יומן משפחתי מצלמה ביתית
האפ-בוק (מכשיר בייביסיטר אלקטרוני) עמד על השידה בחדר הילדים, אך לא היה ממוקם על עריסת הבן שלי, אלא הופנה לדלת חדר השינה. שמתי לב לזה ברגע ששמעתי צחוק נשי, לא מוכר, בוקע מהאביזר שעל אדן החלון במטבח.
בהתחלה בכלל לא הרמתי את הראש. התה שלי התקרר, הריח של קמומיל נחלש, כמעט דהוי, הקומקום ניתק אוטומטית, והבית היה כל כך שקט שכל רעש זר פילח את הדממה. בני ישן כבר כשעה. בועז כתב לי בשמונה וחצי שהוא מתעכב בעבודה. יום שישי גרר את עצמו כמו דבש חם ועמוס על כפית, ואני כל הערב לא הצלחתי להירגע, למרות שבית לכאורה מסודר.
השריקה באפ-בוק התגברה.
פניתי לאדן החלון, לקחתי את המכשיר בידיים. הפלסטיק שלו היה פושר, הנורה הירוקה הבהבה בקביעות כמו שצריך. דרך הרמקול נשמע נשימות, רחש כלשהו, ואז קול גברי. בועז דיבר חרישית, אבל זיהיתי אותו מיד. וזה מה שהדביק אותי לרצפה הוא לא היה בחדר הילדים, לא במסדרון, לא ליד הילד. הוא בכלל לא בבית.
ולידו אישה.
הנמכתי את הווליום, אולי כדי לשנות את מה ששמעתי. זה לא שינה כלום. האישה מלמלה משהו בציניות, ובועז ענה בבירור:
חכי. היא כנראה עכשיו במטבח. זה זמן התה שלה.
האגודל שלי רעד ליד הכפתור וניסיתי שוב, הפעם ירד הקול אבל לא נעלם. המכשיר המשיך לשדר מציאות זרה, כאילו יש מישהו נוסף בבית שלנו, בערב שלנו, בהרגל שלי לשתות תה כשאורי נרדם.
הסטתי מבט אל המסדרון. מהמטבח ראיתי את דלת חדר השינה, ומעבר לשם חדר הילדים האפל. נכנסתי לשם יחפה, מרגישה את המקרר ברצפה, ונעצרתי ליד השידה.
המצלמה באמת הופנתה.
לא לעריסה, לא לחלון, לא לכורסה שבה אני לפעמים מנענעת את הבן דווקא לדלת. העדשה כיסתה חצי מן החדר הזוגי ומעט מהמסדרון. בועז התקין את המצלמה לפני שתים עשרה יום. אמר שזה מרגיע. הילד גדל, עלול להתעורר בלילה, ואם אני במטבח או במקלחת אשמע מיד. אז זה נשמע הגיוני. עכשיו התייבש לי הפה מהמחשבה, בכמה ערבים הוא לא בחן את הבן אלא אותי.
מהמטבח נשמע שוב קולו של בועז, מנומס יותר.
אמרתי, לא עכשיו.
חזרתי לחלון, הנחתי את המכשיר ובבת אחת נזכרתי בטאבלט. ישן, שלנו, בין ספר מתכונים לחבילת מגבוני תינוקות בבופה. בועז בעצמו התקין עליו אפליקציה כשהביא את המצלמה. אמר שנוח שלשנינו יש גישה. אז הוא בכלל אהב לדבר ככה: המשפחה האמיתית אין סודות, הכול גלוי.
הדלקתי טאבלט וישבתי אל השולחן.
המסך נדלק לאט. הידיים שלי היו קרות, למרות שחום מרץ בחוץ מילא את המטבח, הספל כבר התחמם בידית. האפליקציה נפתחה, סמליל המצלמה הבהב, ומתחת תפריט תאריכים.
ארכיון.
בהיתי במילה הזו כאילו מעולם לא ראיתי. ואז לחצתי.
היו המון הקלטות.
