פתחתי סלון יופי בתל אביב, ובמשך עשר שנים שמעתי כל כך הרבה סודות של אחרים שיכולתי לחשוף חצי מהעיר – אבל אז הגיעה אליי אשתו של המאהב שלי, ואמרה לי ש…

פתחתי סלון יופי ביפו, שבו במשך עשר שנות עבודה הקשבתי לכל כך הרבה סודות של אחרים, שיכולתי לפרק חצי מהעיראבל יום אחד, הגיעה אלי אישה, אשתו של המאהב שלי, ואמרה לי שהיא “סומכת עלי כמו על פסיכולוג”, וביקשה שאעשה אותה יפה, כדי שלא יעזוב אותה לטובת אחרת.
שרון אף פעם לא חלמה על הבמה, על סרטים או על מאות אלפי עוקבים. היא חלמה על הכיסא שלה. הכיסא מול המראה, שבו בני אדם מתיישבים, מפשיטים את המסכה של ״הכל בסדר״ ומרגישים חיים לשעהעם פחדים, תקוות טיפשיות והודאות מביכות.
שרון למדה ספרות בגיל תשע-עשרה, פתחה את הסלון הקטן שלה בגיל שלושים, ובגיל ארבעים הכירה את כל הרזי השכונה שלה יותר מהשוטר, הרב והרופא המקומי ביחד. צבע לכסף, גזירת פוני, סידור תלתליםהיו רק תירוצים. המוצר המרכזי של שרון היה השקט. היא ידעה להקשיב ולשמור.
הסלון נקרא בצחוק ״שערה לשערה״. שלושה כיסאות, קומקום, מכונת קפה בתשלומים, והמון כוסות פשוטות אבל נקיות. שרון עבדה עם שתי נערותאגם ונעמהאבל אל שרון תמיד הייתה רשימת המתנה של שבועיים מראש.
״שרונית, רק אצלך״, היו אומרות הלקוחות. ״את יודעת״.
שרון הקשיבה לסיפורים על בעלים ששותים יותר מדי ועל המאהבים מהעבודה, על ילדים שמסתבכים ועל חסכונות סודיים ל״יום שחור״. היא ידעה מי באמת מחזיק בקיוסק ״שושנה״ (האישה, לא הגבר), מי עשתה שאיבת שומן במחתרת, מי חוסכת כבר חודשים לבריחה מהדכאון. שרון יכלה לפרק עשרות משפחות בפוסט אחד ברשת.
אבל היא שתקה. סוד הוא כמו שקלואת הכסף הזה היא לא בזבזה.
הוא.
איתן הגיע במקרה. קודם הביא את הבת שלו לגזירת קצוותנערה עם קצוות כחולים. אחר כך התיישב בעצמו״רק לסדר את הפיאות״. בן ארבעים ושתיים, לא גיבור פרסומת, אבל מסודר, רגוע, עם עיניים נדירותאפורות, שקופות, בלי נזילות ובלי שקרים.
״איך פתחת את הסלון? לא פחדת לקחת הלוואות?״
שרון ענתה. ותפסה את עצמה מדברת יותר מהרגיל. בדרך כלל היא רק הקשיבה. פהההפך.
הרומן התחיל בטיפשות רכה. משמרת מאוחרת, החשמל כבה, איתן קפץ ״רק לקחת את הכובע של הבת״, עזרה עם הגנרטור, תה בחדר קר. הנשיקה הראשונה קרתה בין הארון לצבעים לבין הכיור.
שרון ידעה שהוא נשוי. הוא לא הסתיר.
״יש לי משפחה רגילה,״ אמר בכנות. ״לא דרמות. אישה טובה. פשוט המוזיקה בינינו הפסיקה. איתך יש לי שקט נכון״.
״לא מתכוונת להרוס לך את החיים,״ ענתה. ולא באמת תכננה.
הקשר היה מקרי. לפעמים פעם בשבוע, לפעמים פעם בחודש. לא הבטיח לעזוב. היא לא ביקשה. שניהם מעל ארבעים, לא ילדים. זה היה פשרה מוזרה בין ״לא יכול בלעדיך״ ל״אין לי זכות אליך״.
היא.
יום שלישי גשום, אישה נכנסה לסלון. שרון ראתה כבר מאות כאלה: גובה בינוני, גיל בינוניארבעים ומשהו. מעיל טוב, לא אופנתי. תיק משובח מספיק. פנים עייפות אבל חכמות.
״אין לי תור, אבל אולי תוכלי להכניס אותי איכשהו?״ אמרה בשקט. ״זה ממש חשוב. אני בערב אני פוגשת את בעלי, רוצה לראות אנושית״.
בדיוק התפנה חלוןלקוחה עם צבע איחרה.
