כאשר מר אברהםכהן חגג את יום הולדת ה30 שלו, לא היה לו אישה ולא ילדים רק דירת שכר קטנה וכיתה עמוסה בחלומות שלא שלו.
*אפשר לדמיין תצלום חתונה.*
באחר הצהריים גשום, חיכו לו לחישות במשרד המורים על שלושה אחיו גילה, נעמה ושלושה אורן שהוריהם הלכו לעולמם בתאונה פתאומית. הם היו בגיל 10, 8 ו6.
כנראה יועברו לבית יתומים, אמר מישהו. אף הורה לא ירצה אותם. יקרים מדי, בעיות רבות.
אברהם נשאר שותק. הלילה ההוא לא נרדם.
בבוקר שלמחרת מצא את הילדים עומדים על המדרגות של בית הספר רטובים, רעבים וקפואים. אף אחד לא בא לאסוף אותם.
בסוף השבוע עשה דבר שאף אחד אחר לא היה מוכן לעשות: הוא חתם בעצמו על טפסי האימוץ.
הסובבים צחקו עליו.
אתה משוגע! קראו.
אתה לבד, כבר יש לך בעיות עם עצמך.
שלח אותם לבית יתומים, הם יהיו בטוחים.
אבל אברהם לא הקשיב. הוא הכין להם ארוחות, תיקן את הבגדים והיה איתם עד הלילה האחרון עם שיעורי הבית.
המשכורת שלו הייתה צנועה, החיים קשים ובכל זאת הבית שלו היה מלא צחוק ומתיקות.
שנים חלפו. הילדים גדלו.
גילה הפכה לרופאת ילוד, נעמה מנתחת, ואורן עורך דין נודע המתמחה בזכויות ילדים.
במסיבת סיום הלימודים, שלושתם עלו לבמה ואמרו באותו רגע:
לא היה לנו הורים, אבל היה לנו מורה שלעולם לא ויתר.
עשרים שנה לאחר אותו יום גשום, אברהם כהן ישב על המדרגות של ביתו, שיערו לבן, חיוך שלו רגוע.
השכנים שצחקו עליו בעבר קיבלו אותו בכבוד.
קרובי משפחה שהסתתרו מאחורי הילדים חזרו פתאום, פונים אליו בהתעניינות.
אבל אברהם לא נכנע. הוא רק הביט בשלושת הצעירים שכינו אותו אבא והבין שהאהבה העניקה לו משפחה שלמעולם לא חשב שיקבל.
### המורה שבוחר משפחה חלק שני
השנים חלפו והקשר בין אברהם כהן לילדיו התחזק עוד יותר.
כאשר גילה, נעמה ואורן הגיעו להצלחה כל אחד בתחום שבו עוזר לאחרים הם החליטו לתכנן הפתעה.
אין מתנה שיכולה באמת לשלם על מה שאביהם נתן להם: בית, חינוך והכי חשוב אהבה.
בצהריים חמה הם לקחו אותו לסיבוב רכב, מבלי לגלות לאן.
אברהם, שכבר היה בגיל חמישים, חייך בחוסר הבנה בזמן שהרכב נסע בשביל הרפתקאות שמלא בעצי זית.
כאשר נעצרו, נותר ללא מילים:
מולו ניצבה וילה לבנה וגדולה, מוקפת בפרחים, עם שלט בכניסה:
**בית כהן**.
אברהם קפץ מהמקומות, נרגש.
מה מה זה? לחש.
אורן חיבק אותו בחוזקה.
זה הבית שלך, אבא. נתת לנו הכל. עכשיו תורך לקבל משהו יפה.
הם חיברו לו גם מפתחות לא רק של הבית, אלא גם של רכב כסוף משופשף חונה בכניסה.
אברהם צחק עם דמעות, מזיע קל:
לא היה צריך אין לי צורך במכל זה.
נעמה חייכה ברוך.
אבל אנחנו חייבים לתת לך. בזכותך למדנו מהי משפחה אמיתית.
בשנה ההיא הם ארגנו לו את המסע הראשון לחו”ל לתל אביב, ירושלים ובקיבוץ יטבתה שבמרומי הגולן.
אברהם, שלא עזב מעולם את השכונה הקטנה שלו, גילה את העולם בעיניים של ילד.
הוא שלח גלויות לחבריו לשעבר מהתיכון, וחתם תמיד כך:
מאת מר כהן אב גאה של שלושה ילדים.
ועד שהביט בזריחות על חופי הים, הבין אמת עמוקה:
פעם אחת הוא הציל שלושה ילדים מבדידות ובפועל, הם הצילו אותו.