לא אחת, לא שתיים שישה ימים ברצף. שברי לילה, קטעי יום, קולות, תנועות, חדר ילדים ריק, צעדים שלי במסדרון. פתחתי קובץ ראשון וראיתי את עצמי מאחור. סוודר אפור, שיער אסוף בחופזה, בקבוק לתינוק ביד. נכנסתי אל החדר, סידרתי לו שמיכה, רכנתי לעריסה ויצאתי. ארבעים שניות. אח”כ קובץ הבא המטבח שלי, מצולם מבעד לדלת הפתוחה, מזווית שמבהירה: המצלמה לא על הילד עלי.
דפדפתי הלאה.
בכולם אני. לא הילד. לא שינה. אני.
בחרתי הקלטה מיום רביעי, תשע עשרים ואחת. קולו של בועז נשמע, מרחוק.
את רואה? אמרתי לך. בשעה הזו יש לה תה וטלפון ביד.
האישה צחקה.
אתה עוקב אחרי אשתך דרך הבייביסיטר?
אל תעשי מזה עניין. אני רק רוצה להבין במה היא חיה.
המטבח השתתק. שמעתי את השמיכה בחדר הילדים רשרשה קלות, ולחצתי פאוז. האגודל שלי קפא, כמעט איבד חום מהמגע עם המסך. ישבתי ישר, לא זזתי, התמקדת בכתם השבר על המרצפת מתקרית עם סיר ובועז צעק שנה שעברה מכעס.
הפעלתי שוב.
אכפת לך בכלל? אמרה האישה.
אכפת לי מה קורה בבית שלי.
בבית שלך, או בראש שלה?
בועז חייך.
אחד הוא.
השתקתי את הקול.
לקח לי דקה שלמה לקום. לא בכיתי, לא תפסתי את הראש, לא זרקתי את הטאבלט, למרות שאוויר הבית והשתיקה חיכו לתגובה כזו. רק ניגשתי לכיור, פתחתי ברז, ידיים תחת זרם קר. ראיתי טיפות מתנפצות על הנירוסטה וחשבתי אם אעזוב עכשיו, אשבור את הכיור מהלחץ באצבעות.
בועז חזר כמעט באחת עשרה.
בינתיים הספקתי לצפות בעוד חמש הקלטות, לשמוע את שמה של עינת, ולגלות פרטים שאני עצמי לא ידעתי עליי. שהוא תמיד ידע בדיוק מתי התקשרתי לאמא, מתי לא ישנתי יומיים, כמה פעמים בלילה בדקתי את החלון בילדים, ואיך אני יושבת במטבח הרבה אחרי שכולם נרדמים. קודם זה נראה כמו אינטואיציה שלו עכשיו זה היה פשוט מדי. מלוכלך מדי.
כשהמפתח הסתובב, החבאתי כבר את הטאבלט ושטפתי כוס.
לא ישנה? שאל בועז מהמסדרון.
חיכיתי לך.
הוא נכנס, גבוה, בחולצה כחולה כהה, טלפון ביד ימין ושקיות סופר. ברקות שערות שיבה, שבעבר ריגשו אותי. עכשיו ראיתי רק את הטלפון משהו דרכו הוא שמע אותי, ושיתף את אותו מידע עם אישה אחרת.
קניתי לו יוגורט, בועז הוציא חבילה. גם גבינה לבנה בשבילך.
דיבר כרגיל. אפילו מדי כרגיל. בזה היה הכובד האיש שרק לפני שעתיים דיבר עם אישה אחרת על זמן התה של אשתו, עומד אצלי במטבח ומוציא לחם מהשפית.
תודה, עניתי.
הביט בי מעמיק.
את חיוורת. כואב הראש?
לא.
אז מה יש?
ניגבתי ידיים כבר יבשות, קיפלתי מגבת, התיישבתי.
עייפה קצת.
