צוות שירות לאמא שלו

שירות לאמא שלו
איתן, תבין אותי, אני אמנם אוהבת אותך, אבל לא רשומה כטבחית אצל אמא שלך, לחשה נוגה בעצבנות ושלפה קופסת אפונה ירוקה לעגלת הסופר. כל מה שבא לי זה לזרוק את הכל, להיכנס לרכב ולברוח הביתה. הבטיחו לי ערב משפחתי רגוע, ובסוף אנחנו מתזזים כמו עובדי מטבח בבריכה של קרובי משפחה, בזמן שאמא שלך יושבת ומבזבזת זמן. זה נראה לך הגיוני?
איתן, עם פנים של ילד שקיבל ציון נמוך בלי להגיד לאף אחד, ניסה להעמיד פני מתעניין ברכיבים של חטיפי סלמון מאריזת פלסטיק. היה נראה שהוא בורח מהמציאות כמו גור חתולים שנתפס על השיש ויודע שהוא לא אמור להיות שם.
נגה, תורידי ווליום, אנשים מסתכלים… מביך אותי… מלמל, ושלח יד ללפיתה, אבל נגה משכה אותה במהירות. אמא קצת טעתה בחישוב, קורה לכולם. עזבי, נקנה מה שצריך, נחזור ונגמור את הסלטים. תעשי טובה, בשבילי, בשביל החג.
קצת טעתה. איזה ניסוח אלגנטי.
נגה חנקה את הכעס מבחינה פנימית. הרי אמא של איתן בדיוק ידעה מה היא עושה, ומי יעבוד.
…הכל התחיל לפני שבועיים עם שיחת טלפון. רחל דיין התקשרה לברך את הזוג הצעיר בשנה טובה, ובפתאומיות הזמינה אותם לבוא.
נשמות שלי, התפייטה רחל במתק שפתיים, ממש סכרת חביבה באוזניים. בואו אליי לערב שבת, אני מתגעגעת! נשב בשלישייה רגועה, ניזכר איך פעם חשבתי שטופס לוטו זה תכנית כלכלית, נדבר על הכל… נורא בודד לי פה לבד.
נגה הרגישה כאילו צלע רוטטת בבטן. היא ידעה שלא מדובר בסתם ערב משפחתי שקט אצל רחל זה תמיד נגמר בחקירה לגבי נכדים.
הפעם הראשונה שרחל העלתה את הנושא, איתן ונגה אפילו לא היו נשואים.
נוגהלה, חשבת כבר על ילדים? שאלה פתאום, כשהיו לבד.
נגה נתקעה בלי אוויר.
אממ… אני רוצה, אבל עכשיו זה לא הזמן. אנחנו רק יוצאים.
אוי נוגהלה, הצופציק של חותמת בגוף לא מונע ילדים, נופפה רחל ביד. אבל הגיל… השעון מתקתק, את לא נהיית יותר צעירה. וגם אני. ככה אמות, לא אראה נכדים…
בהתחלה נגה ניסתה להתל עם בדיחות, אחר כך התחילה לעקוץ. בסוף, מבלי לשים לב, היא פשוט נהגה להימנע ממפגש עם רחל לשימור הנפש.
כך נוצר מצב שנגה ורחל לא ממש הכירו אחת את השנייה, והקשר דחוק בשיחות מנומסות. איתן, עם לב רך מדי שלא מסוגל להעמיד את אמא בקצר, התעקש.
נוגה, פעם אחת, בואי, התחנן אחרי עוד טלפון, מסתכל לה בעיניים של כלבלב מתרפס. היא כבר מבוגרת. באמת לבד. רק הפעם הזאת, בשבילי. בבקשה.
איתן, תיסע לבד אם מתאים לך. אני לא חוגגת שבת.
תראי בזה ארוחה משפחתית רגילה, פמפם איתן. אמא רוצה לשלוח גשר…
נגה נאבקה בחוזקה, אבל בסוף הסכימה. קיוותה שיסתיים בחיוך מנומס ועוגה עם תה. איזו טעות.
הכול נדפק כבר ביומיום לפני. רחל דרשה להגיע שמונה בבוקר, “כדי שיהיה זמן לדבר בנחת”. נגה התקוממה ונלחמה על שינה הצליחה לגרור דחייה לעשר.
