כשהייתי בת עשר ואחי בן שתים עשרה, הוא בילה את רוב זמנו ברחוב, משחק עם חבריו ולא דיברנו הרבה אחד עם השנייה. אני הייתי עוזרת לאמא בבית עם הסידורים, ואבא, שעבד במפעל בתל אביב, היה חוזר הביתה מאוחר בלילה. בכל ערב כולנו התאספנו סביב שולחן האוכל בסלון, ואז אבא היה נועל את נעליו המבריקות, עומד מספר דקות מול הראי ויוצא מהבית, מבלי לומר מילה. אמא תמיד הביטה לעבר הדלת כאשר היה הולך, משאירה לי את התהייה לאן פונה אבא ומה פשר תגובתה.
יום אחד, מתוך סקרנות, החלטתי ללכת בעקבותיו בערב. הוא הלך להיכל התרבות בעיר ונכנס פנימה. התלבטתי, אבל בסוף נכנסתי גם אני. שם פגשתי אישה מרשימה, שזיהיתי מיד כזמרת אופרה מפורסמת מהתיאטרון העירוני. היא הזמינה אותי להצטרף אליה, ויחד נכנסנו לאולם המלא באנשים.
למרבה הפתעתי, אבא עמד על הבמה ושר אופרה בצורה מרשימה ומרגשת. הכישרון הזה היה תמיד סודו הגדול. הוא שר בתשוקה גדולה, מבלי לדעת שאני שם בקהל. הרגשתי איך הלב שלי מתמלא בגאווה ודמעות עלו בעיניי מהתרגשות. הקהל הריע לו באהבה רבה, ובסיום ההופעה הוא היה עטוף בפרחי אביבים. אחרי הקונצרט, בילינו יחד בטיול בפארק העירוני, שנינו עם לב שמח.
כשהגענו הביתה, לחשתי לאמא שאין לו חברה אחרת, והיא השיבה בקול שקט: “אני יודעת.” אז הבנתי שהיא מכירה את הכישרון המיוחד שלו ואת סיבת יציאותיו הקבועות.
מאותו רגע, הרגשתי גאווה גדולה ביכולות המיוחדות של אבא שלי, שמרתי את הסוד הקטן שלנו בלב והודיתי על השמחה שהביא לחיינו בעזרת מתנה נדירה שאין לשום אחר. למדתי שכולנו נושאים בתוכנו פינות נסתרות של אור, ואם נותנים להן מקום לפרוח הן הופכות את העולם לבית מלא שמחה ואהבה.