בועז הנהן. לא נראה שחשד. או עשה עצמו אצלו תמיד אפשר להתבלבל. יודע להסביר או לשתוק, כל מה שכדאי. נזכרתי איך לפני שנה שכנע אותי לעבור לכרטיס הוצאות משותף נוח, רואים הכול, זה מה שצריך. נוח רק כשחיים של אחרים שקופים.
בלילה לא עצמתי עין.
אורי התעורר פעמיים, השתעל, ואני קמתי לפני שהיה צורך. בועז לידי נחר קלות, על גבו, ידיו פרושות לכולם כאילו אין בחייו סיבה באמת להתעורר פתאום. סימנתי בראש כל שיחה, כל דיוק, כל הרגל שהתברר בדיעבד כצפייה. בן-אדם לא יודע דברים כאלה בלי שמישהו מוסר לו או בלי שהוא מציץ בעצמו.
עד הבוקר הבנתי דבר אחד: אסור לדבר איתו מיד.
שנים חייתי ליד איש שיודע לסתום אוויר במילים. היה מסביר, מעוות, מנתב, עושה אותי לאשת-עצבים שמדמיינת שטויות. כבר שמעתי בראש את הצפוי: לא נכון הבנת. לָעינת רק קולגה. דאגתי לילד. את עייפה את מדמיינת. בזה באמת הוא מומחה לקחת מציאות קטנה ולהפוך את אשמתה לתגובה של מישהו אחר.
בשבת היה פתאום עדין מאוד.
קם ראשון, הלביש את הילד, הכין דייסה, שטף כלים (מה שכמעט אף פעם לא עושה). הסתכלתי איך הוא משחק איתו על השטיח, מגיש כפית שנפלה, וחשבתי כמה קל לאותו אדם להיות אבא עדין וצופה בביתו.
למה את כל כך שקטה? שאל כשנשארנו לבד במטבח.
אני בדרך כלל רועשת?
לפעמים. היום בכלל לא.
פתחתי את המקרר, הוצאתי יוגורט לאורי, סגרתי.
ישנתי גרוע.
בגללו?
לא, סתם.
ניגש, הניח כף יד על כתפי. פעם זה ריפא אותי. עכשיו צמרמורת חלפה בי.
נו דנה, הכול בסדר בינינו.
זה היה בלתי נסבל. לא השקר בפני עצמו אלא כמה הוא ביתי. כאילו השקר שותה תה עם פיג’מה.
לא הסתובבתי.
ברור.
את אפילו לא מסתכלת עלי.
מסתכלת.
לא, את לא.
הרמתי עיניים. עיניו חייכו באותה סבלנות שחשבתי פעם שהיא חום. עכשיו ביטחון ששיחה אפשר לעצור כמו דלת.
המצאת משהו בראש?
לא.
ברוך השם.
הלך לילד, מבלי לראות שהידיים שלי לופתות את קצה השולחן.
היום נמשך באיטיות. הסתובבתי בבית כמו מי שיודע שמתחת לרצפה יש תהום אבל צריך לטפל בילד, לשטוף גרביים, לאוורר, להכין מרק. כל פריט מוכר הפך משהו אחר. טאבלט כבר לא סתם טכנולוגיה ישנה. האפ-בוק לא עוד עזר לתינוק. הטלפון של בועז כלי נשק במלחמת שקט.
כשנסע להביא טיטולים שוב פתחתי את הארכיון.
האור הכחול רעד. במטבח ריח של אבק ומרק לא גמור. עברתי קובץ אחר קובץ לא מחפשת רומן, אלא גבול. איפה בדיוק הכול הפך זר? באיזה יום, באיזו דקה.
מצאתי את התשובה הקלטת חמישי.
שם בועז דיבר עם עינת אחרת, נטולת הומור והעמדת פנים.
היא חושדת? שאלה עינת.
בינתיים לא.
ואם תתחיל לבדוק?
שתבדוק. יש לי הכול מתועד.
עד כדי כך?
עד כדי כך.
הפסקה ארוכה. הלסת שלי התכווצה.
אתה מגזים, אמרה עינת.
אני חושב קדימה.
