פתחתי סלון יופי בתל אביב, שבמשך עשר שנים שמעתי בו כל כך הרבה סודות של אחרים שאני יכולה לספר אותם לכל העיר, אבל יום אחד הגיעה אליי אשת המאהב שלי וסיפרה לי ש”

לפני שנים רבות, פתחתי סלון יופי קטן בשכונה שלי בירושלים. במשך עשור שלם, עברו דרכי אינספור סיפורים וסודות שאנשים פרקו אצלי לא מעט מהם יכלו להפוך את הרחוב לחומר נפץ, אבל תמיד ידעתי לשמור על הדממה. יום אחד, הגיעה אלי אשתו של המאהב שלי. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה: “אני סומכת עלייך, כמו על פסיכולוגית.”, וביקשה ממני לעשות אותה יפה, כדי שבעלה לא יעזוב אותה לטובת אחרת.
רות, לא היתה מפורסמת ולא חלמה על במה, קולנוע או עשרות אלפי עוקבים באינסטגרם. היא חלמה על כיסא אחד אותו כיסא ליד המראה, בו אנשים מורידים את המסיכה של “הכל בסדר” ומסגירים את הלב: עם פחדים, תקוות מטופשות והודאות שמביכות אותם.
בגיל תשע עשרה היא למדה להיות מעצבת שיער, ובגיל שלושים פתחה את הסלון של עצמה. עד גיל ארבעים, רות ידעה על השכונה יותר מכל שוטר, רב או רופאת משפחה. קצוות שיער, צבע לגבות ובלונד לשורשים רק תירוץ. המוצר העיקרי של רות היה השקט וההקשבה. היא ידעה לשמוע ולא לומר דבר. עסק פתוח לסודות.
הסלון הצנוע שלה קיבל את השם “שער שער”. שלושה כיסאות, קומקום, מכונת קפה שקנתה בתשלומים, והרבה ספלים פשוטים אך נקיים. רות חלקה את המשמרות עם שתי נשים: יעל ודפנה, אבל דווקא אליה תור ההמתנה היה תמיד עמוס לשבועיים קדימה.
רותיק, רק אלייך, היו אומרות הלקוחות, את מבינה אותנו.
רות שמעה סיפורים על בעלים ששותים ועל מאהבות-מהעבודה, על ילדים שנפלו לסמים ועל כסף שמוסתר מתחת לרצפה למקרה חירום. היא ידעה מי באמת בעל הקיוסק “כלנית” (האישה, לא הבעל), מי עובר טיפולי יופי בסתר, ומי מתכננת לברוח לבאר שבע עם הילדים. היא יכלה להרוס עשרות משפחות בפוסט אחד בפייסבוק, אבל שמרה על הסוד. סוד הוא מטבע חברתי, ורות מעולם לא בזבז אותו.
הוא.
גיא הגיע לסלון במקרה. קודם הביא את בתו בת ה-16, שניסתה צבע ירוק בקצוות. אחר כך התיישב בעצמו “רק קצת לתקן את הצדדים”. היה בן ארבעים ושתיים, לא דוגמן משלט, אבל מטופח, רגוע, עם עיניים נדירות אפורות וישרות, בלי שקרים ובזבוזים.
הוא שאל את רות על הסלון, לא מתוך נימוס:
איך פתחת? לא פחדת לקחת הלוואות?
רות ענתה ומצאה את עצמה מדברת יותר מהרגיל. לרוב, היא הייתה בצד המקבל. הפעם, ההפך.
רומן, בנאלי וטיפשי. משמרת אחרונה, הפסקת חשמל, גיא הגיע “רק לקחת את הכובע של הבת”, עזר עם הגנרטור, והתארח לתה קר בפינה. הנשיקה הראשונה התרחשה בין הארון לצבעים לבין הכיור.
רות ידעה שהוא נשוי. הוא היה גלוי:
יש לי משפחה “בסדר”, אמר ביושר, לא מתרגש סוער, אשתי טובה, אבל אנחנו כבר לא באותו גל. איתך, אני מרגיש שקט נכון.
אני לא הורס לך את החיים, ענתה רות. ועמדה בזה. הם נפגשו ללא הקביעות לפעמים פעם בשבוע, לפעמים פעם בחודש. הוא לא הבטיח לעזוב את הבית, היא לא דרשה זאת. שניהם עברו את גיל הארבעים, לא נערים. זה היה פשרה בין “לא יכול בלעדייך” ל”לא מגיע לי אותך”.