״שבי. איך קוראים לך?״
״עדן,״ אמרה האישה והתיישבה בכיסא.
שרון כיסתה אותה בגלימה, הרימה עינייםמשהו קפוא זז בתוכה.
על אצבעה של עדן היה טבעת מוכרת עם פס מט. בדיוק כמו לאיתן. אותה צורת ענידה, אותה תנועה כשהיא מתוחה. שרון ראתה פתאום בתווי הפנים את כל הדמיון: קו השפתיים, זוויות העיניים.
הבינה: זו האישה. וידוי במעגל.
״המליצו לי במיוחד עלייך״, סיפרה עדן כששרון חפפה לה את הראש. ״אמרו שאת לא רק גוזרת, אלא גם מקשיבה באורך רוח״.
״אני משתדלת״, מלמלה שרון.
״תראי,״ עדן דיברה בשקט, כאילו חוששת להבריח את מחשבותיה, ״אני בת ארבעים ושלוש, כל חיי עם אותו גבר. מהאקדמיה. עברנו משבר משכנתא, פיטורים, מחלות של הילדים. חשבתי שהמשפחה שלנו חזקה״.
שרון עיסתה לה את הרקות, ניסתה שלא לרעוד.
״ואז הוא… כאילו נעלם. פיזית בבית, אבל המבט עובר אותי. כל הזמן בטלפון. הוא מחייך לעצמו. אני יודעת שיש שם מישהי. אישה״.
המים רחשו וניסו לגבור על המילים.
״אני לא טיפשה,״ המשיכה עדן. ״אני מרגישה הכל. אבל אני… לא רוצה מריבות. לא רוצה דרמות. רוצה שהוא יבחר להישאר ביוזמתו. בשביל זה…״ חייכה במרירות, ״לא להרחק אותו עם המראה שלי. תעשי אותי יפה, בבקשה. אמרו שאת קוסמת״.
שרון כמעט הפילה את הדוש.
קראו לה קוסמת. אשת המאהב שלה, בלי לדעת כלום, ביקשה ממנה עזרה במאבק על אותו גבר.
בין מספריים למצפון.
כל אותו זמן, שרון עבדה כמו רובוט. הידיים עשו, המוח התרוצץ: להגיד? לשתוק? לוותר בטענה על מיגרנה? לשאול ״איך קוראים לבעל?״.
״יש לך עיניים מאוד כואבות,״ פתאום אמרה עדן בשיקוף. ״גם את שמעת הכל, נכון?״
שרון לראשונה בשנים רצתה שהכיסא יהיה ריק. שישב מול מראה לא אדם חי, אלא בובה. כי כשהאדם חיהוא מתמסר לך. לא לספרית, לא לאישה, אלא לאדם שאסור לנצל את האמון הזה נגדו.
כשסיימה את התספורת, עדן הסתכלה במראה. שרון השקיעה: תלתלים רכים, נפח עדין, קצוות מוארותעדן נראתה צעירה בעשר שנים.
״וואו…״ לחשבה עדן. ״זו אני? אני אפילו אוהבת את עצמי״.
דמעות עלו לה בעיניים.
״תודה לך. את יודעת, לפעמים אני חושבת שאולי אני אשמה, שהפסקתי להשקיע בעצמי, הפכתי נרגנת. גברים כמו ילדים… את, מה דעתךאם גבר הולך לאחרת, זה תמיד אשמת האישה?״
שרון פגשה את מבטה דרך המראה. לראשונה, לא היה לה תשובה קלה.
״אני חושבת,״ אמרה ברכות, ״שגבר בוגר אחראי על מעשיו. הוא אינו ילד. הוא לא ‘נעזב’הוא הולך. ברגליו״.
עדן הנהנה, חייכה מעט:
״תודה. את באמת כמו פסיכולוגית״.
בערב איתן הגיע, כמו תמיד, ״רק שתיים עשרה דקות, אני תקוע בפקק״.
נכנס לחדר האחורי, ניסה לחבק את שרון כרגיל, אבל היא התרחקה.
״תשב״, אמרה. הטון, הפה שלו קצת רעד.
״קרה משהו?״
״היום הייתה אצלך אשתך, עדן״, אמרה בקור רוח.
הוא החוויר.
״היא גילתה?!״
״לא. היא באה כדי להיות יפה בשבילך, שלא תלך לאחרת. וסמכה עלי. עלי, איתן. מבין?״
הוא התיישב, הוריד ראש.
״שרון, אני…״
״לא צריך,״ קטעה אותו. ״לא אטיף לך. אתה לא הראשון שמחפש מקום להימלט. גם אני לא קדושה. ידעתי למה אני נכנסת. אבל היום קיבלתי לידיים את המשפחה שלכם משני הצדדים. היאאת פחדיה. אתהאת רגשותיך. אני לא אכניס את זה למיטה שלי יותר״.
