22 באוקטובר, ערב קריר, והקפלים של הסתיו נופלים מחוץ לחלון.
היום ישבתי במרצדס האהובה שלי ליד האח, מכחילה בחוטים. הצעיף שאני אורגת לבעלי מתארך קו אחר קו. מדי פעם מורידה מבט מהעבודה ומביטה בו: הוא יושב לשולחן עם פנקס פתוח, מקפצע בכתב, ולפעמים משפשף מצחו ביד.
בבית שלנו של שלושה חדרים השקט נוח והרגיל, רק צלצול השעון עומד על הקיר שבפינה והקולות של הפצלים באח מפרקי מדי פעם.
פתאום נפתח הדלת בקול צורק חד. הדפיקת בריח של מנעול ישן גרמה לנו לשנור.
עמדה בפתח בתי אורית. השפתיים שלה אדמתן, העיניים בוהקות, וחיוך משוגע ומלא התרגשות מתפשט על פניה.
אמא, אבא, יש לי חדשות מדהימות! קראה בקול רם.
הבולבולנו זה עם זו. קמטתי את המחטים לאט, והוא, משאיר את העיניים עלי, סגר את הפנקס בכף ידו.
תספרי, אמר יאיר בעדינות, תחושה של דאגה קטנה בחזה.
אורית צעדה קדימה, מחייכת ברוחב.
אני זורמת מהאוניברסיטה! היא הכריזה.
השתיקה בחדר הפכה למתכתית, כמו שהאוויר הפך למים.
מה?! קוצרתי, והמחט נפלתי מהיד ונשטף ברעש קטן של חפץ נופל.
את שיגעתי? קפץ יאיר מקולו, נעמד פתאום מהכיסא.
אורית רק חייכה, נעה יד בעדינות כאילו אנחנו מגזימים.
נו, זה הפאניקה הראשונה! לא באתי ריקה. מצאתי את קריאתי!
ומהי קריאתך? לחצתי על מושב הכיסא עד שהאצבעות לבנות.
אורית נשמה עמוק, ועיניה נדלקו באור נוסף.
אני הולכת להיות נוסעת ברחבי העולם! היא אמרה.
שתקתי.
מה? קרא יאיר, כאילו המילה שרפה את לשונו.
כן! פשטני. אטוס בקו, אשאר באכסניות, אפעל איפה שנצטרך, אפגוש אנשים, ואתחיל בלוג היא המשיכה.
האם הלכה קפיטול על הפנים.
אורית, את יודעת שזה שטויות מוחלטות? קראה נטע, קולה נרעד.
למה? שאלה הבת, קווצת גבות. זאת חירות!
חירות? גירק יאיר. זו שוגגת! את לא מבינה מה מצפה לך!
בטח, תחילה יהיה קשה השיבה אורית במבזה. אבל אני לא לבד. אתם תעזרו לי, נכון?
איך!? קפצה נטע, קולה רעד.
כספים, לפחות בתחילה, עד שאהיה על הרגליים היא הוסיפה.
אתה מבקשת שנממן את בריחתך מהמציאות? חייך יאיר, פניו קפאו.
איך אחרת? פתחה אורית במבט מופתע. אתם ההורים שלי!
קפצתי על ליבי.
אורית השקענו בך כל כך הרבה כל כך הרבה תקוות
ואני? אין לי זכות לחיי?
יש לך אמר יאיר בחוזק של ברזל. אם את באמת בוגרת ועצמאית, תדאגי לעצמך.
הביתה נעמדה רגע.
אתם מסרבים לעזור לי? שאלתי.
אנחנו מסרבים להציל אותך מההשלכות של הבחירה שלך.
אורית נשפה חזק, העיניים בוהקות.
טוב, אז אליי! היא חייכה. אסיים לבד!
היא פנתה, פתחה את הדלת במכה שגרמה לקירות לרעוד.
שקט כבד ונגרר למרחב.
הייתה לי תחושה של חוסר שליטה. ידיי רעדו.
אלוהים מה עשינו? לחשתי.
דבר בחיים ענה יאיר, ישב ברצינות לצידי. רק נתנו לה זמן לחשוב.
למחרת בבוקר, אורית לא יצאה לארוחת בוקר. אנחנו שתינו קפה בשקט, משקיפים על הדלת שעדיין לא נפתחה.
ואז היא נפתחה.
אורית נכנסה, פנייה חיוורת עם עיגולים כהים מתחת לעיניים, שערה מבולגן כאילו לא ישנה כל הלילה.
