צלליות מן העבר
גילת שושנה ניגבה בחרדה אבק מהשדרות של ספרי שלום עליכם הישנים, כשדוּאר מדפק על דלת הזכוכית של החנות הקטנה שלה ברחוב אלנבי בתל אביב. החוץ היה אפורגשם דק של סוף אוקטובר, שלושה חודשים בדיוק מהלוויה של יגאל.
“יש לך מכתב,” אמר הדוּאר, מושיט בידו מעטפה לבנה בלי כתובת שולח. “פה, תחתמי בבקשה.”
גילת הרימה גבה בתהייה. הרי רק מוזרים שולחים היום מכתבים בדואר, ועוד בלי שם? היא חבקה משקפי קריאה, פתחה את המעטפה על דלפק ההוצאה.
“גב’ גילת שושנה. אני מצטערת להטריד אותך בתקופת האבל, אבל המצפון לא נותן לי לשתוק. בעלך המנוח, יגאל צבי, חי חיים כפולים עשרים שנה. אם תרצי לדעת את האמת, בואי מחר בשעה שתיים לקפה ‘ברדיצ׳ב’ בנחלת בינימין. אני אהיה עם צעיף אדום. סליחה על כל הצער.”
ידיה של גילת רעדו. המכתב החליק אל הרצפה והיא התמוטטה על כסא הקופה, כשחדר החנות מסתחרר סביבה. יגאל? יגאל שלה, זה שקם כל בוקר ומנשק אותה על המצח לפני שהולך להרצאות באוניברסיטה? זה שמקריא לה שירים של יהודה עמיחי בערב? זה שנפטר מהתקף לב באמצע שיעור על עגנון?
“זה בטח טעות,” לחשה אל חלל החנות. “או סתם מתיחה רעה.”
אך הספק כבר הסתנן. כל הלילה גילת התגלגלה במיטה, נזכרת בנסיעות של יגאל לכל אלה ‘כנסים’, בשיחות טלפון שגרמו לו לצאת למרפסת, ובשוברים מהבנק שהוא תמיד לקח ראשון…
למחרת, בדיוק בשתיים, גילת נכנסה לקפה ‘ברדיצ׳ב’. בפינה ישבה אישה צעירה כבת שלושים, יפה, עם עצמות לחיים גבוהות ועיניים אפורות ועצובות. סביב צווארה צעיף קשמיר אדום.
“גילת שושנה?” האישה קמה. “שמי נעמי. תודה שבאת.”
“מי את?” קולה של גילת רעד מהזעם, שלא הצליחה להסתיר. “איך את מעיזה לכתוב דברים כאלה על בעלי?”
נעמי שלפה תמונה ישנה מתיק. בתמונה יגאל, צעיר בחמש-עשרה שנה, מחבק אישה עם ילדה קטנה.
“זאת אמא שלי,” אמרה נעמי בעצב. “והילדהזו אני. יגאל צבי… הוא לא היה ביולוגית אבא שלי, אבל הוא גידל אותי מאז גיל חמש. אמא נפטרה לפני שנה מהסרטן. בזמן הגסיסה ביקשה שאמצא אותך ואספר הכול, אבל לא יכולתי… כל עוד יגאל היה בחיים.”
גילת הרגישה שהרצפה נעלמת מתחתיה. מלצרית הביאה מים, אך הידיים של גילת רעדו עד שלא יכלה לשתות.
“זה פשוט בלתי אפשרי,” לחשה. “היינו נשואים ארבעים וחמש שנה. לא היו בינינו סודות.”
“הוא אהב אותך,” התעקשה נעמי, מתכופפת קדימה. “היה מדבר עלייך ברוך, תמיד. אבל אמא שלי… הייתה צריכה אותו. הייתה חולהנפשית. כשאבא שלי עזב אותנו, היא ניסתה להתאבד. יגאל היה המנחה שלה בתואר השני. הוא הציל אותה, ולא הצליח לעזוב אחרי זה.”
“עשרים שנה,” גילת הנידה בראשה. “עשרים שנה של שקר.”
“לא שקר,” השיבה נעמי. “הוא פשוט… נקרע בין החובה לאהבה. שילם על הטיפול של אמא, הלימודים שלי. אבל כל ערב חזר אלייך. אמא ידעה שהוא נשוי. לא דרשה אף פעם יותר.”
גילת קמה כל כך מהר שהפילה את הכוס.
“אני צריכה לחשוב. אל תנסי ליצור איתי קשר עוד.”
היא יצאה מהקפה בגשם, בלי להסתכל אחורה. הדמעות התערבבו בטיפות על פניה. ארבעים וחמש שנה של נישואיןהאם הכל היה אשליה?
בבית, גילת התחילה לחטט. עברה על כל המגירות של יגאל, כל הניירות. בתיק ישן, מתחת לריפוד, מצאה מפתח לקופסה בבנק וקבלה על שם פ. ס. שניאורסוןשם נעוריה של אמו של יגאל, זו שמעולם לא השתמש בה.
בבנק, אחרי שהציגה תעודת פטירה ומסמכי ירושה, ניתנה לה גישה לקופסה. בפנים: חוזה שכירות דירה בבת-ים, אישורי מחלה על שם רחל נעמישמאובחנת בהפרעה דו-קוטבית, תמונות של נעמי מגיל גן ועד תואר. וגם יומן אישי של יגאל.
