פִיפָּה
ראי אותה, מתגנדרת לה! אנשים נורמליים, כמו שצריך, הולכים בבוקר לעבודה בזהירות, היא איפה? מי הולכת בתל אביב עם מכנסיים לבנות, בגשם הזה?
מה, היא הרי לא הולכת ברגל! תמיד עם האוטו שלה! מיניבוס שלם!
תהיי שמחה שהיא בכלל לבושה! ראית מה יש לה על הצוואר?
לא, מה?
קעקוע! תאמיני? מי עושה דבר כזה?! כמו אחת שישבה בכלא, נשבעת! צעירה כל כך, וכבר ככה מצוירת! מה אמא שלה הייתה אומרת, אם הייתה רואה?! אוי, אין השגחה נשמה אבודה…
הספסל בכניסה לבניין רחש, עוקב במבטים אחרי נועה.
ולמה שלא יכסכסו, אם התיקיות מלאות קניות כבר מונחות ליד הרגליים, ובאמת לא בא ללכת הביתה, כי שם רק שגרה ממתינה? לפחות לנשום רגע, כי הכול תמיד אותו הדבר… ילדים קטנים או כבר גדולים, בישול, ניקיון… ואושר? איפה לוקחים אותו? לאנשים פשוטים זה מגיע רק באירועים מיוחדים. רוב הזמן דואגים איך להאכיל את הילדים, איך לעזור אם צריך, איך לקנות מתנות קטנות לנכדים ולחבק אותם. זה השמחה שנשארה. ולא לכולן יש גם את זה. הנה, לרחל-פנינית הילדים כבר הודיעו שלא תחכה לנכדים, כי היום “לא אופנתי” ללדת. מה שכן אופנתי לטוס כל שני וחמישי לצימר ולעשות חיים. איך יש להם זמן לזה?! בטח כמו נועה הזו, הבת של יעל.
והרי הייתה ילדה נורמלית פעם! הלכה לבית ספר, למדה יפה, תמיד אמרה שלום. והיום? מאז שאמא שלה הלכה, היא עשתה מה שרצתה. מסתובבת, לא עובדת. חבל שהיא לפחות לא לומדת. בת של מירי אמרה שנועה בכלל התחילה משהו לא ראוי! עושה קעקועים! פתחה סטודיו משלה! איך אפשר?!
לפני כמה שנים, אבא של נועה הופיע פתאום. חשבו שהוא יחזיר אותה “למסלול”. ילמד אותה איך צריך לחיות. ומה יצא? קנה לה את המכונית הזאת, שתופסת חצי חניה, ונסע, השאיר אותה לבדה. והיא? בקושי בת עשרים! איך משאירים ילדה ככה?! ואם תכניס מישהו לא טוב לבית? תאבד גם את הדירה של אמא, גם את המכונית ההיא…
הופה! נסעה! לאן? למה? מי יודע… אפילו לא הסתובבה! פִיפָּה, מה שנקרא. במכנסיים לבנות…
לנועה לא היה זמן, ולא צורך בכלל, לחשוב על מה שהשכנות מדברות. היו לה מספיק בעיות משלה. גם היום כל דקה שלה מדודה. כל כך הרבה דברים לעשות, הלוואי שהיה שעה-שעתיים נוספות ביום! אמא תמיד אמרה לה שהיא לא יודעת לנהל את הזמן נכון, אבל חייבת ללמוד.
נועה, מזה תלוי המון! יש מי שרץ כמו עוף בלי ראש וכלום לא מספיק, בוכה, מקנא. אבל הסוד להצלחה מאוד פשוט. מי שמסתדר עם הזמן שלו, יספיק הרבה, ואולי אפילו הכול.
איך להיות חברה של הזמן, אמא?
