בחודש שעבר נולד לי סוף סוף נכד. הרגשתי בעננים, כל כך מאושר, וחיכיתי בקוצר רוח ליום שבו אזכה לבקר את התינוק שלנו. אבל, האמת היא שאנחנו לא ממש רצויים. הכלה שלי מראה בברור שהיא לא שמחה לראות אותנו. למרות שהבאנו מתנות, צעצועים ואף נתתי לה כסף, היא עדיין מסרבת להתקרב ולפגוש אותנו. גם הגיסה שלי באותו ראש.
אני מרגיש פגוע, כי לכל דבר ועניין אני מתפקד כמו סבא אמיתי. הכלה שלי התנהגה בגסות כלפיי וגם כלפי בתי, למרות שיותם רק רצתה לתת לה עצה של מנוסהיותם הרי כבר אמא לשלושה ילדים בעצמה. מעבר לזה, חצי מהמתנות שהבאנו, שלחה אלינו בחזרה. היא טוענת שלתינוק בן יומו לא צריך בובות פרווה. אני הרי יודע שבעתיד הוא ישמח להשתמש בבובות, אז למה לסרב בכלל?
כשביקרנו אצלם, אפילו קפה לא הגישו לנו. הבן שלי שתק, לא אמר מילה והוריד את העינייםהוא כנראה לא ממש קובע בבית הזה. נסענו חזרה לבית, ואשתי בכתה, כי לא ציפינו לכזאת קבלת פנים קרה.
מאז אני רואה את הנכד שלי רק בתמונות, וממש לא מרשה לעצמי להגיע אליהם. אני מזמין את הילדים שלי לבוא אליי, אבל הכלה בכלל לא רוצה לצאת מהבית. ביקשתי מהבן שלי לבוא איתי ועם העגלה לטייל בפארק, אבל גם זה לא הצליח. הכלה שולטת על כל צעד של הבן שלי ולא מוכנה שייצא בלעדיה ובלי התינוק.
הכלה התחילה להאכיל את התינוק בתמל במקום בהנקה, כנראה כי לא רוצה שאשפוט אותה. בגלל זה היא נמנעת להיפגש איתי. אך האמת שזה ממש לא מפריע לי כל עוד אני יכול לראות את הנכד שלי. אין לי כוונה להטיף לה, כל אמא פועלת לפי ראות עיניה.
בעבר, לי ולכלה הייתה מערכת יחסים טובה, וגם היחסים עם הוריה היו חמים. אבל מאז הלידה, היא השתנתה בצורה קיצונית! מעולם לא פגעתי בה, ולכן קשה לי להבין מאיפה המהפך הזה הגיע. החברים שלי משתוממיםאיך זה ייתכן שיש לי נכד ואני אפילו לא רואה אותו?
אמא שלי רשמה על שמי דירה בתל אביב. חשבתי למכור אותה ולחלק את השקל החדש בין הבן והבת שלי. אבל אחרי כל מה שקרה, אשתי מתנגדת. היא אומרת שעדיף להשכיר לדיירים ולא לסייע לילדים כאלה חסרי תודה. אולי היא באמת צודקתכשנזדקן, מי ידאג לנו? לצערי, כנראה שיש אמת בדבריה.
הלקח שלי מכל הסיפור הוא, במשפחה חייבים להיות סבלניים ולנסות לגשר, גם כשקשה. אבל גם צריך לדעת מתי להגן על הלב שלך ולשמור על הכבוד העצמי.