ובבוקר הם הגיחו כזומבים לבית רחל והופתעו שום ריח בישול, שום טיגון. רחל בעצמה, חובשת חלוק מוכתם וסלסולי שיער, קיבלה אותם עם חיוך של ספרית אחרי גזירת שיער לא מוצלחת.
סוף סוף, לא התאיידתם בדרך! גלגלה רחל במקום שלום. כבר 11 כמעט! האורחים בדלת, ושום דבר מוכן. הייתם חייבים לקום מוקדם! עכשיו תעזרו, אין זמן.
נגה קפאה רגע, מעיל עוד תלוי ביד.
איזה אורחים? שאלה מבולבלת.
מה זאת אומרת? רותי ודניאל במקרה עוברים מהוד השרון חייבים להזמין. אסנת מהקומה לקחת תבוא, עוד מעט, והנכדה שלי, אולי תבוא. לא יכולה להגיד לא לאנשים כאלה. קדימה, מהירות, למטבח.
ואז נגה הבינה לא באו כאורחים, אלא כעובדי מטבח מתנדבים.
החג הפך למדור פקודות. רחל הפכה ממארחת לגנרלית עם מגבת, התרוצצה עד לאוויר, ונתנה לכולם הוראות. היא עצמה לא הורידה כפפת סיליקון אפילו פעם אחת. ועוד התברר שהיא בכלל טעתה בקניות חסרים דברים, אחרים בכלל לא נרכשו. רשמה איתן רשימת קניות ושלחה אותם לסופר.
נגה ממש התלבטה לברוח, אבל ריחמה על איתן ונשארה.
כל אחד חזר לעמדה נגה לקרש, איתן לגיגית תפוחי אדמה. אווירה של חג? ממש לא. לוח משימות בלבד, מזיעה, בלי הפסקות חמש שעות רצוף.
בסביבות ארבע הגיעו האורחים. כולם מתוקתקי בגדים ופרפיום, שמחים. נגה ואיתן נראו כאילו עוף הצליאק נשפך עליהם, המומים, עם בגדים מוכתמים עייפים מכאב.
לעומת זאת, רחל הספיקה להתקשט, להוריד שיער, לשים שפתון. ישבה ראש שולחן וקיבלה תשבחות.
רחל, את כמו תמיד… איזה מארחת! כמה הכנת! פימפמה איזו אישה לא מוכרת, מכניסה לסלט נגה.
מתאמצים בשביל אורחים, הכל אצלנו לסביבה, רחל נתנה חיוך.
גם הדיון על ילדים חזר רחל הרימה כוסית לנאום על “שעון”. לולא איתן שנגע ברגל נגה מתחת לשולחן, היא הייתה הופכת קערת וינגרט.
זה היה האחרון, לחשה נגה לאיתן בדרכם הביתה. לא אכנס לדירה של אמא שלך יותר. אתה רוצה, תבוא, תחרות עם סירים לבד. אני גמרתי.
איתן אפילו לא ניסה להתווכח רק הנהן, עם המבט של מי שמבין שהוא זקוק לעסקת מאיר.
…חלפו שלושה חודשים. הגב של נגה הפסיק לכאוב, אבל עדיין יש תחושת “לא נקי”. ולכן, כשהגיע מרץ ואיתן הודיע “אמא שוב מזמינה”, נגה התכווצה.
היא מזמינה אותנו ליום האישה. הפעם באמת רק שלושה. טוב, אולי גם אסנת תקפוץ לדקת ברכה ותלך, איתן אמר, קולט מבט נגה, הוסיף במהירות. אבל אל תרגישי חייבת. רק שתדעי.
איתן ציפה לצעקות, עצבים, טריקת דלת. אבל נגה הסתכלה בחלון ומיד…
בסדר. תגיד לאמא שלך שנגיע.
נגה… את בטוחה?
כן. אבל תסמוך עליי אם אני מסרבת, היא תציק כל יום כמו בפעם הקודמת. הפעם יש לי מהלך אני רוצה לדאוג שהיא לא תזמין עוד, לא תכתוב ריגשות אשמה, ולא תפחיד עם פטישים. תסמוך עליי… אם אתה לא רוצה לעבוד במטבח עד גיל הפנסיה.