אל תפגעי בו. אל תבזבזי אותו. תקבעי לך מה באמת חשוב לך, תשקיעי בזה את הזמן שאת רואה לנכון. תשאירי גם קצת זמן לכיף, למנוחה. זה גם חשוב. אי אפשר לחיות רק מ”טודו ליסט”. לפעמים צריך לנשום, להשתטות. אם תוותרי על זה תישברי. את לא ברזל! וכשתהיי עייפה ועצבנית, למי זה יעזור? לכן, תדעי לנהל ולחלק. וגם לא להגזים עם השבתות והחגים. הכול צריך במידה…
נועה תמיד זכרה את דברי אמא שלה, אבל לממש היה קשה. אפילו יומן קנתה, אבל גם זה לא עבד. כל הדברים דחופים, ואין מה לעשות. גם היום שלוש הרצאות, אבל תספיק לאחת. שני לקוחות קבעו תור רק אצלה, וצריכה גם להגיע לעינת. ואיפה שיש עינת יש גם תום. וזה לא לחמש דקות. אחר כך לעזור לרועי לארוז דירה… וצריך להכיר את החדשות, כי בשבוע הבא יוצאים, והיא אפילו לא יודעת איך הם קוראים. להספיק הכול…
הפקק בתל אביב קצת השתחרר. נועה לחצה קלות על הדוושה. הרכב הגיב מיד, רך ועדין, כאילו לוחש לה: תירגעי, נגיע בזמן! לא קיבלת אותי סתם, נכון? נועדתי לשמור לך על הזמן היקר הזה.
נועה ליטפה את ההגה בעדינות.
תודה, אבא.
אם היו אומרים לה, לפני שנתיים, שתודה לאבא תצא לה מהפה הייתה מתגלגלת מצחוק. שנים כעסה עליו יותר מאשר זכרה את עצמה.
אמא אף פעם לא אמרה עליו מילה רעה. להפך, סיפרה כמה חכם הוא, תמיד אמרה שנועה דומה לו.
ולנועה היה קשה מאוד להבין איך אדם כזה עוזב תינוקת, בורח, נשכח לחלוטין מהבת שלו.
שנים שמרה טינה, שהשחירה לה את הלב.
בילדות, בזמן האירוע בגן, נועה ישבה כמעט לבד, ראתה את כל הילדות רוקדות עם האבות, והיא בלי אף אחד. כל כך כעסה, שכבר דמעות לא היו.
בבית הספר, כשנפגעה, שתקה. שיניה חורקו מקנאה כשראתה בנות שצועקות: “אני אספר לאבא והוא יסדר אותך!”
לפני הבגרות, רב גדול עם החברה הכי טובה, מיה, כשהיא סתם זרקה: “אבא שלי אמר שכל אוניברסיטה שארצה הוא יממן. ואם אתקבל לבד, יקנה לי רכב על ההבדל.”
חברות מאז גיל שלוש, אבל באותו הרגע משהו נשבר. לא קנאה. כאב צורב, כי מיה ידעה הכול, וגם השתמשה בזה.
בכלל, נועה לא קנאה בילדות אחרות למה? לה ולפנינה, אמא, לא חסר כלום. אפילו לחו”ל נסעו, מה שאחרות יכלו רק לחלום.
והנה, ביום ההולדת ה-16, מתנה יקרה: טלפון חכם, עיצוב מדהים, אבל היה משהו חשוב יותר. כשפנתה לקופסה, בפתח החדר הופיע בדיוק האיש שממנו פנטזה שיגיע.
איזה ריב היה! צעקה, בכתה, לא הסכימה להרגע, דחתה ידיים של אמא. צעקה בפיה:
את בוגדת! מה הוא עושה פה? אני לא רוצה לראות אותו!
לא ידעה אז שאמא כבר יודעת מחלה קשה, חודשיים, שלושה וכל עולמן יתהפך… כל אבן בסיס, כל חלק נעלם. אדום-שחור, כמו ג’לי שנועה שנאה בילדות. רפש שמושך לתוך העתיד, ואין בו תקווה.
ובסוף, אמא מחזיקה בידה, לוחשת:
זו אני האשמה, נועה! שהפרדנו, שלא אפשרתי לו לראות אותך… תסלחי לי…
למה?
אצבעות של אמא היו קשות, קרות. נועה פחדה, אבל קיוותה אולי סוף-סוף להבין.
נשארתי פגועה…
על מה, אמא? למה לקחת ממני את אבא?
אני אספר, רק תקשיבי לי ולא תפריע.
נועה גילתה… איך נישאו צעירים, לא בשלים. איך אמא נשאה בטן, שומעת ביקורת משבעות משפחות. לא רצו אותה, לא חיכו לה, הילדה הייתה טעות שחרבה חיים לשני הצדדים.
אבא עזב לימודים בשביל עבודה, אמא לא חזרה לאוניברסיטה. כעסים הדדיים, החמצות, וה”טריגר” נולדה בת במקום בן. אמא נטשה לבית של דודה, אבא אפילו לא ידע שנפרדו.
