פיפה
תראה איך היא התלבשה! אנשים נורמליים קמים בבוקר לעבודה, אבל היא? לאן היא הולכת עם המכנסיים הלבנים האלה לכלוך של תל אביב?
נו מה, היא הרי לא הולכת ברגל! הכול על האוטובוס הפרטי שלה, על הסוברו הענקית!
תגידי תודה שהיא בכלל לבושה! ראית מה יש לה על הצוואר?
לא. מה יש שם?
קעקוע! איזה מין בחורה עושה לעצמה דבר כזה? כאילו ישבה בכלא! כל כך צעירה וכבר ככה מקועקעת! אם אמא שלה הייתה רואה את זה? איי, אין מי שישגיח עליה ילדה אבודה, פשוט רחמים
הספסל בכניסה לבניין רחש כשהשכנות עקבו במבטן אחר יעל.
ומה יש לעשות, הרי כל הסלים כבר על הרצפה ליד הרגליים, ולא מתחשק להיכנס הביתה, הרי שם מחכה רק שגרה מתישה. איזו נשימה עמוקה, כי הכול אותו דבר ילדים קטנים או גדולים, בישולים, ניקיונות ושמחה, חוץ מחגים בודדים, כבר אין. כי מהיכן יבוא אושר אצל אנשים פשוטים? הם רק רצים ודואגים איך להאכיל, לעזור, לפנק נכדים בממתק כדי להשיב את הנפש ולנשק פדחת רכה. רק בזה השמחה בילדים קטנים, וגם זה לא לכולן. הנה, לבת של פרידמן הילדים אמרו בכלל לא לחכות לנכדים היום זה לא באופנה. היום טסים לאילת ומתקתקים חו”ל, חושבים רק על עצמם. איך הן מצליחות, איך? גם הבת של רותי, יעלי זו, מאותה גזע.
והייתה ילדה טובה! למדה, התחנכה. מאז שאבדה לה אמא לגמרי הידרדרה. מסתובבת בשעות מוזרות, לא לומדת, לא עובדת. אומרים פתחה מכון קעקועים! איזה מין עסק זה?
כשהאבא שלה הגיע לתמונה אחרי שנים, כולן חשבו שיחזיר אותה למוטב. ומה יצא? קנה לה ג’יפ ענק שתופס חצי מהחניה ונעלם שוב, משאיר אותה לבד. היא הרי בסך הכול בת עשרים ואחת. איך משאירים ילדה כזו לעצמה? ואם תביא איזה טיפוס מוזר הביתה? תאבד גם את הדירה שירשה מאמא שלה.
או! הנה היא נוסעת. לאן? מי יודע אפילו לא מסתכלת אחורה! פיפה אמיתית! ככה עולה על לבן.
ליעל לא היה זמן ולא רצון לעסוק ברכילות של השכנות. שלה מספיקה לה. היום, כמו תמיד, יומן מפוצץ שלוש הרצאות, רק לאחת תספיק, כי שני לקוחות קבעו והבטיחה גם להיכנס לליטל. וליד ליטל עוז. וזה בטוח לא סידור של חמש דקות. אחר כך רותם ביקש עזרה באריזה וגם עם החדשים שצריך להכיר הרי בשבוע הבא נוסעים איתם. רק שיהיה זמן להכל
הפקק ברחוב קפלן התקדם, והיא נגעה בעדינות בגז. המכונית הגיבה: “יהיה בסדר, נגיע. לא סתם אבא נתן אותי לידייך, לחסוך זמן, הוא אמר.”
יעל ליטפה קלות את ההגה ולחשה: “תודה, אבא.”
אם היו אומרים לה לפני שנתיים שתודה לאבא תצא לה מהפה, הייתה מתפוצצת מצחוק. היא כועסת עליו כל חייה.
אמא אף פעם לא אמרה עליו מילה רעה. רק סיפרה על החכמה שלו, שכולה ממנו. אבל יעל לא הבינה איך אדם כזה חכם עוזב תינוקת שלו ולא זוכר? ככה שנים היא צברה כעס בלב, רעל בפנים.
בגן ישבה בפינה באירוע של בוקר, כשהבנות רקדו עם האבות והיא בלי זוג. בבית הספר, כשפגעו בה, שתקה ונשכה שפתיים, והתביישה לבכות. כשהחברה הכי טובה, דנה, אמרה ש”אבא קנה לה הכל” הבינה נגמרה החברות.
מעולם לא קינאה. עם אמא לא חסר לה כלום מנטע רפואה ועד טיול לאירופה, כולל אייפון ליום ההולדת.
אבל אז, ביום ההולדת, קיבלה קופסה יפה. וכשהביטה החוצה, האבא הופיע.
איזו סצנה היא עשתה צעקה, בכתה ודחפה את אמא:
את בוגדת! למה הבאת אותו?
מאיפה תדע שאמא כבר ידעה שהזמן נגמר? שמתקרב סוף, שהיא צריכה לספר הכול. באותו הלילה ישבו יחד בחדר, ידי האם צוננות:
אני אשמה, יעלי. בזה שאין לך קשר עם אבא בי האשמה.