איתן בחר לא להיכנס לדקויות עדיף להיתלות על תקווה, לא על סיר.
…יום האישה התחיל הפוך מכל מה שרחל חשבה. נגה ואיתן משתזפים במיטה עם גלידת בננה בפרווה, רואים סדרה אבסורדית, בלי איסוף, בלי איפור, בלי חיפושי מכנסיים.
בצהריים רחל התחילה להתקשר.
הלו, רחל דיין? לא תאמיני, רק עכשיו התנערנו מהשינה, אמרה נגה בקול של פקידת שימור לקוחות. ישבנו עם חברים מאוחר, התבלבלנו בהשכמה.
איזה מזל רע, נוגה? אני פה מחכה, רחל נזפה. תזדרזו. יש לי גפילטע דג מתקרר.
כבר מארגנים! עוד שעה גג והגענו! נגה סגרה שיחה וחזרה לסדרה.
איתן רק הסתכל במתח עדיף להיזרק בים של צעיף מאשר לשבור ים תפוחי אדמה.
בשעה אחת, שוב טלפון. נגה חיכתה חצי דקה לפני שענתה.
כמעט ממריאים, רחל דיין! עוד רגע נזמין מונית, השתפכה, לא קמה מהמיטה.
עוד שעה עברה.
תקלה בכביש רכב פגע באוטובוס, הכל פקוק, אמרה נגה, ממליצה רדיו מזרחי. ממתינים שיתפנה.
לקראת ארבע, רחל איבדה סבלנות.
איפה אתם? צרחה, הקול כבר לא דבש. כמה זמן אפשר לנסוע?! כבר הייתם מגיעים ברגל!
נגה הקשיבה ברקע קולות של אורחים, צחוק. חשד ברור.
רחל דיין, יש לך חברה? שאלה ישירות.
חברה, לא חברה… מה זה משנה? קרובי משפחה באו לברך. אי אפשר לגרש אותם! אתם באים או לא? אני כבר נובלת פה לבד!
ברור. רחל קיוותה שוב לקבל צוות חינמי, אבל הטריק שלה לא עבד, והיא נתקעה לבדה במטבח קל תבנית על הראש.
אז… אנחנו לא נגיע, אמרה נגה בשקט.
מה?!
פתאום נהיה לי לא טוב. כנראה נסיעה בסיבוב הכביש עשתה לי רע. אנחנו חוזרים הביתה.
ברקע השתררה דממה שקטה, ואז רחל התפוצצה.
איך את מעזה?! חסרת תודה! אני פה מהבוקר, למי הכנתי? בשביל מי?! התפרצה ברגע הכעס. את עושה לי בכוונה! מתעמרת בי! אם הקול שלי יתפוצץ, את תישאי בי אשמה! איתן, תן לי את הטלפון!
איתן שמע, אבל לא זז. רק רפרף מבט. נגה, אחרי רגע מחשבה, לחצה על הכפתור וסגרה את הטלפון.
בדיוק מה שרציתי אמרה לאיתן. שוב הייתה קבוצה, רצו שנעבוד עליהם. המעמסה עליה בעצמה. שתתמודד לבד.
…בערב הגיעו לבית של נגה.
ההבדל היה ברור גם כאן היה בלגן, אבל עם חיוכים. אף אחד לא חיכה לתורנים, כולם עזרו, הטבלו, פרסו, גררו כיסאות מכל חלל. אמא של נגה ניסתה לדחוף סלטי גזר לקערות, אפילו אבא חתך לחמניות.
המבוגרים הגיעו! שמח אבא, איתן, תביא כיסאות מהחדר, אין איפה לשבת.
איתן הלך, נגה עזרה לאמא לסדר.
כולם עזרו, אבל מרצון. כאן זה הרגיש טבעי ולא כמו ניצול. כל אחד נותן יד למה שמצליח ולא נכפה עליו כי “מישהו חייב”.
בארוחה נגה הסתכלה על אמא מחייכת ועל איתן מדבר עם אבא והרגישה איך הלחץ זולג החוצה. סוף סוף הגיוני, צדק וגם קצת נקמה בצורת חמלה. רחל כנראה לא תעז לנסות שוב, הגשרים בינה לבין נגה נשרפו, אבל לפחות לא תיאלץ להיות משרתת במסיבת חיים של אחרים.