פעם אחת התקשרה אליי דודה רחוקה והזמינה אותי לחתונה של בתה — בת דודה מדרגה שנייה שלי, שאותה ראיתי לאחרונה כשהייתה בת שש. כשהיא הייתה בת שש. אני לא משופעת ברגשות משפחתיים עזים, אבל הניסיון להתחמק לא הצליח. — פעם בעשרים שנה מותר לנו להיפגש, רק תעזי לא לבוא, — אמרה הדודה בתקיפות. הוזמנה נשלחה עם יונים וורדים בשמם של סיון ואנטון, וגם יומיים לפני החתונה נזכרתי שוב — לא נותרה לי ברירה אלא ללכת. טוב, סופ”ש הלך, אבל לאן כבר אפשר לברוח? אז הנה אני, עם זר פרחים, מצב רוח על הפנים ורצון לעזוב אחרי שעה בשקט, מגיעה למסעדה, נכנסת לאולם, מושיבים אותי בשולחן עם חבורה של צעירים שמחים — חברים של החתן — שכבר שתו שתי צ’ייסרים ומתחילים להחמיא כמה שאני דודה מדהימה לכלה, ושבכלל לא נראית דודה, ויאללה, שהכרות שמחה וחגיגה גדולה תהיה פה. וכך היה. את הכלה כמובן לא זיהיתי, אחרי כל כך הרבה שנים — פעם הייתה עכברונית כהה, הפכה לבלונדינית מפוארת עם חזה מרשים. אהבתי אותה יותר כשהייתה עכברונית. האווירה הייתה די קודרת: המון דודות כעוסות עם בעלים, חתן עם עיניים מבהילות, כלה שבטוחה שהיא לא אמיתית ביופיה ובחזה שלה, ואם לא אנחנו — החבורה הקצבית, זה היה נראה כמו שבעה. הדודות לא חיבבו אותי בכלל. איחרתי לסבב הטוסטים הראשון, ואז התחיל השני. תורי. המנחה, אחרי שהבין מי אני, הכריז בשמחה: — ועכשיו תברך את הזוג המאושר הדודה הצעירה והיפה של הכלה! ואני, מכל הלב, אמרתי: — יקרים סיון ואנטון! גם קודם לא היה רועש במיוחד, אבל עכשיו נשתררה דממה מוחלטת, וברגע הזה הבנתי שאני בכלל לא רואה את הדודה שלי, וספק אם היא השתנתה עד כדי כך שלא אזהה אותה. — הכלה קוראים ליהי, — לחשה בזעם הדודה שמולי בשמלה ורודה. — והחתן הוא עומר. — מה? ליהי? עומר מי? — כל מיני חוצפנים מסתובבים באירועים זרים בשביל לאכול ולשתות על חשבון אחרים, — הוסיפה הדודה. — גם אצלנו באירוע של הגיוס בא מישהו זר, בקושי הצלחנו לגרש אותו. אין בושה בכלל. בדיוק אז הבנתי — החגיגה בחתונה הזאת הרגע התחילה. פתאום כולם התכווצו חטפנית, עיניים נוצצות, מתרוממים קצת מהכיסאות. עדיין לא קימטו שרוולים, אבל היה בדרך לשם. — אבל הנה, יש לי הזמנה! — קראתי (כן, קראתי), מנופפת בהזמנה: — כתוב פה: סיון ואנטון, מסעדת “כך וכך”, אולם האירועים. הצלה באה מהמלצר. — גברת, — הוא אמר — יש לנו עוד אולם אירועים בקומה השנייה, אולי לשם את צריכה? — בטח, לשם היא צריכה. באה לאכול חינם. עוד רגע מסמנת פה, רצה שם לעוד מנות, — סיכמה הדודה בוורוד. — ואיך אנשים כאלה חוצפנים? הרפתקנית אחת! — וחוצפה, איריס, זה מזל שני, — הוסיפה דודה בשמלה ירוקה, במיוחד עוקצנית. אגב, ממש לא נראיתי כמו איזה טיפוס שוליים או נוכלת קטנה. למרות שאולי מהצד זה נראה אחרת. החברים של החתן דווקא ניסו להגן עליי, וקיבלו מהדודה בבז’: — הנה, כבר שיגעה את כל הגברים כאן! והדודה בוורוד מוסיפה: — אחת כזו גנבה לבוסית שלי את בעלה. רק תסובבי את הראש — תכף היא חותכת גם את הנעליים, רעה. מעולם לא גנבתי בעל של אף אחת, אבל פתאום הרגשתי כמו מפרקת נישואין סדרתית. ואפילו התחלתי לבדוק אולי איזה בעל יכול להתאים לי, מה כבר משנה, על כמה סעיפים אואשם פה. למזלי, המלצר הטוב רץ לאולם השני והחזיר איתו את הדודה האמיתית שלי, שנכנסה מהר, הבינה את העניינים ונשבעה שהיא מכירה אותי. תוך כדי שהיא קורצת לי וגם לצידו השני של החדר, מסבירה במבט שבעצם הייתי מוזרה תמיד. קיצור, פינו אותי לאולם הנכון, שם באמת היו סיון השחומה היפה ואנטון שלא זוכרת איזה, ושם דאגו למזוג לי לא מעט משקאות חריפים. לפחות לא הספקתי לתת את המתנה. אבל החברים של החתן ההוא ליוו אותי ליציאה.