שיניתי את דעתי לחשה.
האם כמעט בכה משמחת.
אל הל’ה
לא ישנתי כל הלילה, היא ישבה והבטה בתבנית, קול דמוי לחישה. חשבתי מה אם לא אצליח? אם יפגעו בי, יגזלו, יזרקו למקום כלשהו
יייר הציע בקשת קפה. זרם שחור חזק מילא ספל פורצלן, קיטור נלקח בחלל המוקפא של הבוקר, מתפתל כמו עשן מדורת הסתיו. הוא העביר את הספל אליה, בתנועת יד שקטה אך מלאה משמעות.
אז החלטת לחזור ללימודים? שאל בקול רך, שהפעם היה עדין יותר.
אורית אחזה בספל, נשמה משקה לאט, לקחה נשימה עמוקה, והכתפיים שלה נרדו כאילו משלהן משקל כבד.
כן קולה רעד. עדיין רוצה לנסוע, רק לא עכשיו. כשיהיה יציבות, כשאוכל להבטיח לעצמי עתיד בטוח.
פניו של יאיר חייכו בחיוך קטן. הוא הנהן; בעיניו נגלתה חום אבא, אולי גאווה, אולי הקלה.
זה יותר הגיוני אמר, והמילים האלה נשמעו כמו שבח עליון.
הרגשתי שהקפיאה מתפרצת בחלקי. חיבקתי אותה בחוזקה. האהבה נחשפה ברגע הזה, והיא נכנעה אליי, הגוף רועד במאבק פנימי. נגעתי בשערה בעדינות, כמו מנשק של אבא למיולדת שלו.
החשוב שתביני לחשתי, הקול ברעשי.
מצטערת על אתמול לחשה אורית.
שום דבר, חייכה נטע, עיניה נוצצות. חכמה לקבל החלטות נכונות.
החדר נרדם לשקט שלו, אך הפעם הוא היה שלווה, לא מתוחה. קרני שמש חדורו דרך הווילונות, הרקדו על פני הקפה שבספל של אורית. יאיר הקליק כף על הקערה, צליל מוכר של בית חם חזר.
הבוקר נמשך באווירה רגועה. אורית אכלה חביתה לאט, כאילו לומדת מחדש את טעם האוכל הביתי. יאיר קרא חדשות, אך מבטו חזר עלי תדירות אל בתו. נטע שתתה קפה לאט.
אז תחזרי לאוניברסיטה? שאלה בחיוך חסר פיקוח.
אורית שמרה את המזלג, מבטה מלא החלטיות.
כן. הבנתי שוילון שלילתי אינו חכם. אבל עצרה לרגע רוצה לשנות תחום. משפטים זה לא בשבילי.
ומה תרצי ללמוד? שאל יאיר, מניח את העיתון.
כתבנית. או יחסי חוץ. כדי לעבוד בחו”ל, בחוזה, בצורה חוקית.
השתיקה הייתה מלאת מחשבה.
יייר היה הראשון שדיבר.
זה הגיוני הוא אמר, והנהן. ביום שני נלך לדיקן, נברר איך להעביר את ההרשמה.
נטע צחקה פתאום.
מדמיין מה תאמר מרקלה, כשהיא תשמע! היא חשבה שתהיי תובע!
אורית חייכה בפורמט של צחוק.
שנייה, תתנסי להיות תובע בגיל חמישים וחמש.
כולם צחקו. צחוק אמיתי, סוף היום.
בקיץ המשיכה אורית אם אתם לא מתנגדנים, אשאל להתנדב באירופה לשבועיים, בתכנית חילופי סטודנטים.
הורים הסתכלו זה על זה.
זה התחילה נטע.
בלי נסיעה בקו, הוסיפה במהירות אורית. עם כרטיסי טיסה חזור וקריאה בטלפון תמיד פועלת.
יייר נשם בעומק, אך העיניים שלו העלו קבלה.
מסכימים. קודם הלימודים, הכנה רצינית.
אורית לקחה את הטלפון וכתבה.
היי, קשת? זה אני שינוי בתוכנית לא מוותרת מה אם נרשום קורס ספרדית יחד?
נטע תפסה מבט של יאיר וחייכה. באור הבוקר, סביב השולחן עם קפה חצי ריק, ראינו את בתנו לא רק חוזרת, אלא גדלה. וזה אולי המסע החשוב ביותר מכל.