הוא חיפש אותך, שלח מכתבים, התקשר, ואני אמרתי את לא שלו, שתשכח.
למה, אמא?!
כל כך הרבה פעמים חזרו על זה באזניי בסוף האמנתי. שיהיה! רצו ככה שיהיה ככה.
מי רצה?
כולם… נועה, סליחה… היום זה נשמע מגוחך, אבל אז זה היה נראה נכון. רציתי להגן עלייך. שלא תחווי מה שאני עברתי… רציתי שתגדלי בלי שנאה, אבל הבנתי רק עכשיו שטעיתי.
נועה חבטה באגרופה בחלון, קקטוס של בילדות שקיבלה ממיה עף, אדמה נשפכה. כמו מילותיה של אמא לכלכה הכול, ועכשיו צריך לנקות.
היא ניקתה. חזרה לשבת ליד אמא, כמו ילדות, עיניים יבשות, פקדה:
תספרי הכל. רק אמת.
וככה נועה גילתה הכול. ונשארו עוד הרבה שאלות פתוחות, אבל לראשונה הבינה יום אחד כל העולם שלך ברור, מובן, וביום הבא עוד מידע יערער הכול.
האם סלחה? אולי. ודאית אין.
אבל ידעה דבר אחד מודה לאמא שלא שתקה. ואולי לא סיפרה הכול. היא ידעה שהעיקר נשאר בחדר לילה, בגבוהים של מחלות, בלילות ארוכים, בידיים הדקות של אמא, בידו של אבא, שבכה בשקט.
ואת זה, הדברים שנשארו בינו לבין אמא, מעולם לא שאלה את אבא. לא רצתה לפתוח פצעים.
הם היו צריכים ללמוד מחדש לחיות יחד, כי להשאיר אותה אצל הדודה, אבא סירב.
אעזוב, ברגע שתבקשי, אבל אחרי גיל שמונה עשרה. עד אז אשאר ברקע.
לא, מה פתאום! כל כך הרבה לא היית כאן! עכשיו תישאר!
פנינה, האמא, חיה עוד כמעט שנתיים, הרבה מעבר למה שהובטח. זו הייתה התקופה הכי קשה, אבל גם הכי מאושרת של חיי נועה. כעס אדיר על שהזמן נתן להם כל כך מעט.
אז היא התחילה לצייר.
אבא, שהציץ יום אחד, הופתע:
את יודעת, את מוכשרת!
הראה לה קעקוע יפהפה על גבו. זה היה כמו יצירת אמנות, וציורי הבננה שלה נראו פתאום כמו ציורי ילדים.
חבר שלי עשה. רוצה שאדבר איתו? אולי יסכים ללמד אותך.
מאוד!
אף אחד לא שם לב שנועה עזבה את תל אביב לחודשים. היא חיה כמעט שנה עם אבא בירושלים, למדה אומנות קעקועים, בסוף החליטה לחזור.
מתגעגעת הביתה, אבא…
הוא לא עצר בעדה. רק ביקש להמתין שבועיים. חזר, עזר לארוז, השאיר מפתחות ואמר:
זה שלך. וגם את זה.
ושם על השולחן תיקיית מסמכים.
מה זה?
זה הסטודיו שלך. מכרתי את הדירה שלי, קניתי לך חנות קטנה במרכז העיר. אלכס, המורה שלך, כבר דאג לציוד. תעבדי, תלמדי. מקצוע יש, אבל צריך גם תואר. בית ספר לא מספיק.
נועה הזילה דמעות של שמחה. גם כשהכול כבר עבד והייתה לה לקוח גבר עם זקן לאופנועים, עדיין התקשתה להאמין שהחיים מסתדרים מחדש.
אבא עזר לה להסתדר, בנה פרסומת חכמה לעסק, ואז אמר שהוא חייב לנסוע להורים שלו.
אבא! תישאר…
קטנה שלי, מוכרח לנסוע…
לא נשאר לה זמן להתאבל. לימודים, עבודה, לקוחות. תוך רגעים שכירים הצטרפו אליה לעסק, כי הכול רץ.
כך הכירה את עינת. אישה צעירה, לבושה היטב, נכנסה ערב אחד לסטודיו.
סליחה… אפשר לדבר עם האמנית?
אפשר. אני זו.
די, תביאי מבוגר.
נועה ניגשה, שלפה קלסר ציורים משלה.
זה שלי. אם מתאים ספרי מה את רוצה.
