש השנה שעבר. הסוודר רך ומשרה עליה חמימות.
עוזבת את הסלון, עוברת בין החדרים. ליד המקרר, עינה נופלת על פטריות, שמנת, עשבי תיבול. מרק פטריות. קובי אוהב. היא שוטפת פטריות, חותכת, ממששת את הלחם. הבישול מזכיר לה נשכחות טיגון בצל, הוספת מים, תיבול. בסוף המטבח מתמלא בריחות של שפיות.
כשקובי חוזר מהעבודה הוא עוצר בכניסה למטבח, ריח מוכר עושה לו חיוך.
מה זה? שואל, עיניו על הסיר שעל האש.
מרק פטריות שאתה אוהב, היא עונה, עם חיוך אמיתי לא מאולץ, מלא שביעות רצון.
הוא מתקרב ומחבק אותה מאחור, מניח ראש על כתפה.
תודה הוא לוחש, והמשמעות עמוקה מתודה סטנדרטית.
באותו ערב אוכלים יחד, לבד, כמו פעם. המרק בול, בדיוק איך שקובי אוהב, והוא אוכל לאט, כל כף היא חגיגה. גם עינת אוכלת מהלב לא רק כי צריך. כשהם שותים תה, היא עוצרת, פונה אליו ואומרת:
אתה נתת לי מרווח לכאוב. לא האצת בי, לא אמרת תחזרי לעצמך. רק היית פה. זה עזר לי כל כך.
הוא מחזיק את ידה, עיניו מלאות התרגשות.
רק רציתי שתדעי, את לא לבד. ואני אוהב אותך תמיד, בכל מצב.
ושוב דמעות, אבל כבר לא דמעות של ייאוש, אלא של הכרה. היא מהדקת את ידו אליה, ובחיבוק הזה יש יותר ממילים.
מאותו יום עינת מתחילה לאט לאט לחזור. כל פעולה נדמית למאמץ בישול, אבק, כביסה אבל לא נבהלת, נותנת לזמן לקחת אותה בצעדיה.
לאחרונה היא יוצאת לטיולים קצרים בגינה מול הבניין, נושמת אוויר סתיו, רואה איך זרדים מלבלבים מחדש. לאט-לאט חוזרת גם לחברות, שיחות קלות, פגישות. הן לא שואלות שאלות קשות, רק מספרות, צוחקות, עוזרות לה לשוב להיות חלק מהחיים.
הכי חשוב עינת חוזרת לדאוג לקובי כמו שהוא דאג לה. מבשלת לו לא מתוך חובה, אלא באהבה. מקבלת אותו מהעבודה עם חיוך, מתעניינת ביומו, מקשיבה באמת.
בערב גשום, הם יושבים מחובקים על הספה. טיפות דופקות על אדן, תה מתקרר, ובלוק נייר לציור ריק על הברכיים. עינת נשענת אליו, לוחשת:
תודה על הכול.
הוא לא עונה מיד. רק מניח נשיקה חמה על ראשה, מחבק חזק יותר.
אני זה שצריך להודות, על שאת כאן. על שחזרת.
הם שותקים, מקשיבים לדופק, לסערה בחוץ חיים שממשיכים. פנימה, נכנסה לא רק השגרה, אלא גם שמחת חיים מחודשת. היתה ועדיין תהיה בהם עצב, אבל אהבה אהבה שנותנת כוח לצעוד עוד ועוד, צעד אחרי צעד.
