צבעונים
אלוהים, איזו יופי! נגנית, מירב, את ממש קוסמת!
השמש התערבבה בגוונים אדום, צהוב, ורוד, לבן. הצבעונים השונים מילאו את העיניים באור. תמרה ידעה היטב כמה כוח ונשמה השקיעה מירב השכנה כדי להפוך את החצר האפרורית לגינה פורחת. שנים עבדה על הפלא הזה, ובעצם, אפילו מגרש המשחקים שילדים אוהבים עכשיוגם זה היה בידיה. רק מירב ידעה ליצוק כך קסם לכל פינה. החצר שינתה פניה, סדר וניקיון, נשימה חופשית. והפרחיםאה, עולם ומלואו. תמרה גרה פה כמעט חמש עשרה שנה, מאז שהוריה עברו לתל אביב מבית שמש, והיא לא זוכרת שעד מירב מישהו בכלל נגע באדמה פה. רק מירב. וזה באמת התחיל אחרי שמאיר הלך לעולמו.
להישאר לבד בגיל כזהזה לא פשוט. הבן רחוק, אין על מי להישען. מעבר היא סירבה, תל אביב בתוכה שלב אחר שלב, כל פינה בה מזכירה זיכרון. לבן במשפחה אחרת, לכלה יש את האמא שלה, עזרה לא חסר לה. ומירב? שפוטה של זרות, גם שנשארה חייכנית.
תמרה ראתה, אפילו שמירב לא התלוננה, איך הכאב מכרסם אותה. הבדידות איומה…
היא מכירה את זה. גם היא, אחרי שהתגרשה מיותם, הרגישה שמטפסת על קירות מגעגועים. לא שמרה על התא המשפחתי, רק בגלל שטות. לסלוח קל בקשר רופף, אבל כשמדובר בהילה, החברה הטובה מכיתה א’? בלתי נסלח.
היא עזבה הכל, הסתגרה בבית, שקעה בייאושבהתה בטלוויזיה, דמעות, גלידה, ייסורים. עד שפתאום, דפיקותלא, דפיקות לא, חבטותבדלת. בלי לחשוב פעמיים, זרקה על עצמה ג’ינס ופתחה.
מירב עמדה שם, מפורקת. זו לא היתה השכנה התמיד-רגועה הדואגת לכל תינוק בשכונההרופא ילדים הכל-יכולה, תמיד עם עוגיות ויד עדינה. לראשונה, תמרה ראתה אותה כמו דמות מכווצת בחלום משונהפרועה, עיניים מזוגגות.
מה קרה לך, תמרה? הכל בסדר? את בוכה, יש משהו?
תמרה התעוררה. די, מספיק, היא הכאיבה לעצמה, אבל מירב מתפרקת באמת ואז נודעאת בן הזוג אפשר לאבד ולדעת שהוא עדיין חי אי שם, וזה קורע, אך יש גרוע מכךכאשר ליבי לא מחכה יותר, ולנצח.
מאיר לא רצה אמבולנס, בטח שיעבור כמו תמיד בכדור, אך הפעם נפל. מירב מצאה אותו מתחת לדלת, עדיין מנסה לרדת אליה לשוק בכרם תל אביב, צעדים של הרגל.
באותו יום, תמרה רק תפסה את הטלפון, שלפה ג’קט, ורצה בעקבות השכנה.
שבה הביתה בערב. גלידה נמסה בפח, דירה מסודרת, עלה-שפתיים בכוס תה קר. חשבה.
למחרת, אספה מסמכים, פתחה תיק ברבנות. הבינההחיים לא מחכים. כואב? כואב, אבל לצעוד קדימה; לעצור רק מרוקן אותך. החיים קצרים מדי בשביל כעסים. עדיף ללכת, לנקות אבקה מן הנעליים.
לא היה פטנט. לאט, מבפנים, תמרה הרימה את עצמה מתוך הבור שבו שקעו מחשבותיה.
עבודה חדשה, אהבה חדשה הכל התחיל קושי. אבל עכשיו יש לה דני ונעמה, וגם החיים נצבעים מחדש.
אצל מירב הכל פחות מואר. כן, הזמן עבר, קצת התרגלו. אבל תמרה ראתההבדיחות, החיוכים, השאלות לילדיםהכל שטחי, כאילו קפא. משהו בה הפך צל שכוח.
שנה ועוד שנה הפנסיה סגרה עליה בדירה ליד רכבת השלום, ובסוף מכרה אפילו את הגינה הקטנה. הבן צריך לקנות דירה ביפו, איך לא תעזור, הילד יחיד
זה הרגע שבו תמרה הבינהמשהו חייב להשתנות. אי אפשר להשאיר שבעה במישהי שנתנה מעצמה לכל אחד, רצה לעזור עם כל ילד קטן בשכונה, תמיד מספיקה. אסור להזניח אישה כזו.
רוב השכנים, תמרה ידעה, עסוקים בעצמם. אבל היא גדלה אחרת, במשפחה שבה “אל תעמוד מנגד, תמרהלה! מה שתוכליתעשי. כשתצטרכי עזרה, מישהו יושיט יד” וזה נשאר בה.