היא.
יום שלישי רטוב, נכנסה לסלון אישה. רות פגשה מאות כמוה ממוצעת, קצת עייפה, מעיל פשוט מהחנות המרכזית, תיק חשבוני בינוני, פנים חכמות ועייפות.
אין תור, אבל אולי תכניסי אותי איכשהו? לחשה, אני חייבת. הערב אראה את בעלי, רוצה להיראות טוב.
רות מצאה חלון לקוחה איחרה לצבע. תשבי, אמרה לה, איך קוראים לך?
עינת, ענתה ולקחה את הכיסא.
רות זרקה עליה את הגלימה, הסתכלה והרגישה משהו קפוא בתוכה. על אצבעה של עינת היה טבעת מוכרת כגון של גיא. אותו סגנון, אותה תנועה כשהיא עצבנית. רות ראתה פתאום: אותה זו, זו האישה של גיא.
סקירת יום הדין. עינת דיברה שקט, כאילו פוחדת מהמחשבות שלה:
אני בת ארבעים ושלוש, עם אותו גבר מאז הלימודים. עברנו הכל משכנתה, פיטוריו, מחלות ילדים. תמיד חשבתי שאנחנו חזקים.
רות עיסתה את רקותיה, ניסתה שלא לרעוד.
ואז הוא פשוט… נעלם, פיזית בבית אך מבטו במקום אחר. תמיד מחייך לעצמו בטלפון. אני יודעת שיש שם מישהי. אישה.
המים במקלחת ניסו להשתיק כל מילה.
אני לא טיפשה, המשיכה עינת, אני מרגישה הכל. לא רוצה דרמה. לא רוצה מהומה בפינה. רוצה שהוא יבחר להישאר. בשביל זה היא חייכה במרירות, אני צריכה לפחות לראות טוב. תעשי אותי יפה יותר, בבקשה. את קוסמת, אמרו לי.
רות כמעט הפילה את המקלחת. קוסמת. אשתו של המאהב שלה, בלי לדעת, ביקשה לעזור לה להילחם על אותו גבר.
שעה של עבודה, ידיים אוטומטיות. לוקחות, חותכות, מייבשות, מסדרות. הראש מתרוצץ בין מספרים למצפון.
“לספר? לשתוק? להתחמק? לשאול איך קוראים לבעל?”
יש לך עיניים כבדות, פתאום אמרה עינת במראה, שמעת הרבה, נכון?
רות פעם ראשונה רצתה שהכיסא יהיה ריק לא אדם, אלא דמות. כי היא נמסרה לא לו, אלא לאדם שלא מנצל פגיעות.
בתום העבודה, עינת הסתכלה במראה התסרוקת היתה רעננה, תלתלים רכים, נפח עדין, קצת שיער בהיר סביב הפנים נראתה צעירה בעשור.
אלוהים, לחשה, אני? אפילו אני אוהבת את עצמי.
דמעות עלו בעיניה.
תודה, יודעת, אולי אני אשמה הזנחתי, התלוננתי. גברים הם כמו ילדים… מה דעתך, כאישה האם תמיד אשמת האישה אם הגבר עוזב לאחרת?
רות הביטה בה במראה ולא מצאה תשובה קלישאתית:
אני חושבת שגבר בוגר אחראי למעשיו. הוא לא “נלקח”, הוא הולך. ברגליים שלו.
עינת הנהנה, חייכה חלושות:
תודה. את באמת סוג של פסיכולוגית.
בערב, גיא הגיע “12 דקות, עומד בפקק”. נכנס למחסן, רצה לחבק, אך רות התרחקה.
שב, אמרה, בטון שלא משתמע.
קרה משהו? שאל, התחיל לחשוש.
היום היתה אצלך אשתך, עינת. אמרה בשלווה.
החוויר.
היא גילתה משהו?!
לא. היא רק רצתה “להיות יפה כדי שלא תלך לאחרת”. והיא סומכת עלי. עלי, גיא. קולט?
הוא ישב, הוריד ראש.
רות, אני…
לא צריך, קטעתי אותו. אני לא מטיפה. אתה לא הראשון שמחפש ניחומים מחוץ לבית, ואני לא קדושה. ידעתי למה נכנסתי. אבל היום יש לי בידיים את שני הצדדים היא את הפחדים, אתה את הרגשות. אני לא אקח זאת למיטה שלי.