שם, כאן…
עינת גלגלה שרוול. חשפה את זרועה.
רוצה לראות את זה כל הזמן…
שם נגמרה בה הסבלנות. נועה הלכה וסגרה את הדלת בדיוק בזמן שהלקוח הבא הגיע.
תתיישבי, אני כבר איתך.
זה יכאיב? יודעת…
לא תשכחי.
ולאחר כמה ימים נפגשו שוב במקרה, בבית החולים.
את?
אני. תודה…
לא על מה. ייצא נהדר.
כן… ולסשה מאוד אהבה…
רגע… מי?
בתי.
ועינת חייכה, הציגה את עצמה.
עינת.
נועה.
רוצה לפגוש את סשה?
בשמחה!
הילדה, משקפיים עבים ופלסטר על העדשה, שבתה את ליבה מיד. בזכותה, קשר חזק נוצר ביניהם.
בהדרגה, עינת סיפרה על המחלה, על הניתוח שעמדה בו, על הפחד.
משהו אפשר לעשות?
כן. זה כבר לא גזירת גורל. בא רופא חדש, ד”ר רועי… נתן תקווה.
ולמה את בוכה?
כי פשוט פחד. סשה אחרי ניתוח. ברחתי מהחדר, שלחו אותי הביתה. אין לי עם מי לשתף.
את לבד? איפה אבא?
עזב מזמן, עוד בהריון. לא התאים בינינו, לא אהבתי אותו והוא ידע את זה. יש בסשה, וזה מה שחשוב.
אל תעיזי לוותר! תסתכלי על היד שלך, הקעקוע… זה לא אמור להישאר רק זיכרון, זו שליחות.
והיה ערב מלא דמעות, אחריו נועה הסיעה אותה לבית החולים.
יש לך זמן?
עינת, את משונה… קחי מסרק, תסתדרי! שהילדה לא תיבהל ממך.
סשה שרדה, הניתוח הצליח, בתמיכת רועי ונועה, שיחזרו אותה במהרה.
ומתי אוכל לראות סנאים?
בקרוב נטוס לירושלים, יש שם המון בפארקים.
לסבב שיקום… אלכס, החבר של נועה, כבר סידר…
ילדים רואים הכול. סשה הבינה מה שמבוגרים ניסו להסתיר שקיים משהו בין אמא לנועה, בין רועי לנועה.
רועי… אתה אוהב את נועה, נכון?
זה לא פשוט…
למה לא? יש לך חדר קטן ליד בית חולים. נועה מסתדרת, יש לה רכב…
אבל גבר צריך להציע משהו, לא?
ואהבה לא מספיקה?
לפעמים לא…
סשה משכה בכתפיה, אחר כך לקחה את עינת ישר אל נועה ושכנעה שעכשיו הזמן לדבר ישר.
נועה הבינה שסוף כל סוף אם אפילו ילדה שמה לב, הגיע הזמן להפסיק לפחד.
כשהשלווה חזרה, בסטודיו, סוגרת את הדלת, ראתה את רועי. לראשונה, הצדדים מצאו אומץ והכל הפך ברור.
ועוד חודשים הספסל בכניסה שוב רחש. “יש לראשונה חבר, הוא נראה בחור טוב!” “כן, טוב… אבל נצטרך לבדוק!”
אבל הן ראו נועה בשמלה לבנה של כלה, עם קעקוע על הגב. רועי מחזיק בה ואוחז גם בסשה שמתרוצצת וצוחקת, גאה שמכרה להם את הכלה.
עינת, מתייפחת משמחה, מתקנת את ההינומה, ואורחים לא מוכרים באים, חיבוקים וזרים.
ואף אחת לא הבינה באמת מי הם הכלה וכל הסיפורים שמסביב, אבל נועה, בדיוק לפני שהיא עולה לרכב, מסירה עקבים, נועלת סניקרס שמצאה עינת בתא המטען, מודיעה “כלה שמנהלת רכב צריכה נעליים אמיתיות”.
רועי כורע וקושר לה את השרוכים, המכונית מתמלאת והשכנות רוטנות: “שום דבר רגיל אצלם…”
נכון! פִיפָּה, מה יש לדבר!
**
ובסוף, החיים אינם נמדדים במה שאחרים חושבים עלייך, אלא בחירות שאת עושה, באומץ לאהוב, להתנסות, לסלוח ובעיקר, לתת לאושר לנשום בתוך כל השגרה.