גילת התיישבה על רצפת החדר כספות והחלה לקרוא.
“אני נבל, אני יודע. אבל אי אפשר אחרת. גילת היא האור שלי, החיים האמיתיים. אבל רחל ונעמיהן יאבדו אותי. רחל שוב חתכה ורידים אחרי שאמרתי שאני עוזב. ונעמי… היא מסתכלת עליי כמו על אבא. איך אוכל לעזוב אותה?”
“נעמי התקבלה היום לאוניברסיטת תל אביב לספרות. רוצה להיות כמוני, ללמד ספרות. אני גאה ומלא שנאה עצמית. כשגילת שאלה למה אני בוכה, אמרתי שנרגשתי מקריאה בעגנון. וזה באמת נכוןבכיתי על החיים הכפולים שלי.”
“רחל גוססת. סרטן. הרופאים נותנים לה חודשים. היא מבקשת שאספר לגילת אחרי מותה. הבטחתי, אבל לא אעמוד בזה. אני פחדן. תמיד הייתי.”
הכניסה האחרונה, שבוע לפני מותו של יגאל:
“לבי לא עומד בזה יותר. ממש. הרופא אומר שצריך ניתוח, אבל אני יודעזה העונש. חייתי שתי חיים, ועכשיו לבי נקרע. גילת, אם אי פעם תקראיסלחי לי. אהבתי אותך בכל שנייה. אבל לא יכולתי לעזוב אישה חולה וילדה. סלחי לסבא הזקן והטיפש.”
גילת סגרה את היומן. ישבה שם, חושבת על ארבעים וחמש שנים. האם היו שקר? או שיגאל באמת אהב אותה, ונקלע לסבך בלתי אפשרי?
היא נזכרה בעיניועייפות עדינה, אך תמיד מלאות רוך. נזכרה בידו תומכת כשהייתה חולה בעת דלקת ריאות, בשירים שהקריא לה, בשומרי הראש שעשה לידה.
בערב, גילת התקשרה לתמיר לוי, חבר ותיק של יגאל מהאוניברסיטה.
“תמיר, ידעת?”
השתרר שקט ארוך.
“גילת… כן, ידעתי. הוא ביקש שאהיה עד לרישום החוזה הסודי. סלחי לי.”
“למה הוא לא עזב אותי?” שאלה בקול רועד.
“כי אהב אותך. נשבע לך, גילת, העריץ אותך. אבל אותה אישה ניסתה להתאבד כמה פעמים. יגאל לא היה מסוגל לחשוב שהוא גרם למותה. ואז הייתה הילדה שקראה לו אבא…”
גילת ניתקה. ניגשה לחלון והתבוננה בתל אביב בלילה, אורות משתקפים על המדרכות הרטובות.
שבוע אחר כך, שוב פגשה את נעמיהפעם בחנות הספרים שלה.
“ספרי לי עליו,” ביקשה גילת. “על הצד שלא הכרתי.”
נעמי ספרה שעות: על איך יגאל לימד אותה לרכב על אופניים, איך עזר לה בלימודים, איך ניחם את אמא בעת משברים, איך בכה בטקס הסיום.
“הוא דיבר עלייך הרבה,” הודתה נעמי. “קרא לך המלאך שלו. אמר שהוא לא ראוי לך.”
“הוא טעה,” גילת מחתה דמעות. “אני לא ראויה למישהו שקרוע עשרים שנה בין אהבה וחובה ולא נשבר.”
“את לא כעוסה?”
“כועסת. מאוד. אבל גם… מבינה. החיים אף פעם לא שחור-לבן, מותק. בטח לא כשמדובר באהבה ואחריות.”
גילת שלפה מהמדף את עותק ‘האישה עם הכלב’ של עגנון.
“הוא אהב את זה. עכשיו אני יודעת למה. קחיהיה שלו.”
נעמי אחזה את הספר ביד רועדת.
“גילת, אני… מצטערת.”
“אין צורך,” גילת נגעה בידה. “את לא אשמה. ואף אחד לא אשםגם לא יגאל. הוא פשוט ניסה להיות טוב במצב בלתי אפשרי.”
אחרי שנעמי הלכה, גילת ישבה זמן רב לבד בחנות. חשבה על יגאל, על חייו הכפולים, על הכובד שנשא שנים. ועל אהבהמוזרה, מסובכת, לא מושלמת, אבל אמיתית.
היא פתחה את היומן של יגאל והוסיפה שורה:
“יגאל שלי, למדתי הכול והבנתי הכול. אני סולחת לך. יותר מכךאני גאה בך. נשאת משא שרבים היו נשברים תחתיו. תנוח בשלום, יקירי. סודותיך יישארו איתי, וזכרך יישאר טהור. אדאג לנעמי. הרי היא חלק ממך, ולכן גם חלק ממני.”
גילת סגרה את היומן והניחה אותו בכספת. מחר יום חדש. היא תמשיך לחיות, לשמור את זכר בעלה, ואולי למצוא בנעמי בת שלא הייתה לה וליגאל.
החיים המשיכומורכבים, מלאים סודות וגילויים, אבל אמיתיים. כמו אהבה, שהיא בסוף חזקה מן השקר, חזקה מהמוות, חזקה מהכול.
