הדבר היחיד שתמיד הפחיד אותי בחיים הוא חמות כועסת. פעם כבר הייתי נשואה. למזלי, אפשר לומר, כי עם בעלי הראשון לא הייתה חמות בכללהוא גדל בפנימייה, בלי הורים. אף פעם לא שמעתי מילה של גינוי מהמשפחה שלו. אבל הזוגיות הזו התפרקה. חיינו יחד בקושי חמש שנים, ואז אני ביקשתי להתגרש.
התחתנו כשהייתי עוד סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, מוקפת חלומות ותקוות. שנה אחרי הנישואין הוא התחיל לשתות, חובות הלכו ותפחו, וגם אני נשאתי באחריות. הפסקתי את הלימודים, עבדתי לילות כימים רק כדי לשלם את החובות.
הנישואים הללו רק סיבכו והכבידו את חיי. אחרי שהתגרשתי נשמתי עמוק, הרגשתי סוף־סוף שאפשר ללכת לישון בלי לענות לאף אחד. שנתיים הייתי לבד, אספתי את עצמי מחדש, חתיכה אחרי חתיכה. ואז פגשתי את איתמר.
איתמר לא היה נשוי מעולם, ולא ניסה אפילו זוגיות רצינית לפניי. איכשהו הכל התגלגל מהרהצעת נישואין, חתונה. ואז הגיע הזמן לפגוש את אמו.
כבר מהסף של דירתה בבת־ים ראיתי את הפרצוף המאוכזב שלה. בקור היא זרקה מין “שלום” ונעלמה לחדר החושך. לרגע תהיתי אם עשיתי טעות בבחירת הבגדים, אבל הייתי צנועה כתמיד. בשולחן, היא פשוט שתקה, מבטים בוחנים חותכים אותיות בגב. כשהסמקתי, היא פנתה אליי במבט מזלזל.
אז את, מה, בלי השכלה? אז לאן את שואפת, בעצם? היא מלמלה בגיחוך כמעט בלתי נשמע.
נשמתי, לוגמת מהתה המר, ועניתי בשקט: נכון, השכלה אקדמית לא השלמתי, אבל אני עוד מתכננת לחזור.
היא הניעה בראש, לעסה מילים: מתכננת? מתי תתחילי להיות אישה? לגדל ילדים, לבשל לבן שלי, לנקות? נסיכה את נהיית פתאום
ידיה אחזו בכוס, והיא השעינה מבט: אף אחד לא צריך בביתו כאלה עלובות
ננעץ בי מבט חודרשום דבר בי לא עבר את המבחן. פתאום הרגשתי שקופה, עלובה. קמתי לשירותים ופרצתי בבכי. היא זרה מוחלטת, מעליבה אותי, ובעלי שותק. אבל מזל שכעבור זמן קצר כבר יצאנו מהדירה, לא רציתי לחזור אליה שוב. אבל היא הייתה מגיעה אלינו, בכל ביקור מנסה לעקוץ, להפוך את עולמי לעפר.
איכשהו לא חשבתי אפילו לפנות לפסיכולוג, אבל יום אחד, אחרי כמה שיחות בכי, הלכתי. הפסיכולוגית מקהילת יהודה המכבי הסבירה לייש לך עסק עם טיפוס מניפולטיבי, ואת שותפה למה שקורה כי את נותנת לזה לקרות, מתוך החינוך שלך לא לענות.
בפעם הבאה שהיא ניסתה להעליב, ביקשתי ממנה ללכת. היום אנחנו לא מדברות, וזה לא מפריע לי. גם לאיתמר, מסתבר, לא באמת אכפת. כמו חלום מוזר, שבו עופות דורסים מדלגים בין שולחנות שבת והחורף בחוץ צבעוני ומלא הגיון שאין בו כל היגיון.
