הצלחות עם ארוחת הערב שהתקררה נותרו על השולחן, כאילו מחכות למשהו שיקרה. מיכל הביטה בהן מבלי באמת לראות. אבל את הספרות שעל השעון, המתנקזות קדימה לאט, כאילו לועגות לה היא דווקא ראתה היטב. 22:47.
יותם הבטיח שיחזור בתשע. כמו תמיד…
הטלפון שתק.
מיכל כבר לא כעסה.
כל מה שעוד היה חי בלבה נשרף עד אפר, והשאיר מאחוריו רק עייפות קפואה.
בסביבות חצות שמעה את המפתח זז בחור המנעול.
מיכל לא הסתובבה אפילו. היא ישבה על הספה, עטופה בשמיכה עבה, עיניה נחות בנקודה אחת שאינה משתנה.
שלום, יפה שלי. סליחה, העבודה הסתבכה קולו של יותם נשמע עייף, מלא במאמץ מזויף להישמע עליז. תמיד היה משקר כך.
הוא ניגש, רכן כדי לנשק אותה בלחי. מיכל התרחקה באינסטינקט. בקושי ניכר, אך הוא הרגיש.
קרה משהו? שאל, פשט את הצעיף.
אתה זוכר איזה יום היום? קולה של מיכל היה שקט, חסר צבע.
יותם נתקע לרגע.
רביעי. למה?
היום היום הולדת של אמא שלי. קבענו שניסע אליה עם עוגה. אתה הבטחת.
פניו של יותם השתנו מיד. החיוך נעלם, מוחלף באשמת פאניקה.
אלוהים, מיכלי, שכחתי לגמרי. באמת סליחה. העבודה… פשוט קרס עליי. אני אבקש סליחה ממנה מחר.
הוא הלך למטבח. מיכל שמעה אותו מתרוצץ, דלתות מקרר נפתחות, צלחות מצלצלות בבריחה שלו תמיד התחבא בתוך רעש הכלים, רחוק משאלות קשות.
אבל הערב לא רצתה להקל עליו. היא קמה, נעמדה בפתח.
יותם, עם מי “נפלת בעבודה עד אחת עשרה בלילה” היום בדיוק?
יותם הסתובב. ידו שאחזה בשקית החלב רעדה:
עם הצוות. יש לנו פרויקט חדש, הלחץ גדול. את יודעת איך זה.
כן, הנהנה. ואני גם יודעת שבשלוש בצהריים שמעתיך בטלפון אומר: “נועה, אני מבין, אבל אני חייב לפתור את זה.”
נועה. גרושתו. הצל שלא עזב אותם בשלוש השנים יחד. הצל שנשא ריח קר של שתיקה וכאב.
יותם החוויר.
את… האזנת?
לא הייתי צריכה להאזין. דיברת כל כך חזק בשירותים שיכולתי לשמוע כל מילה.
הוא הוריד את החלב לשולחן והתיישב בכבדות.
זה לא מה שאת חושבת.
https://clck.ru/3R8onP
ומה אני אמורה לחשוב? הפעם נשמעו במיכל רגשות משהו, סוף סוף. שאתה חצי שנה כבר במתח? שאתה נעלם בערבים? שאתה מביט בי כאילו איני קיימת?! מה, אתה מנסה להחזיר אותה? תגיד בפה מלא. אני אעמוד בזה.
יותם הוריד ראשו, מביט בידיו. ידיים חזקות, שיודעות לתקן כל דבר רק אושר לא הצליחו לבנות.
אני לא חוזר אליה, לחש.
אז מה? אתה שוכב איתה שוב?
לא! כל כך הרבה יושר וייאוש היו בעיניו שמיכל לרגע פקפקה. מיכלי, באמת, אין כלום.
אז מה?! מה אתה מנסה “לתקן” שם?! כמעט צעקה עליו. אתה משלם את החובות שלה? פותר לה בעיות? חי את החיים שלה במקום את שלנו?
יותם שתק.
והמילים שחיכו בפנים כל כך הרבה זמן שפכו החוצה.
תלך, יותם. לך אליה, אם היא כל כך חשובה לך. או לכל אחת אחרת שתחפוץ. תתקן את עצמך, רק עזוב אותי. אני לא יכולה יותר. לא רוצה.
היא ניסתה לצאת, אבל יותם נעמד מולה, סגר עליה.
אין לי לאן ללכת! אין לי אף נועה, לא חדשה ולא ישנה! אני… בעצמי לא מבין מה עובר עלי! אני רק… רוצה לתקן!
הוא הסתובב, בולע רוק בקושי.
תפסיק לדבר בחידות מיכל בקושי אמרה.
את שואלת מה אני מתקן? לא החזיק מעמד יותם, את עצמי! או לפחות מנסה. ולא מצליח. את מבינה? את לא היא. את סבלנית יותר, מלאת תקווה, האמנת בי כשאני בעצמי לא. הכל היה אמור להצליח איתך. וגם אני הייתי אמור להפוך למישהו חדש, יותר טוב. אבל כלום לא מסתדר! אני שוב הורס: שוכח ימי הולדת, מתעכב בעבודה, שותק. אני מביט בעיניים שלך ורואה איך האור כבה בתוכן. בדיוק כמו פעם, בעיניים שלה.
מיכל שתקה.
אני לא רוצה לחפש מישהי אחרת לחשו מילותיו מפחד שיקרה שוב אותו דבר. ששוב אחמיץ משהו חשוב. ושוב אגרום לדמעות, לייאוש, לשנאה. אני לא יודע… להיות בעל. לא יודע לחיות עם מישהי… יום אחר יום. בלי דרמה, בלי מריבות. אני הורס הכל סביבי. חיים על חבל דק, במלכודת פחד. ואת… את גם כבר לא חיה לידי…
יותם הביט בה. מבט עייף, כן, אבוד באמת:
אז הבעיה לא בך. לא בנועה. בי.
מיכל שמעה את המונולוג הצולע, והבינה באמת: הוא לא בגד בה עם אישה אחרת. הוא בגד בה עם הפחדים של עצמו. לא נבל, אלא אדם אבוד, שלא יודע פשוט איך לחיות.
ומה עכשיו, יותם? שאלה בלי שמץ של האשמה. הבנת הכל. אז?
לא יודע, ענה ביושרה.
אז קודם תסדר עם עצמך נפלט ממנה. לך לטיפול, תקרא, תילחם תעשה משהו. רק אל תברח כל הזמן, אל תבקש קסם שיתקן את הפגמים שלך. אין קסמים. יש עבודה. קשה. עם עצמך. לך תעשה אותה. לבד.
בלעדיי.
היא יצאה מהמטבח, עברה על פניו למסדרון ולקחה את המעיל.
***
הדלת נסגרה, יותם נותר לבד בדירה. הקולות היחידים היו טיפות הגשם. הוא ניגש לחלון, הביט איך הצל של מיכל נבלע באפלה הרטובה, ופתאום הרגיש משא עצום. הכובד של מה שנשאר איתו.
הכישלון שלו כבר לא היה דמיון. הוא היה שם בדירה הריקה, בארוחת הערב הקרירה, בידיים שלא הצליחו להחזיק דבר.
במקום לצאת אחריה, שלף בקבוק ערק מהמגירה…