7.2.24

היום הזה התחיל כמו עוד יום רגיל, עד שהטלפון צלצל ובקצה השני הייתה דודה רחוקה, מזמינה אותי לחתונה של בתה בת דודתי השנייה, שאותה לא ראיתי מאז שהייתה בת שש. כלומר, כשהיא הייתה בת שש, לא אני.

לא ידועה בהתקפי רגשות משפחתיים עזים במיוחד, ניסיתי להתחמק אך כמובן שלא הצלחתי.

״לפחות פעם ב-20 שנה תבואי, רק תנסי לא להופיע,״ הרעימה עליי הדודה.

ההזמנה לא אחרה להגיע כרטיס יפה עם יונים ושלל ורדים, חתום באהבה על ידי שירה ויונתן. כמובן, דאגו להזכיר לי שוב יומיים לפני המאורע לא נותרה לי ברירה.

נו, שיהיה. נרשמה לי שבת אבודה, אבל מה עוד אפשר לעשות?

וכך, חמושה בזר פרחים, מצב רוח עכברושי במיוחד ורצון עז להיעלם תוך שעה, הגעתי לאולם האירועים. מושיבים אותי ליד שולחן של צעירים עליזים חברים של החתן שכבר אחרי כמה כוסיות ערק החלו להתלהב ולומר איזה דודה צעירה ומדהימה יש לכלה, ושבחיים לא היו מנחשים שדודה, ושבכלל אולי נכיר קצת יותר טוב ונהנה עד הסוף. אז הכרנו ודי נהנינו.

את הכלה, כמובן, לא זיהיתי. השנים עשו את שלהן מהמנומשת הביישנית הפכה לבלונדינית זוהרת עם נוכחות מרשימה. דווקא אהבתי אותה יותר בתור המנומשת.

האווירה הכללית הייתה קודרת: המון דודות כעוסות עם בעלים חמורי סבר, חתן במבט מבוהל, כלה בטוחה ביופיה ובגזרתה, ואם לא החבורה שלנו שהפכה כוסות ללגימות של שמחה, כל הארוע היה מזכיר אזכרה במקום חתונה. הדודות הביטו בי במבט לא מחמיא בכלל.

על סבב הברכות הראשון איחרתי, אך לסבב השני כבר הספקתי והפעם, התור שלי. המנחה, אחרי שגילה מי אני, קרא:

״ועכשיו, תברך אותנו הדודה הצעירה והיפה של הכלה!״

ונשאתי נאום מהלב:
״יקרים שלי, שירה ויונתן!״

פתאום השתררה דומיה מוחלטת, וברגע הזה הבנתי שהדודה שלי לא נראית באופק וסביר להניח שגם לא השתנתה עד כדי כך שלא אכיר אותה.

״הכלה היא יעלי,״ לחשה בכעס דודה ממול, לבושה בוורוד. ״והחתן, נדב.״

״יעלי? נדב?״

״הנה, בטח באה לאירועים זרים כדי לאכול ולשתות חינם,״ נזפה הדודה בוורוד. ״גם אצלנו היה אחד כזה ביום גיוס, בקושי הצלחנו להיפטר ממנו. אין בושה, אין מצפון.״

רק אז ירד לי האסימון אני בחתונה הלא נכונה, ונראה שכל העיניים ננעצות בי כמו חצים. הקהל דרוך, כולם עומדים על המשמר. בעוד רגע יפשילו שרוולים.

״אבל הנה, יש לי הזמנה!״ צעקתי (באמת שצעקתי), מנופפת בכרטיס. ״הנה כתוב שירה ויונתן, אולם כזה וכזה.״

המזל הגיע בדמות מלצר:
״סליחה, גברת יש עוד אולם אירועים אצלנו, בקומה השנייה. אולי היית מתכוונת לשם?״

״בטח, בטח באה לאכול פה חינם, ואז ללכת לעוד אולם תוספת של קינוח,״ זרקה הדודה בוורוד, ״איך שהארץ סובלת חוצפניות כאלה? הרפתקנית!״

ואז דודה אחרת, בירוק בהיר, הוסיפה: ״חוצפה זה כבר מתנה, אירית.״

ראוי להדגיש שאינני נראית לא כקרימינלית ולא כטיפוס מפוקפק. לפחות כך אני חושבת. החבורה של החבר׳ה ניסתה להגן עליי, רק כדי לקבל מטח נוסף:

״נו תראה, כבר הספיקה לסובב את כל הבחורים!״

וגב בוורוד המשיכה: ״אצלנו, הבוסית שלקחה לבעלה את הגבר גם הייתה כזו. אל תסובב את הגב, ישר פורמת לך את החיים.״

למען האמת, מעולם לא לקחתי גבר של מישהי אחרת, אבל פתאום הרגשתי כמו גדולה הרסניות המשפחות. כבר התחלתי לבחור במבטים אולי בכל זאת אחד מהם יתאים, מה זה משנה כבר באילו עבירות אואשם.

למזלי, נכנס המלצר והעלה את דודתי מהאולם השני. היא הבינה מיד מה קרה והצהירה בפני כולם שהיא מכירה אותי, תוך שהיא קורצת שוב ושוב כאילו כל השנים ידעתי הסתבכויות לא קטנות.

בקיצור פינו אותי לאולם הנכון, שבו חיכו שירה, יונתן, פה באמת הפעם, גברת מהממת וחתן לא זוכרת איך הוא נראה. במשך שעתיים השקיעו בי משקאות חריפים כדי להחזיר אותי לעצמי.

מזל שלפחות את המתנה עוד לא הספקתי להגיש.

ובכל זאת, החברים מהחתונה הראשונה ליוו אותי החוצה.