היי, תני לי לספר לך משהו, כאילו מדבר לך לחבק.
שמע, אמר בחומרף חותם בחור, האף של אבאחלוץ, קיבלנו אותך למשפחה, מתנהלים איתך בכבוד, ואתה חטז עלינו בבקשות קטנות? זה לא יפה, בןחם! צריך לכבד את ההורים של האישה, מתי שלא תצטרך לבקש עזרה מאיתנו?
***
רינת נולדה כשהאמא שלה רק בת עשרים ושלוש. הלידה בגיל מוקדם הפכה למכשול בתכניות של הזוג הצעיר, ולכן במשך שנים ראשונות היא נשארה תחת השגחת סבתה, חנה. ההורים הלכו ללמוד, וחנה הייתה העוגן האמין והקבוע ביותר של רינת.
החתונה הייתה אחרי הלידה, אבל החיים המשפחתיים האמיתיים רק נרקמו כשרינת קיבלה שש. אז ההורים לקחו אותה איתם, עברו לִתשְׁבּוּעִים, וחיברו אותה לכיתה א’ בירושלים.
בבית החדש הקשר עם ההורים לא הלך חלק. האבא, יוסף, שהיה עובד במשרד ממשלתי, לא הראה עניין באשהו ולא בהתינוקה. החיים שלו היו רצף של עבודות חוץ, רוממים ונסיעות. האמא, מרים, הייתה עובדת במשלחת עד מאוחרות הלילה. רינת נותרה לבד, משוטטת ברחובות, אוכל ממזון קר ולא מסודר עד כדי שפיתחה דלקת קיבה כרונית. כשזה התדרדר, מרים הייתה זו שמזינה אותה לבתי חולים, והפך את זה לחילוף של שליטה.
בבית לא היה מושג של גבולות אישיים או של דעה משלה. כל רצון של רינת נרקב מיד. אם היא נלחמה בעמדתה, זה הסתיים בתקרית עם האשמות. מרים תמיד קראה לה “ילדה שלמה”.
אני משקיעה בשבילך, ולא תקבלי ממני אפילו תודה בסיסית! כמה סבל הבאת לי, רק אלוהים יודע, היא נטפה, תִּלְכּוֹד מעיניי!
המתיחות הגיעו לשיא כשרינת, בת גיל העשרה, סירבה להשתתף בצילומים של ההורים עם האורחים בערב. מרים הפריעה בקול רם:
חראית! איך את משמיצה אותי בפנים אנשים? תתלבשי ישר! עכשיו!
אמא, לא רוצה לצלם, התעקשה רינת, רוצה לישון! יש לי שיעורים מחר.
המאבק הפיזי החל, האבא נכנס להפריד, ואז אמר לה בחוסר סבלנות:
אם היינו יכולים, היינו מוציאים אותך מהבית מיד! חבל שאין לנו ילדים אחרים! אם היה לנו סיכוי, היינו מוסרים אותך לבית חולים לילדים!
***
רינת לא יכלה לומר “לא”. מרים המשיכה להגיד לה שהיא “לא שלמה”, “חסרת ערך”. רק כשגיל 16 והגיעה בת מלודה לא נולדת, מרים רכה במקצת, וזה היה משבר נוסף לרינת.
את עדיין זהב שלנו, נשמה מרים, כשהבת המולדת שלחה כוסות למרוץ מהקונסול של המחשב, איתך לא היו בעיות!
בבית הספר רינת הוטלה ולא ננעלה במשרדים, נרדפה על ידי החברים, ולא קיבלה אף תמיכה. היא לא התלוננה, כי לא היה לה שום תקווה שיש מישהו שיתנגד.
רינת בחרה ללמוד משפטים, כפי שהורים דבקו על כך כדי לזכות באישורם. אך אף על פי זה, היא עדיין נידונה שלא מצאה מקום בחיים.
למה את לומדת משפטים? קינה האבא, לך לעבודה במפעל, שום דבר לא יביא לך אור!
רינת סבלה שקטה, וחלמה רק להיפטר מהרצף שהכתיבו לה ההורים. היא נחרדה מאוד.
***
כאשר רינת נישאה לדן, האבא והאמא יזמו סכסוך לפני החתונה, האשימו אותה באג’נוס ובחוסר קיום תוכניותיהם, וגם באשמת לקיחת כסף מהם. רינת הלוואה כמה אלפי שקלים כדי לתרום להיום הגדול. מרים לא שכחה להקפיא עליה משאבים, להטיל עליה את הבעיות שלה.
מבינה כמה כוח הוצאנו עליך? אמרה מרים כשרינת ניסה לסרב לעזור באירוע נוסף.