גם על הילד אתה חושב קדימה?
איך אפשר אחרת.
לחצתי פאוז והתיישבתי ישר. בחדר הילדים דממה, מבחוץ רכב דפק דלת, מעל צחקו נערים. העולם בשגרה, וביד שלי מציאות אחרת, שבה לבעלי אוגד חומר עלי ליום של הוכחות.
היה לי קשה לנשום. לא עמוק, לא שטחי, רק מספיק שהאוויר נתקע לידי.
המשכתי לשמוע.
אתה קולט מה אתה עושה? שאלה עינת.
אני עושה נכון.
בועז, זה כבר לא דאגה.
אז מה?
שליטה.
הוא חייך.
מילה חזקה.
מתאימה.
סגרתי.
עד כאן עוד היה אפשר לשקר לעצמי: רומן. קול של מישהי זרה. גבר בטוח שלא יתפסו אותו. אבל שיחה על שליטה שקטה, מעשית, מסודרת הפכה הכול. לא חולשה, לא מעידה, לא צעד עיוור. זה מתוכנן, קבוע, כמו תיקייה במחשב.
בערב בועז חזר עם אותו פנים של שגרה.
הביא מצרכים, ישב ליד הילד, הקריא לו סיפור על טרקטור, ובין לבין זרק:
התקשרת לאמא היום?
לא אכפתיות, הרגל. חשתי.
לא.
מוזר. תמיד מדברת שבתות.
שכחתי.
אה.
הפך דף. ויחד עם נגיעת הנייר מחט של ידיעה, מישהו שסופר את כל ההרגלים שלך.
בארוחה דיבר מעט. ואני עוד פחות. הילד כמעט נרדם על השולחן, טרק פיתות על הקרש. הוא היחיד חי ברגע, בלי קומות של משמעויות צורבות. כשהילד נשטף במקלחת, פתחתי במהירות את ההקלטה האחרונה.
הוקלטה הלילה.
תחילה מסדרון ריק. אחר כך צעדים, לחישה, רחש מכונית, וקול של עינת קרוב מהרגיל:
אתה בטוח שזה לא מיותר?
בטוח.
גם אם זה ייגמר בפרידה?
נחרדתי. המילה נאמרה כאילו מדובר במזג אוויר.
אם כן, אמר בועז יהיו לי הוכחות שהילד בידיים הנכונות.
עינת שתקה.
שמעת איך היא לא ישנה? נשברת. יושבת לילות במטבח. שוכחת לאכול. רואים הכול.
בועז…
מה? אני דואג לבן שלי.
מדבר כאילו כבר החלטת.
לא החלטתי. מתכונן.
לא הקשבתי עד הסוף. הנחתי את הטאבלט, כף יד על הפה. ככה, הנה כל העומק. לא שיחה מקרית. לא רומן סתמי. הוא אסף עלי מידע לא להבין אלא ליום שיהיה נוח. לסיפור שלו. ליום שיפתח תיקיה ויוכיח: לא סתם ריגלתי.
השעון דפק חזק מדי. או כך נראה.
ישבתי עד עלות השחר. לא בכיתי. לא הסתובבתי. לא התקשרתי לאמא. הסתכלתי במסך השחור והרגשתי שבתוכי נבנית מדף אחר מדף של עובדות. עד שלאמת יהיה משקל.
אורי התעורר מוקדם ודרש עולם דייסה, כדור, חלון, אמא, אבא. בועז הרים אותו, אפילו צחק כשהקטן תפס לו בחולצה. הסתכלתי עליהם ושמעתי כל הזמן את קולו האחר של בועז יבש, מחושב, מתכנן.
בעשר הילד שוב נרדם.
אז ידעתי לא מחכה יותר.
המטבח שטוף אור של בוקר. שתי כוסות על השולחן. בועז דפדף בטלפון. נכנסתי, שמתי את האפ-בוק והשארתי ליד הטאבלט.
בועז הרים ראש.
למה זה כאן?
צריך לדבר.
עכשיו?
