המשפט המשפחתי המשותף נמסר עלידי הבת הבכורה, תמר.
בזכות אופייה הקשה ותביעותיה הגבוהות כלפי כל כלה, היא מעולם לא נישאה, ובשלושים שנים הפכה למרקחת מר מרה של שנאת גברים כאבן כיב במעי, סיוט גברי מוחשי.
הכניסה, הכריזה היא, כמו שהייתה נועזת.
ילדה הצעירה, אורית, שמאלה מתפוצצת משמחה, חייך באישור.
האם נשארה שקטה, אך על פניו הקודרים היה ברור שהכלה החדשה איננה מרצונה. מי יכול לרצות? הבן היחיד, אלון, תווך המשפחה ותקוותיה, יצא לשירות והביא איתו אישה. לא היה לה אבא, לא אם, לא שקל. היא נראתה כאילו גדלה במוסד או נזורה אצל קרובים, אין לדעת. אלון חייך והבטיח, אל תדאגי, אמא, נצבור עושר בעצמנו. אז נגשתי אליו, אל החוטב, למי הוא הביא הביתה? אולי גנבת? אולי רוצחת? כמה כאלה יש היום?
מאז שהכניסה פרבולה חצתה את סף הבית, היא לא ישנה רעה אחת. חצי ערה, חצי ישנה, חיכתה למזימות של קרובת המשפחה החדשה, לתזוזות בין הארון למלאי. הבנות עוד גרפו אותה: אמא, תחבאי את האוצרות של המשפחה, אולי זה זהב, אולי שמלה יקרה. אם יקום בוקר אחד ונמצא החפץ נעלם, מי יטפל בפרשת הלב?
אלון נפל עלפניו של החיסון אחרי חודש: מי הבאת? היכן היתה ראייתך? אין עור, אין פנים!
אין מה לעשות, צריך לחיות. כך החלו לשים את פרבולה במקום.
הבית רחב, חצר של שלושים דונם, שלושה חזירי בר בולטים, ציפורים שאינן נרשמות. כל עבודה, אפילו יומית, לא תשתיל מזדמת. פרבולה לא התלוננה. היא בישלה, ניקה, טיפלה בחזירים, נחתה על משמרת של האםחמות. אם הלב של האם לא היה בטוח, אפילו זהב על הרצפה לא היה משיג שלווה. באותו היום הראשון, במרירות עלזכר, פרבולה קראה:
קראו לי בשםאבא. כך יהיה נוח יותר. יש לי כבר בנות, ואת לא תהיי כמון, למרות שמאמצייך.
מאז קראו לה ברכה ניקיט והאמה לא קראה לה בתחמה. צריך לעשות משהו, אמרה, זהו. אין להתפשר. השכנות שמרו על האיזון, לא אפשרו לשום קרובתדוד לה ליפול. האם נאלצה גם למנוע ריב בין הבתיות, לא מרחם על פרבולה אלא כי צריך סדר בבית, לא קונפליקטים. היא נזקפה על עבודתה, קיבלה את כל המטלות, ולא הייתה עצלנית. עם הזמן, הלב של האם התרכך.
החיים יכלו להתייצב, אם רק אלון לא הלך לאיבוד. איך יוכל גבר סובל מהקולות של שני גיבורים בוזמנית? סתם תמר הציגה לו חברה חדשה, ונתחיל הסיבוב. האחיות חגגו נצחון: עכשיו פרבולה תצא מהבית. האם השתקה, ופרבולה נראתה כמתבוננת בקסם של חלום, עיניים קטנות, עצובות. פתאום, ברק ברק, שני חדשות: פרבולה ציפתה ילד, ואלון מתכוון להתגרש.
זה לא יקרה, אמרה האם לאלון. לא התחתנו אותך לאישה.
אם נחתם, אז תחייה! אין זמן לחזות. תהיה אב, אם תפרק את המשפחה, אסגור את הדלת ואלך מתמוטט, ולא רוצה לדעת אותך. ושירה תגור כאן.
פעם ראשונה באורח החיים, האם קראה לפרבולה בשם. הבנות הקפאו. אלון נאנח, אני גבר, אני מחליט. האם חייכה, איזה גבר? אתה עדיין רק מכנסיים. תביא ילד, תגדל אותו, תן לו חכמה, תן לו להיות אדם, רק אז תהיה אתה גבר!