מבינה, אמא, אבל אנחנו עם דן מנסים להקים לעצמנו, יש לנו דאגות, השיבה רינת בעדינות, אין לנו זמן לכל זה!
איזה דאגות? גם אנו דואגים! הבעל שלך צריך להבין, הוסיף האבא, רק רוצים שתקחנו קניות, תביאי אוכל למסעדה ותשבצי עם הקטנה בזמן שאנחנו בחגיגה.
אבא, דן עובד עד מאוחר ומחר יש לו פגישה חשובה, ניסה רינת להתנגד.
פגישה? חשובה יותר ממשפחה? שכחת כמה קשה היה לנו לגדול אותך? המחלה שלך, האופי שלך! קול האם עלה.
אמא, את מדברת על מחלות שנגעו בי כשאתם עסוקים, אמרה רינת בכאב, ולא זוכרת שאתם חינכתם אותי.
חוסר תודה! אינכם יודעים מה זה הורה! אם לא היינו, היית גרה עם סבתא בחוסר! קראה מרים, היית רעבה!
אני מודה לכם, אבל אינני חייבת להקדיש לכם כל חיי! רק מבקשת מרחב אישי מינימלי, נשמה רינת.
מרחב אישי? נישאתם זה עתה, ואתם כבר חושבים על עצמכם! אנחנו נתנו לך בית, חינכנו אותך! טען האבא, איך אתם מתעלמים?
מרים, אין לך שום עניין במגורים שלנו, הציגה רינת, והסבירו שהדירה שנקנתה במימון משותף.
אם אתם כל כך עצמאיים, למה עדיין אין לך עבודה ראויה, ואתה מסתובב בחוזים? ולמה לא החזרת לנו את הלימודים? הלחץ האבא, והוסיף פגיעה.
רינת התפעלה על האבא:
אבא, אפשר שתפסיק לתמוך במוריה?
רינת, אל תתחילי, אמר האבא בנחת, אמא צודקת. אנו מבקשים ממך מינימאל. ובנוגע לבעלך, הוא צריך לדעת את מקומו. שום דבר לא קורה לו אם הוא ייקח אותנו. אנחנו משפחה שלכם.
דן לא צריך להסיע אותנו! הוא לא מוניות! קראה רינת בקול מתוח.
מה זה? איך אתה מתלוננת על אבא? קראה מרים, מתקרבת.
דן, שבא עד עכשיו, לא סבל עוד:
די! מספיק! תפסיקו לצעוק! נישאתי לבתכם, אני אחראי עליה! למה אתם מצפים ממני? אני לא נועד להיות משרת!
מי אתה אומר לנו? קרא האבא, קיבלת את בתי, נכללנו במשפחה, ועליך להודות ולעזור!
אני אוהב רינת, ואני רוצה שהיא תהיה מאושרת. מאז החתונה אתם לא נותנים לנו רגע מנוחה, אמר דן בחוזק, או נמשיך לחיות לעצמנו או לא יהיו לה קשר איתכם!
רינת חייכה לדן, ואז להורים.
רינת, לא תוכלי לבזול אותנו? זעמת האם, את בתי שלנו! כמה עשינו בשבילך
אני זוכרת, אימא, לחצה רינת את ידיה, זוכרת את כל ההשפלה, את ההכות, את הרצון לילד אחר.
חוסר תודה! קראה קולה של מרים.
לא, אימא, אני רק אישה בוגרת עם משפחה משלי. דן צודק, נלך לחיות איך שאנחנו רוצים. אפשר לא לחייג לנו עד שתלמדו לכבד את החלטותינו.
הימים הראשונים של ה”חופש” היו מתוחים. ההורים קראו, האיימו, ניסו לשחמט בשתיקה, אבל רינת ודן נשארו חזקים. רינת החליטה לשלם להורים את השכר על הלימודים. חיסכו בכל, כדי להיפטר מהחוב.
החלק הקשה ביותר היה להתמודד עם הפתעות רינת ההשפעה של שנים של לחץ נפשי. דן היה התומך שלה, הסלע.
נצליח, רינת, נצא מזה! הוא אמר.
ואז הם הצליחו. לקחו שנה כדי לשלם את ההורים, שהציגו חוב של חצי מיליון ש”ח, למרות שההשקעה הייתה חצי מהסכום. אחרי שהחזירו, רינת עצרה לתקשר איתם. ההורים לא רצו לתקן את הקשר, עדיין חשבו שהיא “חסרת תודה”.
זהו, חברתי, זה מה שקרה. מקווה שהשיחה תעזור. נשיקות.