עכשיו.
בקול שלי לא נשארה רכות או בקשה. בועז שם לב, הניח את הטלפון הפוך.
מה קרה?
התיישבתי מולו. מצאתי את שפת השולחן, מחזיקה חזק.
אני רוצה תשובה אחת. קצרה. לא הסברים.
הוא גיחך, אבל פניו התכווצו.
נסי.
נגעתי במסך.
למה מיקמת את המצלמה עלי ולא על הילד?
היה שקט. זו הייתה התשובה האמיתית. לא תרעומת, לא תדהמה, לא שאלה נגדית. שתיקה כבדה לאשמים.
על מה את מדברת? שאל לבסוף.
לחצתי play.
הרמקול פלט לחש, רשרוש, וגיחוך זר. ואז קולו של בועז, שליו, בוטח, נפרד מהאיש שמולי.
אני פשוט רוצה לדעת במה היא עוסקת.
בועז התפתל, הכיסא חרק. שלח יד לטאבלט הנחתי עליה יד.
אל תיגע.
הסיט את ידו.
מאיפה זה?
מהארכיון. זה שאתה התקנת.
פניו השתנו לאט. עוד החזיק בהרגל בעטיפה של הכל מובן. ההקלטה נמשכה. עינת מדברת על גבולות, על שליטה. כל מילה התפשטה לו משלטון.
תכבּי ביקש.
לא.
דנה, תכבּי.
לא.
העביר יד על הפנים. קם. התיישב חזרה.
את לא מבינה את ההקשר.
תסביר. קצר.
דאגתי לילד.
לחצתי play הלאה. עד ל”מוכיח ידיים יציבות”.
בועז עצם עיניים.
לרגע. אך לי זה הספיק.
עוד פעם שקט. קצר. למה ריגלת אחרי?
לא ריגלתי.
ומה זה?
שלטתי במה שקורה בבית.
עם אשה אחרת?
רעד בפנים.
עינת לא קשורה.
אל תגיד. כן קשורה.
את מערבבת הכול.
לא, אני מבדילה: רומן לחוד, מצלמה לחוד, דיבור על הילד לחוד. ובכל אחד מהם בדית.
בועז שוב קם, הלך לחלון, לא פתח. השתקף בו, לא נראה מבוגר אלא ריק.
את לא במצב לנהל שיחה.
המשך.
פנה אלי.
קשה לדבר איתך.
איתה נוח?
מה זה משנה.
דיברת עליה עלי. התה שלי, השינה, הטלפונים, העייפות, הילד. שכבר בראש התכוננת להוכיח משהו.
גם הוא הבן שלי.
אז למה אגרת חומר, לא עזרה?
פה באמת נבהל. לא מההקלטה, לא מהשם, אלא מהמילה חומר. כי היא הייתה מדויקת בלי צעקה, יופי.
את לא מבינה איזה עומס זה לבד לחש.
הבטתי בו.
לבד?
הסיט מבט.
אני עובד, מספק. בא הביתה ורואה שאת לא מתפקדת.
לכן שמת מצלמה?
אל תגזימי.
אפילו עכשיו?
רציתי לדעת מה קורה.
רצית לשלוט.
בועז גיחך מרירות.
מילים יפות. מי עזר? אמא שלך?
הנפתי ראש.
אף אחד. רק אתה כי הכול תיעדת.
במטבח הייתה דממה. שמעתי את אורי מתהפך ונושם בשקט. זה סגר בי קו ישר הילד ישן, הבית עומד, התה מתקרר, ובפשטות נעשה שינוי שממש שלשום לא היה לי מושג עליו.
אתה עוזב היום.
בועז הרים ראש.
מה?
היום.
איבדת את דעתך?
לא.
גם לי יש חלק בבית.
כן. היום אתה יוצא.
למה?
לא אשאר פה עם גבר שהאזין לחיי ודן עם העינת שלו על הידיים הנכונות לילד.
הכה על השולחן. לא חזק אבל כוס רעדה.
תפסיקי עם השטויות.