האם מעולם לא חיפשה מילים בכיס, ואלון נצמד אליה. הוא חימצן: אם יש לי תוכנית, אשאר! ויצא מבית. ושירה נשארה. אחרי זמן מסוים היא ילדה בת, וקראה לה וריקה. האם כששמעה, לא אמרה דבר, אך היה ברור שהיא שמחה.
בכיכר הבית לא השתנה דבר, רק אלון שכח את הדרך חזרה, נחלץ. האם חיכתה בחשאי, אך לא הראתה. היא אהבה את הנכדה, פנקתה, קנתה לה מתנות, ממתקים. לשירה, עם זאת, לא סלחו שהיא איבדה את בנה דרכה, אך היא לא הכינה לאמת חודשי.
עשר שנים חלפו. הבנות נישאו, והבית הגדול נשאר של שלוש: האם, שירה ווריקה. אלון הוגש לצבא ונסע עם אשתי החדשה לצפון. לשירה נגש חייל מבוגר, ווטרינר משוחרר, שהייתה לו אישה, והוא העביר לה דירה, הוא גר במעון. הוא קיבל פנסיה, הוא היה בחור רציני, משקיע, והציב את עצמו כמועמד לשריון של שירה אבל לא למי הוא היה מוביל? אליה? אל האמא?
הוא סיפר לה את הסיפור, ביקש סליחה, והגיע להודיה: ברכה ניקיט, אני אוהב את שירה, אין לי חיים בלעדיה. האם לא רעדה שריר באף פניה.
אוהב, היא אמרה, טוב, תתגרשו ותהיו יחד.
היא השקטה והוסיפה:
לא אשרה את וריקה לשכוח את הדירה, תישאר כאן איתי.
כך חיו כולם יחד. השכנים שוחחו במשך ימים, מצביעים איך הניקיט המוזרה הרחקה את בנה הביתה, ופרבולה עם חורש קיבלה את כל מה שהיא רצתה. אף אחד לא נגע בברכה, היא שתקה, לא השתתפה בצ’אט של השכנים, נשארה גאה ולא נגישה. שירה ילדה קתיה, והאם לא יכלה לחגוג את הנכדה. מה זה, קתיה? אין לי נכדה, היא לחשבה.
היום, פתאום, חלה האסון: שירה חלתה בחומרה. בעלה נשבר, שתה אלכוהול. האם, ללא מילה, לקחה את כל הכסף מחסכונות המשפחה (), והובילה את שירה למרכז הרפואי בתל אביב. תרופות, רופאים, טיפול ללא שום הצלחה.
בבוקר, שירה הרגישה טוב יותר וביקשה מרק עוף. האם, שמחה, חיתכה תרנגולת, קלתה, ובישלה מרק. כאשר הציגה אותו, שירה לא יכלה לאכול והבכתה בפעם הראשונה בחייה. האם, שמעוניינת שלא ראתה דמעות לפני, בכתה יחד איתה:
למה, ילדי, את עוזבת אותי אחרי שאהבתי אותך? מה קורה?
היא ניגשה, ניקתה את הדמעות, אמרה: אל תדאגי על הילדים, הם לא ילכו לאיבוד. מאז לא בכתה עוד, ישבה לידיה, לחשה, נגעה בידיו כאילו מבקשת סליחה על כל מה שהיה ביניהן.
עוד עשור עבר. וריקה נישאה, תמר ואורית הגיעו הביתה, מזדקנות והפכו לחברות קרובות. באף אחד משניהם לא נולדו ילדים. המשפחה התכנסה. אלון הגיע, כבר נפרד מאשתו, שתיית יין חזק. הוא ראה את וריקה יפה, מוארת, וחשב: לא ציפיתי לבת כזאת. כשהוא שמע שהיא קוראת לאביו של הילד אדם אחר, הוא שחם והחל להאשים את האם: למה הכנסת גבר זר לבית? הוא צריך לעזוב, אין לו מקום כאן. אני האבא.
האם השיבה: לא, בני. אתה לא האבא. כמו שתהיה עם מכנסיים, כך תישאר.
אלון לא סבל את ההשפלה, ארז חפצים ויצא לשוטט בפתאום רחבי. וריקה נישאה, ילדה בן וקראה לו אלכסנדר, לכבוד האב המאמץ. ברכה ניקיט קבורה בצמוד לשירה.
כך הם שוכבים זה לצד זה: פני ובתחמה. ובין השניים, באביב הזה, נולדה פתאום ערבה. מאיפה? אין לדעת. כנראה פרידה אחרונה של שירה, או סליחה אחרונה של האם.
