תקשיבי, אני חייבת לספר לך סיפור שקרה לי, כי אני עדיין לא מעכלת. את יודעת שאני גרה לבד בדירת חדר חמודה בלב תל אביב, מאז שדוד שלי הלך לעולמו לפני חמש שנים. ירשתי ממנו גם דירת שני חדרים באזור פחות מרכזי, אבל היא משופצת ונוחה. מאז אני משכירה אותה לזוג צעיר כזה, ילדים ממש טובים, כל חודש אני קופצת לאסוף מהם את התשלום על השכירות הכל בשקלים כמובן וגם לבדוק שהדירה נשמרת כמו שצריך. אין לי טענות אליהם, באמת, שנתיים בלי מריבה אחת.
ועכשיו לקטע אחרי שיותם הבן שלי התחתן עם עדי, הם החליטו להתחיל עצמאיים שכרו דירה לבד, התחילו לחסוך שקל לשקל כדי לקנות דירה משלהם יום אחד, ממש כמו שכולם עושים פה בארץ. לא היה לי אכפת, ידעתי שיום אחד הדירה השנייה תהיה שלהם, רציתי לתת להם אותה במתנה, ושיעשו איתה מה שיחפצו ישפצו, ירהטו, מה שהם רק רוצים.
אחרי שהבן הראשון שלהם, מתן, נולד, בכלל הרגשתי שזו ההחלטה הנכונה. כבר התחלתי לגלגל בראש את המסמכים להעברת הדירה. האמת? שבוע שעבר שיניתי כיוון לגמרי.
זה קרה אחרי יום ההולדת ה־60 שלי. חיכיתי לרגע הזה, חיפשתי סיבה לפנק את עצמי, אז סגרתי מסעדה, הזמנתי ים חברים ומשפחה, את יותם ועדי כמובן.
עם עדי היחסים שלנו תמיד כאלה, סבבה בסך הכול, היא טיפוס סוער, לפעמים פורצת באיזו אמירה קצת חדה, גם כלפיי, אבל אני לא עושה מזה עניין, שמתי את זה על חשבון הגיל הצעיר. מה שהיא עשתה באותו ערב, די הוציא לי את הרוח מהמפרשים.
יותם ועדי הגיעו עם מתן הקטן. עדי אמרה מהתחלה שהם לא יישארו הרבה, כי כל הרעש במסעדה לא עושה טוב לקטן, הסכמתי, ברור, הכול בסדר.
כשכבר קמו ללכת, עדי פתאום לא מוצאת את הנייד שלה. אני עוזרת לה לחפש, מזמינה לה שיחה לנייד כדי שיהיה יותר קל לאתר אותו.
כולם במסעדה שמו לב שאנחנו מתעכבות, נהיה שקט פתאום, ואז מרמקול קטן במרפסת שליד החלון, נשמעות צרחות ויללות של כלב בול כמו רוטוויילר עצבני. כל האורחים עצרו, הסתכלו עליי ועל עדי, והיא נהייתה סלק אדום בפנים, רצה לחלון, חטפה את הטלפון והשתיקה באלפית שנייה.
כולם נועצים בנו מבטים, ואני מנסה להסתכל הצידה. מזל שמירון, אחי, השתלט מהר, הפעיל שוב מוזיקה והרים לחיים, אבל האווירה הייתה כבר מתוחה. מה שנקרא, משהוא שם התקלקל באוויר.
במשך כל הערב שמעתי לחישות סביבי, אנשים לוחשים אחד לשני על הרינגטון הקרקסי הזה של עדי, שזה מה שמנגן כשאני מתקשרת אליה. למחרת בצהריים דיברתי עם יותם, שאלתי אותו אם הוא בכלל שם לב, והוא עשה מזה צחוק, כאילו כלום.
מאז לא דיברתי איתם, ואת כל התכניות שלי להעניק להם את הדירה, שמתי על הולד, מחכה ליום שיהיו בינינו שוב יחסים טובים יותר. אני רק רוצה איזה “סליחה” קטן מהם, הכרת תודה בסיסית. אם מבחינתם אני כלבה נובחת, אז שיהיה, זכותם.