הוא שתק.
תעזוב אותה? שאלה רות. בלי תקווה רק רצתה לראות.
הוא נשף.
לא. לא עוזב. אני פחדן, יש לנו ילדים, משכנתא, חיים משותפים, את יודעת.
יודעת, הנהנה רות, לכן אני עוזבת. אני לא יכולה גם לסדר לך שיער, גם לנשק אותך וגם להסתכל לה בעיניים כשתחזור לקצר קצוות. זה גדול עלי.
אז זהו? ניסה לחייך, מפטרת לקוח?
לא לקוח. גבר שלא עמד בבחירה שלו.
רות הושיטה לו את המעיל.
גיא עזב. בשקט, בלי דרמה, בלי נשיקה אחרונה. פשוט לא חזר לסלון.
לימים, אחת מהלקוחות סיפרה שגיא החליף ספר “והתהלך עצוב יותר אך מסודר יותר”.
עינת חזרה פעמיים.
אחת לפני יום נישואיה, שניה לפני ראיון עבודה (החליטה לצאת מהחופשה ולא להיות תלויה בכסף של אף אחד).
ישבה בכסא וסיפרה על אמא שרוצה ללמוד להשתמש בטלפון, על הבן שרוצה כדורגל, ועל בעל “שהפך מוזר – חושב הרבה, אבל כנראה לא שותה”.
על המאהבת לא ידעה. אולי לעולם לא תדע.
רות לא ניסתה לשנות גורלות. יום אחד, עינת הביאה קופסת עוגיות:
זה בשבילך, אמרה, את היחידה שאני יכולה להיות חלשה אצלה. תודה.
רות קיבלה את הקופסה.
הבינה: תפקידה אינו “לעשות יפה כדי שלא תעזוב”. תפקידה להעניק לאנשים משהו מהכבוד העצמי שלהם. דרך שיער, דרך שיחה, דרך משפט ישיר “הוא אחראי על מעשיו”.
כן, היא עדיין שומרת יותר מדי סודות זרים. אבל היא יודעת, שאי אפשר לבטוח באמת כולם יודעים לשקר.
כשכולם חולקים אצלה בסלון את מי שמסוגלות לסמוך רק עליה, היא עונה:
יש לך שיער חזק. הוא יעמוד בזה. את עוד יותר.
לפעמים, זה מספיק כדי שמישהו לא יתמוטט ממש בכסא.
מוסר השכל:
יש מקצועות שבהם, מעבר לשכר, משלמים לך בחיים של אחרים או לפחות קטעים מהם. קל להחשיב את עצמך לשופט או מושיע, אבל הדרך הישרה היא להישאר עד ולהקשיב, לא לנצל את פגיעות הזולת לטובת עצמך. ואם אתה בוחר להיות “האדם הנאמן”, יש רגע שבו תצטרך להעדיף אמת על נוחות, ולשמור על אמון שניתן לך ביד פתוחה, לא בתעודה אלא חסד.
ומה אתן הייתן מעדיפות לדעת את האמת או לחיות באשליה יפה? 🪞ואם תשאלו את רות, היא תגיד:
״אמת כמו שיער צומחת, מתבלבלת, לפעמים מתפצלת, אבל תמיד חוזרת וגדלה. אפשר לכסות, לצבוע, להחליק אבל בסוף, השורש נשאר.״
היא תכנס בבוקר לסלון, תפתח את הדלת לקור הירושלמי, תדליק קומקום, תשטוף כוסות, ותסתכל דרך החלון על הרחוב שבו כולם מן הסתם מחבאים איזה סוד. ותדע אולי אין בידיה את היכולת לשנות חיים, אבל יש לה את הזכות להציע מקום שבו אפשר רגע להוריד מסיכה, לסדר נשימה, ולהרגיש אם לא יפה, לפחות אמיצה.
פעם בשבוע מישהו יביא לה פרח, או מחמאה, או צנצנת ריבה. לפעמים, היא תשב מול מראה ריקה ותפגוש שם את עצמה ותגיד לעצמה בשקט: ״את בסדר, רות. גם את עמדת בזה.״
והסלון ימשיך להיות בית לשערים מכל הסוגים. ובעצם בית לאנשים שמבינים: לפעמים צריך רק מישהו שיספר את האמת, יפה ככל שתהיה.