אצל מירב, המילים נמסו, בלי אש. מקשיבה, אך החיות דועכת. מירב רזתה, התכערה, הלכה ונבלעה בבית.
האור כבה לה בעינייםהבן כבר לא יחזור, לכל ילד עולם משלו בעיר אחרת, וזה טוב, רק שהכאב צורב.
מה שנשאר? כמה ילדים של שכנים ומעט חברות שגם להן חיים שלמים.
והבדידות היא מה שנשאר בסוף. כשהטלוויזיה כבה בלילה, והשתיקה צורחת.
תמרה חיפשה פתרון. אם מילים לא מועילותצריך מעשה. משהו שישיב את הצמא לנפש.
הפיתרון הגיח מתי שדני הביא לה זר עצום של צבעונים כמה ימים לפני לידת נעמה. פתאום, בתוך חלומית, קפצה ממקומה: “יוריקה!” דני נבהל, אבל היא הרגיעה, הסבירה.
למחרת, תמרה הופיעה בפתח מירב עם קופסת בצל צבעונים, בעיטה קלה בקופסה.
המשך, אני מסתדרת, דני!
התרגיל עבד. תמרה התחילה לספר לה איך לא עומדת מול סבתא ברחוב, קנתה יותר מדי פרחים ולא יודעת מה לעשות. “נזכרתי כמה צבעונים היו אצלך בגינה בכל שנה, כמה לאמא שלי הבאת, תצילי אותנו, מירב! גם אני בהריון, תעזורי”
מירב עברה על הבצלים, נופפה אצבע וצחקה, לראשונה מזה זמן.
אעשה מזה יופי. אבל צבעונים לבדחבל, הפריחה קצרה. צריך לחשוב יחד מה לשתול, שהגינה תהיה יפה כל השנה.
ואז הכל התגלגלהפלא התחיל. חצר הבניין השתנתה. אף אחד לא נלחם להוביל, אך על שתילים וזרעים כולם שילמו במרץ. אחרי שנעמה נולדה, מירב לקחה הכל על עצמה.
ואז כבר לא הסתפקה בפרחים בלבד: גייסה קשרים ישנים, הוציאה מתקני משחקים, ספסלים מטופחים, הכל זרם לכאן.
החצר קמה לתחייה. גם הגברים סייעו, גדרות עץ סביב הגינה. מירב כמעט בכתה כשצבעה את השערים בלבן.
כל זמנה היה בחצר מכינה, שותלת, משקה, מסדרת. תמרה טיילה עם נעמה, גאה, מודה לדני על הרעיון.
נעמה התחילה ללכת. תמרה חיכתה לפריחת הצבעונים כדי להראות לה.
וכשזה סוף סוף קרההפעימה עזרה את תמרה בין ערוגות, ושחררה בשנייה את יד נעמה. השובבה לא חיכתה וברחה לעבר המדרכה.
נעמה! קראה ורצה אחריה, מנסה לתפוס אותה לפני שתגיע לשפת הכביש.
מירב הזדקפה, הניחה את המכחול, וצחקה:
תרדפי! זה הכושר שלך, תמרה! תמיד מתלוננת שאין זמן לאימון.
נכון תפסה את נעמה, שצחקה שובבה. מאיפה קונים בנות כאלה מהירות?
רק תראי שהיא רצה על קצות האצבעות? מירב הרימה גבות.
בטח, גם בבית ככה. זה רע?
כדאי לבדוק אצל נוירולוג, ככה ליתר ביטחון. אני אמצא המלצה.
תודה! ונשמח.
אשמח לעזור. בואי בערב, אגיד לך. כל הרופאים בדור שלי כבר בפנסיה ועושים טיולים, אבל אולי אמצא מישהו צעיר. אסדר דרך הרדיו השכונתי’.
מה זה הרדיו השכונתי? התחייכה תמרה.
שמעת על “רדיו שכונות”? מירב צחקה. מתקשרת לחברה ומבררת מה חדש.
תודה רבה!
בכיף. איך אצלכם?
טוב, דני עובד המון, כמעט לא בבית…
עדיף שיתאמץ, מאשר יישב חסר מעש. שמעתי תמיד: גברים כאלה עדיפים לאלה שנכנסים למיטה ומרירים.
תמרה נאנחה. לפעמים אני כועסת, ובכל זאת יש לי אחד מהטובים בעולם. וזה עדיין קשה ולא תמיד משתלטת.
יש דרך נשית פשוטה לא להאשים, אלא לספר, להתייחס לנסיבות, לא אליו. זה עבד אצלי חצי מאה שנה עם מאיר. רק מריבה אחת גדולה היתה על הכלב.
על הכלב?
הבן התעקש. אני התנגדתי, ידעתי על מי ייפול העול. אבל בסוף הסכמתי, ודווקא נהניתי, עשיתי כושר כל בוקר. הכלבה היתה מרגישה אם בא לי לקום, ואם לא, קופצת עלי.