למה?! למה לקחת לי אבא?!
הייתי פגועה את רוצה לדעת… רק תני לי… אל תפריע
יעל שמעה על הנישואים בגיל צעיר, על כך שכל שתי המשפחות לא רצו בת. אביה נאלץ לעזוב לימודים, חיי האם נעצרו. ואולי הגורל התהפך כשנולדה ילדה, לא בן.
הוא רצה אותך! חיפש, כתב, לא ויתר ואני פשוט סגרתי הכול. כך לא גדלת בשנאה.
יעל הרגישה את כל המילים קופצות אל החלון כמו רגבים של אדמה לכלוך שלא יורד בקלות, ונשבעה לנקות אותו. היא ניקתה ואז חזרה, לא עוזבת את המיטת האם עד שתגיד את כל האמת, וכל האמת בלבד.
רק שנים אחר כך, כשהבינה שבסוף עדיין המשפחה שלה, תודה לה שהיא סיפרה. אולי לא הכול. עדיין נשאר סוד, משהו סגור מאחורי הדלת של האם, בלילות קשים ובידיים רועדות של אב שצפה בכאב.
אבא לא הביא לה הביתה זר פרחים הביא את עצמו. בא להישאר עד שתהיה בת שמונה-עשרה, ואז יחזור להוריו. במקום דיבורים עשה: תרם רכב, שיפץ דירה.
האם נפטרה אחרי כמעט שנתיים קשות, ובכל זאת אמרה יעל אלו השנים הכי מלאות וכואבות בחייה.
אז היא החלה לצייר.
אבא ראה סקיצה שלה: “סבבה! בואי תראי!” על גבו, קעקוע כה יפה שיעל רצתה ללמוד את המקצוע. וכך עשתה.
יעל עזבה לשנה, גרה עם האב בירושלים, חזרה לתל אביב, התגעגעה. האב לא ניסה להחזיק, סידר עבורה מקום, רישיון עסק, ציוד “תעבדי, תלמדי, תשיגי תואר.” יעל לא האמינה למזלה. כשחוויה הראשונה שלה הצליחה, לא יכלה לקבל את זה.
הוא עזר עם השיפוץ, פירסם, ועזב שוב למשפחתו.
עבדה, למדה, פגשה את ליטל שבאה ערב אחד למכון, עייפה ומיואשת.
את יכולה לדבר עם המקעקעת?
אני המקעקעת.
נו באמת, תביאי מישהו בוגר.
יעל חייכה, שלפה מחברת:
אלו העבודות שלי.
אני רוצה שם, כאן, ליד העורק הראשי, לראות תמיד
בשקט, יעל הושיבה אותה: “יהיה כואב? יודעת.” אחרי, ליטל סיפרה:
קראת לה בשם מיוחד.
קוראים לה יערה.
הילדה, קטנה, משקפיים עם פלסטר, מיד תפסה את יעל וגררה אותה לפארק לחפש סנאים.
יש לך אגוזים? אין? איך תאכילי אותם?
יעל נשבתה בלבה: ילדים כאלה מרפאים הכול. יערה לקחה יד, יעל צחקה.
לאורך זמן הפכו לאחיות, משפחה. ליטל סיפרה גם, לאט לאט, על הבדידות, הפחד, הניתוח, והאומץ שלא היה לה. יעל נדה בראשה:
אל תוותרי! תסתכלי השם על היד שלך, את חייבת להילחם, שלא יישאר רק על העור.
הן בילו לילה של דמעות, שתיקות, ויעל לא עזבה עד שהגיעה הבוקר. לקחה את ליטל לבית החולים לחזק, להכיל, להיות
הניתוח עבר, והילדה הבריאה. שאלה:
מתי אראה שוב סנאים?
אחרי השיקום בירושלים. רותם, המכונאי של יעל, כבר דאג, תהיי בריאונת, תסעי.
ומי יבוא?
אריאל לא יכול, יש לו עבודה.
שטויות! הוא אוהב את יעל!
עם הזמן, בין ביקורי השבתות לילדה, נוצר קשר עדין בין יעל למנתח אריאל. בכינויים, נימוסים, נגיעות סודיות כולם יודעים, רק הם לא.
רק יערה קישרה ביניהם:
למה אתה לא אומר לה?
עם מה? אין לי דירה, בקושי משכורת.
אבל היא אוהבת אותך!
אהבה לא מספיקה
הילדה גלגלה עיניים. אחריה, גם ליטל הבינה. יום אחד, סחבה את אמא לסדנה.
יעל, מחוזקת, סוגרת את המכון, פוגשת את אריאל בכניסה:
ערב טוב.
אחרי חודשים, הספסל שוב רוחש. הנה יעל בכתונת לבנה, קעקוע מלא על הגב שפעם הסתירו
אריאל אוסף אותה למכונית, נועל לה שרוכים על הסניקרס הצבעוניות שליטל שלפה מהבגאז’.
שום דבר כאן לא רגיל! רוטנות השכנות.
מה הסוף? רק אצל פיפה…
הכול רק מתחיל.
