יומן אישי, 12 ביוני
אני וכרמי נשואים כבר כמעט שבע שנים, ולפני כן היינו חברים הרבה זמן. לאורך השנים האלו, שנינו עבדנו קשה וחסכנו שקל לשקל כדי שנוכל לבנות לעצמנו בית צמוד קרקע חלום שתמיד ליווה אותנו, ובסופו של דבר הגשמנו בעצמנו.
עוד קודם, גרנו בדירתו של כרמי בתל אביב הוא בעצמו שיפץ אותה קצת לפני שהתחתנו. למרבה הפלא, גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, הדירה שמורה ממש טוב.
אז כשעברנו לבית החדש, בכלל לא חשבנו על להזכיר את הדירה, כי פחדנו שהיא תיהרס ותתבלה. פשוט החלטנו שיהיה הכי טוב לתת לה לעמוד ככה מסודרת ושקטה.
לפני כחצי שנה קיבלתי מההורים שלי דירה נוספת, ממש בלב רמת גן. לא רצינו למכור אותה כבר גמרנו עם רוב התשלומים על הבית, ולא היה לחץ לכסף.
אני וכרמי דיברנו שנעשה מתישהו שיפוץ קוסמטי קל ברמת גן נרענן את הריהוט ונסדר אותה קצת, אולי בשביל שוכרים, אבל בצורה שלא תיהרס לגמרי.
בינתיים, הדירה עמדה ריקה. זה בדיוק מה שתפס את העין לאחותו של כרמי, נטע, כשהיינו כולנו בשולחן ארוחת שישי אצל ההורים.
היא התחילה לתהות בקול על זה שיש לנו שתי דירות ריקות. אחת ברור שחייבים, אבל שתיים? מה אתם צריכים? חבל שזה עומד סתם, במיוחד כשיש משפחות אחרות שצריכות.
מסתבר שנטע ובעלה, ליאור, רצו לקנות בית בגבעת שמואל, אבל היו רחוקים מהיעד. הם לא מיהרו לקחת משכנתא, בעיקר כי שניהם מרוויחים לא הרבה.
השיחה הלכה לכיוון לא נעים. נטע פתאום הציגה את משנתה: שנמכור את הדירה בתל אביב, נעזור להם עם הכסף, ומה שישאר נשאיר בחיסכון בבנק. הם כמובן יחזירו לנו ככה היא אמרה אבל בפועל זה ייקח שנים.
ממש ראיתי על כרמי שהוא מתכווץ בכיסא. אנחנו כבר עוזרים למשפחה בכל דבר אם זה כסף, אם זה קניות, אם זה סיוע פיזי, אבל הבקשה הזאת כבר הייתה יותר מדי.
הרגשתי צורך להגיב בעצמי. הסתכלתי על נטע ואמרתי לה ברצינות, נטע, זו בקשה מאוד משמעותית. אתם תרוויחו דירה, ואני וכרמי נאבד נכס ולא יוותר לנו כלום חוץ מחלק קטן בחשבון הבנק, וגם אותו לא בטוח שתקבלו בחזרה בקרוב. אי אפשר להיות פזיזים בהחלטות כאלה, גם כשמדובר במשפחה.
כמובן, הדיבור הזה עשה אווירה מאוד מביכה מסביב לשולחן. נטע הביטה בי בעיניים פגועות, וכרמי מיהר לעבור נושא.
לפעמים, בתוך כל האחדות של המשפחה, צריך לדעת גם לשים גבולות.