הוא שתק.
״אתה עוזב אותה?״ שאלה שרון. בלי תקווה, רק לרשום עובדה.
הוא נשם עמוק.
״לא. לא עוזב. אני פחדן. יש לנו ילדים, משכנתא, חיים משותפים. את יודעת״.
״כן״, הנהנה שרון. ״לכן אני עוזבת. אני לא יכולה לספר אותך, לנשק אותך, ואז להסתכל לה בעיניים כשבאה שוב לגזירת קצוות. לא אוכל״.
״אז זהו?״ ניסה לחייך. ״את מפטרת לקוח?״
״לא לקוח. גבר שלא עמד בבחירה שלו״.
הגישה לו את המעיל.
איתן הלך.
בשקט, בלי סצנה, בלי נשיקה אחרונה.
פשוט הפסיק להגיע.
כשה חודשים עברו, שרון שמעה מלקוחה אחרת שהוא החליף מספרה ושהוא ״יותר חזק אבל עצוב״.
עדן באה עוד פעמיים. פעם לפני יום נישואים, פעם לפני ראיון עבודה (החליטה לצאת מהבית ול״לא להסתמך על אף אחד״). היא ישבה וסיפרה על אמא שלומדת להפעיל סמארטפון, על בנה שרוצה כדורגל, על בעלה ש״הפך מוזר, מהרהר, אבל לא שותה״.
על המאהבת היא לא ידעהואולי לעולם לא תדע.
שרון לא ניסתה לשחק את הגורל.
יום אחד עדן הביאה קופסה של עוגיות.
״זה בשבילך״, אמרה. ״את היחידה שאפשר להיות חלשה מולה. תודה״.
שרון קיבלה את הקופסה.
והבינהעבודתה לא ״לעשות יפה כדי שיישאר״.
עבודתה היא להחזיר לאנשים מעט מהכבוד של עצמם. בתספורת, בשיחה, במילים כנות: ״הוא עצמו אחראי למעשיו״.
וכן, שרון עדיין שומרת יותר מדי סודות של אחרים.
היא תופסת את עצמה לא מסוגלת באמת לסמוך על אישיותר מדי יודעת כמה כולם יודעים להסתיר.
אבל כשהיא חופפת שוב ראש לאישה שלוחשת: ״רק לך אני יכולה לספר״, היא עונה:
״יש לך שיער חזק. הוא יחזיק גם את זה. ואתעוד יותר״.
לפעמים זה מספיק, כדי שבנאדם לא יתפרק דווקא בכיסא.
מוסר השכל:
יש מקצועות שבהם משלמים לך לא רק בשקלים, אלא בחיים של אחריםשברי אמיתות שלהם. קל להרגיש שופט או מציל, אבל הכי הגון להישאר עדה ולא להשתמש בפגיעוּת של הזולת לטובת שלך. ואם כבר בחרת להיות ״האמינה״, תתכונן לוותר על עצמך, רק כדי שלא תבגוד באמון שלא קיבלת מתעודות, אלא פשוט מהלב.
האם היית רוצה לדעת את האמת אם היית במקום עדן, או מעדיף לחיות ביופי של איידיעה? 🪞בלילה, כששרון סוגרת את הסלון ונשארת לבד בין המראות והכיסאות, היא לוקחת נשימה עמוקה. הראש שלה מלא שמות, מבטים, וידויים שלא יסופר לעולם. היא חושבת על כל הרגעים שבהם מישהו בחר לחלוק איתה חולשה במקום עם בן משפחה, על כל קו שפתיים שנרעד בין כאב לתקווה.
באותם רגעים, היא מביטה אל המראה שלההמראה הריקהושואלת את עצמה: “האם לי יש למי לספר?” אולי יום אחד תמצא. אבל עד אז, היא יודעת שהיא מספיק חזקה לשמור על סודיהם של אחרים ולפעמים, גם על שלה.
ביום שאחרי, כשהפרחנית משאירה ורד אדום על הסף, וכשהשכנה עוצרת רק לשאול “יש לי חמש דקות, את פנויה?”, שרון מחייכת ומושיטה יד. היא לא חייבת לדעת הכל, והיא כבר הבינה: לא כל אמת משרתת את הנפש. לפעמים, השקט הוא דווקא המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת.
אז היא מסרקת, חופפת, ומסדרתאבל בעיקר, מוצאת את הדרך לראות את האדם שמתחת לכל מסכה, ולהרגיש בזכותו שמורה.
ומדי פעם, כשנדמה לה שהעולם כולו בטלטלה, היא מתבוננת בראיולוחשת לעצמה, כמו בהבטחה:
“גם את תעמדי בזה. כמו כולם. שערה לשערה.”