“למטבח, עכשיו!” צעק האיש לאשתו. הוא לא ידע עדיין איך זה ייגמר.
“יעל, ראית את העניבה הכחולה שלי?” נשמע קול מהחדר שבו תמיר התארגן לעבודה.
יעל עמדה ליד הכיריים, מערבבת דייסה. שבע שנות נישואין, וכל בוקר דומה לקודמו. הוא ממהר למשרד, רודף אחרי כסף והצלחה, היא נעה בין הכיריים, הסירים ומכונת הכביסה.
“תסתכל במדף השני בארון!” השיבה.
“אין כאן כלום! יעל, את בטוחה?”
היא נאנחה, ניגבה את ידיה ופנתה לכיוון חדר השינה. בכיס מעילו של אתמול מיששה משהו מתכתי. מפתח. רגיל, של דירה, אבל לא דומה לשלהם.
“תמיר, מאיפה זה?” הושיטה לו את המפתח.
לשנייה, הפתעה חלפה על פניו. אבל הוא התעשת במהירות וצרח:
“למטבח! אל תחטטי בכיסים שלי! זה מפתח מהעבודה, מארכיון המסמכים!”
הוא לא שיער מה יקרה בהמשך.
בזמן ארוחת הבוקר, תמיר הקליד בקדחתנות בטלפון, חייך ואפילו צחק פעם או פעמיים בשקט.
“מי כותב לך?” שאלה יעל בזהירות.
“קולגות. דנים בפרויקט עבודה,” השיב, מבלי להרים את המבט מהמסך.
אבל יעל הספיקה להבחין על הצג הבהיקו לא קבצים או מסמכים, אלא לבבות וסמיילים.
“אני אתעכב היום. יש פרזנטציה, אחר כך ארוחת ערב עם שותפים. אל תחכי לי.”
“ארוחת ערב בשבת?”
“עסקים לא מחכים, יקירה.”
הוא נשק לה ללחי ויצא, מותיר אחריו ריח של בושם יקר.
יעל פינתה את השולחן, התיישבה עם כוס קפה שהצטנן. לפני שבע שנים סיימה בהצטיינות תואר בכלכלה, עבדה בבנק, בנתה קריירה. אבל אחרי החתונה…
“למה לך העבודה הזו?” שכנע אז תמיר. “אני אדאג להכל. תטפלי בבית. בקרוב יהיו לנו ילדים…”
אבל השנים חלפו, וילדים לא הגיעו. במקום זאת, יעל הכירה את פניהן של כל הקופאיות בסופרמרקטים וזכרה את העלילה של כל טלנובלה.
אבל הבוקר הזה משהו התהפך בתוכה. מפתח לדירה לא מוכרת, סמיילים בטלפון, ריח בושם חדש, “פגישות עבודה” בסופי שבוע…
היא פתחה את המחשב והקלידה בחיפוש: “משרות פנויות, מגדל הורייזון.” שם, בקומה השביעית, עבד תמיר בחברת “קדמה.”
יעל פתחה כמה אתרים ומצאה! חברת ניקיון “מקום נקי” גייסה עובדים לניקוי משרדים במגדל הורייזון. משמרת ערב.
הלב שלה החסיר פעימה. אפשרות מושלמת: העובדים מסיימים, אך חלק נשארים “לעבוד מאוחר”…
היא חייגה למספר שצוין:
“שלום, אני מתעניינת במשרת ניקיון בהורייזון…”
ביום שלמחרת, יעל כבר ישבה מול המנהלת, נורית.
“יש לך ניסיון?”
“ניסיון בבית. שבע שנים, כל יום,” הודתה בכנות.
“למה דווקא הורייזון? אנחנו יכולים להציע מקום קרוב יותר.”
“המשמרת מתאימה לי. ואני… מתגרשת. בערבים הבעל עם הילד, ואני עובדת.”
נורית הביטה בה ברחמים:
“מובן. את מתאימה. רק תגידי איך לרשום אותך?”
“מיכל לוי,” השיבה יעל בלי להסס.
שלושה ימים אחר כך, יעל כהן הפכה למיכל לוי עובדת הניקיון החדשה במגדל. היא קיבלה מדים, ציוד והוראות קצרות:
“הכי חשוב להיות בלתי נראית. בלי שיחות, בלי תנועות מיותרות. עובדים בשקט, במהירות וביעילות. הקומה שלך השביעית. חברת ההיי-טק ‘קדמה’. חשוב לציין המשרד עם השלט ‘ת. כהן’.”
“אולי דווקא את הקומה השביעית?” שאלה בעדינות. “שמעתי שיש שם מעט משרדים. ואני רק מתחילה.”
“בטח. בדיוק אחת הבנות התפטרה העומס היה גדול מדי. אם את מספיקה עבודה טובה.”
יעל עמדה ליד דלת משרדו של בעלה, מטאטא בידה. בחוץ כבר החשיך, השעה הייתה שמונה בערב. יום העבודה הסתיים, אבל מבפנים נשמעו קולות.
התוכנית שלה החלה לפעול.
שבועיים בעבודה כמנקה באותו בניין כמו תמיר חשפו ליעל עובדות רבות. התברר שה”עיכובים” שלו לא קשורים למסירות לעבודה. הוא נמשך לקומה השביעית לא בגלל פרויקטים, אלא בגלל נעמה גולדמן מנהלת השיווק הצעירה מאותה חברה.
המפתח שמצאה בכיסו לא היה של ארכיון, אלא של דירתה החדשה של נעמה.
“תמיר, נמאס לי להסתתר,” אמרה נעמה בדיוק כשיעל שטפה את הרצפה במשרד הסמוך. “מתי נהיה ביחד רשמית?”
“בקרוב, יקירה,” לחש תמיר. “העורך דין אומר שצריך לעשות הכל נכון. אם נמהר נצטרך לתת לה חצי מהדירה.”
יעל חרקה שיניים. אז לא רק שבגד בה, הוא גם מתכנן להשאיר אותה בלי כלום.
אבל הגרוע מכל קרה כמה ימים לפני כן. בזמן הניקוי, המטאטא שלה הפיל ערימת ניירות הם התפזרו על הרצפה. כשאספה אותם, הבחינה בהערות משונות בשוליים. בזכות השכלתה, הבינה במהירות אלה לא סתם דוחות, אלא מידע פנימי פיננסי ואסטרטגי של החברה.
על השולחן היה טלפון נוסף השירותי. על המסך הבהבה הודעה מ”יעל ש.'”
יעל הסתכלה סביבה המשרד היה ריק. היא פתחה את הצ’אט.
“תמיר, צריך את הדוח על ‘הפרויקט הצפוני’. כרגיל אעביר את הכסף.”
“יעל, המחיר השתנה. לחבילה המלאה 50 אלף שקל.”
“בסדר. אבל במהירות. הפרזנטציה כבר ביום שלישי.”
קור זרם בידיה של יעל. יעל שטיין סגנית המנכ”ל של “גלובל”, המתחרה הגדולה. ובעלה מוכר לה מידע עסקי…
היא צילמה את הצ’אט והמסמכים. בבית, בחנה הכל שוב ורק התחזקה בהבנה הנז