איזו חכמה!
בטח. כמוני, לא? מירב השביעה את הפחית צבע מהמקום של נעמה. שלא תטבול אותה בטעות.
לקראת הצהריים, תמרה אספה את בתה למתקן המשחקים. חסידות, מגלשה, קוביות. הכל רגיל.
אבל בדרך חזרה, קרה משהו שהשתיק אותה: החצר שהיתה לפריחה, כולה נרמסה תחת ילד אחד קטן. כף רגל ועוד אחת, פרחים קרועים, צבעונים שבורים, כל המאמץ נמחה. אמא של הילד עמדה בצד, מחייכת לעצמה.
למה נותנים לילד שלך לרמוס הכול?
למה לא? העולם שלו.
איך אפשר?
תינוק צריך להתפתח, זו הדרך שלו ללמוד.
לדרוך על צבעונים זה התפתחות?
כן. העולם האמיתי. צבעונים גדלים כדי שיקטפו אותם.
מישהו טיפל בהם, והשקיע!
איזו שטות, מה את כועסת, תראי איזה יופירק צבעונים, מחר יצמחו מחדש.
באותו רגע, תמרה כמעט איבדה שליטה, אבל ויתרה. לא לצעוק. נעמה תיבהל.
האמא המשיכה, אספה את הילד וזרקה מבט קר. תמרה רק לחשה: אם תמשיכו, אני מזמינה שוטר.
תזמיני, מה יעשו לי?
האם לקחה את בנה הבוכה מהחצר. תמרה פנתה להביט אחורה, וראתה את מירב עומדת בפתח, דלי להשקיה ועוגיה לנעמה בידה. עיניה ריקות.
תמרה ניסתה להסביר, אבל מירב שתקה, משכה בכתפיה ונכנסה הביתה, הדלת נסגרת אחריה כמו חלום שלא נגמר.
תמרה ניגשה לדלת שלה, נעמה בוכה בזרועותיה. דפקה, הקישהשקט.
התקשרה לבן של מירב: הכל בסדר, אמא לא רוצה לראות אף אחד כרגע, ממש עצובה.
בערב, עברה תמרה בין השכנים. סיפרה בקצרה את אשר קרה, הציעה רעיון: לאסוף מחדש צבעונים, לשתול במשותף. כולם הסכימו.
למחרת, אף היתה שבת, התאספו בשכונה עם קופסאות פקעות. חלום. העבודה רצה מהר, ילדים עזרו, דני ושאר הגברים, תמרה חולמת כאילו בתוך ערבוב מוזר של צבעים, פרחים, קולות וריחות, לא בטוחה אם היא ערה או שוב חולמת. נגעה, שתלה, חיבקה את דני ולחשה “תודה”.
האור שטף את הבוקר.
תמרה עלתה אל מירב:
מירב, תפתחי, בבקשה! את מאוד חשובה לי. בואי איתי, זה דחוף!
הדלת נפתחה, מירב נראית כלא-כוח. מה קרה, תמרה? נעמה חולה? הקול שלה נפול, כאילו הלכה לישון לפני הרבה שנים.
לא, תודה לאל, היא בריאה. אבל אנחנו צריכים אותך. מאוד מאוד. בבקשה, תרדי איתי.
לחצי שעה, בסדר? אני לא מרגישה טוב
השמש סינוורה. מירב יצאה בעיניים עצומות.
רגע, תמרה, הכל שטוף אור מדי…
אבל מה שראתההיא לא ראתה קרניים. דמעות עלו, היא לא ראתה בגלל השמשאלא מההפתעה: ים של צבעונים! כל החצר, ספסלים, ערוגות, שטיח פרחים.
מה? מאיפה זה? איך?
מירב, שבי רגע! תמרה ליוותה אותה אל ספסל. סליחה שלא שמרנו על מה שהשקעת שנים. אבל תראי מסביב! כולם פה בזכותךהורים, ילדים, יוצאי המרפאה שלך, כמה מהילדים אפילו כבר הורים בעצמם. אף אחד לא יפגע בך כתבו תלונה, אבל זה לא משנה. הכי חשוב: יש לך עכשיו עוד יותר עבודה, כי נוספו ערוגות! וכולנו, מירב, נעמוד איתך. אל תוותרי עלינו. אצלי קקטוסים מתים, אצלך כל דבר פורח, אפילו לימונים וגפן. בבקשה! רק את תעשי לנו פריחה” תמרה חיבקה אותה.
תודה תודה, תמרה מירב נעמדה, בעיניה צל מלפני רגעכעף.
נו, תמרהלה, בואי תראי את הזרעים ששתלתם. נראה מי ינצח השנה אני או את!
וכל החצר, בשמש שבת, נראתה כאילו תמרה ומירב חולמות בתוך עננת צבעים ומילים בלתי אפשרית. הכול קרה ואולי לא קרה. השכונה התנדנדה, הים של פרחים חייך אל כל מי שיצא מהבניין. וכל ילדה, ובתוכה נעמה, ידעה שמעכשיו החצר שלהם קסם.