לא רעדתי.
אמרת הכול. אין לי מה להוסיף.
ומה תעשי הלאה? תלכי לאמא?
דבר ראשון אפסיק את המצלמה. ואז תארוז.
אין לך רשות להחליט לבד.
כבר החלטתי.
הביט בי. דקה ארוכה. ראיתי לא כעס, לא כאב, לא חרטה רק אכזבה. קלקלתי לו תוכנית. לא הספיק לפתוח קלפים. וזה היה הגבול.
הסיט עיניים ראשון.
טוב נאנח. תרגעי. נדבר בערב.
עכשיו.
לא הולך בלי הילד.
אתה הולך לבד.
אל תפקדי עלי.
תארוז, בועז.
כמעט צעק, אבל מחדר הילדים בקע קול ינשוף ישן. קמתי מיד. בועז רצה לקום, אבל עצרתי ביד.
לא צריך. אני אגש.
נכנסתי, הרמתי את אורי, חיבקתי, הרגשתי את ריחו וטיפת שינה. התמקד בי, וזה הספיק שלא להתמוטט. עמדתי, מנענעת, והבטתי על האפ-בוק מהמטבח, ירוק, מסתכל. כמה פעמים הוא ראה אותי ככה? התכוון לרשום כל רגע חיוור?
בצהריים בועז היה כבר ארוז.
לא את החיים. לא הספיק לאומץ או לדמיון. לקח חולצות, מטען, מכונת גילוח, מסמכים. בניסיון אחרון זרק לעברי:
מפרקת משפחה על שיחת טלפון אחת.
החזקתי את הילד ושתקתי.
על שיחה אחת! הדהד, כאילו החזרה תיתן לו כוח. את אפילו לא מנסה להבין.
הכול הבנתי.
לא.
מספיק.
ומה תגידי לכולם?
את האמת.
גיחך בעצב.
איזו אמת? שהבעל התקין אפ-בוק?
כן.
אז?
המצלמה לא כיוונה על הילד.
הידק ידית תיק.
את תצטערי על זה.
אולי. אבל לא על מה ששמעתי.
לא ענה.
הדלת נסגרה שקט. לא טריקה. לא סוף רעשני. רק קליק ומעלית, דמימת שכנים, והבית שוב כמו בית. רק בפנים הכול שונה. כמו רהיטים אחרי הזזה: אותן כוסות, אותו שולחן אבל השורה ביניהם שונה.
בצהריים לא עשיתי הרבה.
האכלתי את אורי, החלפתי לו גרביים עם פס אפור, הכנתי חבילה של בגדי תינוק. התקשרתי לאמא בועז לא גר פה כרגע. אמא השתתקה, שאלה אם אגיע בערב. עניתי אולי, ללילה. לא הסברתי, לא היה כוח. ההסברים באים אחר כך. קודם מגיעה הדממה צריך רק לעבור חדר-חדר, לא לשכוח לכבות את הקומקום.
לקראת ערב נכנסתי שוב לחדר הילדים.
החדר לא השתנה בגד גוף כחול רקטה התייבש על מייבש, שמיכה אפורה על כורסה, המצלמה על השידה. פלסטיק שחור, עדשה קטנה, עין ירוקה. עמדתי מולה זמן רב, אחוזה, כאילו לא פלסטיק, אלא שרידי מבט זר.
הרמתי את המכשיר.
הידיים כבר לא רעדו. זה הפליא אותי. ביומיים היה בי כל כך הרבה לילה וקור ועבודה פנימית, שהידיים פשוט נמאס להן. הפכתי, מצאתי את הכבל, שלפתי מהחשמל.
העין הירוקה כבתה מיד.
ובחדר הילדים היה סוף סוף שקט אמיתי כזה שיש רק איפה שאף אחד כבר לא מאזין לאף אחד.
זה השיעור החשוב שלמדתי גם בבית שלך, הפרטיות היא גבול שאסור לאף אחד לחצות. לא בשום תרוץ שבעולם.
