פיפה
תראה אותך, חגגת בבגדים לבנים! אנשים נורמליים יוצאים בבוקר לעבוד, ואת הולכת לאן? למי יש כוח לבן עם כל האבק ברחובות תל אביב?
מה יש, היא הרי ברכב שלה כל היום! אוטובוס שלם!
תגידי תודה שהיא בכלל לבושה! ראית מה יש לה על הצוואר?
לא, מה שם?
קעקוע! ראית פעם דבר כזה?! כמו מישהי מהכלא, נשבע! בחורה צעירה וכבר מקועקעת! מה האם שלה הייתה אומרת אם ראתה? אוף, בלי השגחה נשמה אבודה…
הספסל בכניסה לבניין רחש, עוקבות במבטן אחרי טליה.
ואם לספר את האמת, למה שלא יקשקשו קצת? השקיות עם הקניות כבר נחות לידינו, ולמה למהר הביתה, אם כל מה שמחכה שם זה עוד סיבוב של בישול, כביסה וניקיונות? אין שמחה בימים האלו, חוץ מאיזה חג מדי פעם, או שכבר אין מאיפה לשאוב אותה השמחה הזאת. האנשים הפשוטים חיים בעיקר מדאגות, דואגים לילדים, איך לעזור כשצריך, איך לפנק את הנכדים ולהתמלא באהבה מהקטנטנים ולפעמים גם זה אין. תראי את רבקה הילדים שלה הודיעו שבכלל לא תצפה לנכדים, היום זה לא אופנתי להתחתן וללדת, רק לטוס לחו”ל ובלי דאגות על הראש. איך יש להם את זה, אה? כנראה כמו טליה, הבת של נאוה.
והייתה בחורה טובה! למדה היטב, חינוכית הייתה. אבל מאז שמה אמא שלה הלכה לעולמה, היא הלכה לאיבוד. מסתובבת לה כל היום. לא עובדת ולא לומדת סתם! הבת של מרים אמרה שטליה התחילה משהו ממש בושה: פותחת קעקועים! עשית סדנה! חצופה!
כשאביה של טליה חזר לפני כמה שנים, כולן חשבו שיחזיר אותה למוטב, יכוון אותה. באמת? קנה לה את המכונית הענקית הזו שתופסת חצי חניה, ועזב. השאיר ילדה בת עשרים ככה לבד? אם תכניס הביתה מישהו לא מתאים מה אז? תאבד את הדירה שירשה מאמא שלה, וגם את המכונית המסריחה הזאת שכולנו סובלות ממנה.
או, הנה נוסעת! לאן? מי יודע. אפילו לא מסתכלת אחורה! פיפה, אמיתית פיפה. במכנסיים לבנים…
לטליה לא היה זמן ולא עניין במה שהשכנות אומרות. היו לה מספיק עניינים משל עצמה. גם היום היומן שלה היה מלא כמו תמיד, עסוקה בלי סוף והלוואי שהיה בשבוע עוד שעתיים לפחות. אמא שלה תמיד אמרה שהיא לא יודעת לנהל זמן, אבל חייבת ללמוד.
טליה, זה כל ההבדל, את מבינה? מי שמתיידד עם הזמן מספיק לעשות הכל. רק תדעי לתת לו כבוד.
איך מתחברים לזמן, אמא?
אל תעליבי אותו, אל תבזבזי סתם. תבחרי מה חשוב לך בחיים, תשקיעי בזה זמן, ותשאירי קצת גם למנוחה והנאה זה חיוני בדיוק כמו עבודה. אי אפשר רק לרוץ אחרי משימות. אם לא תשמרי על זה, תישחקי, ויהיה לך רע.
טליה את העצות האלו ידעה, אבל ליישם היה כבר מסובך. אפילו יומן קנתה, אבל כלום. כשהכל חשוב, שום דבר לא מוכן להמתין שלוש הרצאות, אך רק לאחת הספיקה, כי שני לקוחות קבעו בדיוק להיום וגם צריכה לעבור אצל תמר. איפה שתמר שם גם עידן, וזה לא ביקור מהיר. אחרי זה לעצור אצל אלון לעזור לארוז… וגם להכיר את המתאמנים החדשים, יוצאים עוד שבוע.
הפקק בדרך לארלוזורוב קצת זז, וטליה לחצה בעדינות על הדוושה. המכונית השיבה מיד, ברכות, כאילו אומרת אל תילחצי, נספיק הכל. לא לחינם אבא שלך נתן לי אותך, כדי שאשמור על זמנך היקר.
היא ליטפה קלות את ההגה.
תודה, אבא.
אם היית אומר לי לפני שנתיים שאודה לאבא שלי, הייתי צוחקת לך בפרצוף. שנים שנאתי אותו, כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי.
אמא אף פעם לא אמרה עליו מילה רעה. תמיד טענה שהוא חכם ושאני בדיוק כמו אבא. אבל איך הבנאדם החכם עזב אותנו? לא שלח אפילו הודעה קטנה.
כך חשבתי כל הילדות, רותחת מבפנים. בגן, ישבתי לבד בכל מסיבת חגים, כשכל הבנות רקדו עם האבות לי לא היה פרטנר, ואם כבר ניסיתי לבכות, לא הצלחתי. בבית הספר, חטפתי ועניתי לבד. קינאתי בבנות שצעקו “אני אגיד לאבא, תחטוף!”.
לפני סוף התיכון, ניתקתי קשר עם דנה, חברת ילדות שלי, כשאמרה סתם בשיחת “לאן אתה הולך ללמוד” “אבא שלי ישלם כל אוניברסיטה שאני רוצה, ואם אתקבל בעצמי, יקנה לי רכב מהכסף שנחסך”. זה לא הייתה קנאה, אלא אש ממשית. דנה הרי ידעה הכל עלי, היא ידעה כמה חלמתי שיהיה לי אבא…
בכלל, אף פעם לא קינאתי באף אחד, בשביל מה? חיינו לא רע אפילו טסנו פעם ליוון. בטלפון היפה שלי, שקיבלתי ליום הולדת 16, זה לא היה השיא של אותו ערב. כשפתחתי את הקופסה, על סף הדלת עמד גבר שחלמתי לראות לפחות פעם אחת.
החגיגה אז הייתה מרה. צעקתי, בכיתי, לא הקשבתי לאמא שניסתה להרגיע. דחפתי את הידיים שלה וצרחתי לה בוגדת! למה הוא כאן? לא רוצה לראות אותו!
לא ידעתי שאמא שלי קיבלה תוצאות בדיקות, ושהחיים שלנו עוד רגע עומדים לקרוס, ששום דבר לא יהיה יציב יותר, ושיש משהו שהיא חייבת לספר ולא סיפרה מעולם.
זו אשמתי, טליה, שאני ואבא נפרדנו, שלא נתתי לו לדבר איתך…
למה, אמא? למה לקחת ממני… את אבא?
היא סיפרה איך התחתנו צעירים מדי, אמא הייתה בהריון וכולם האשימו אותה. אף אחד מהמשפחות לא ביקש אותי הייתי “טעות” בתוכניות של כולם. אבא נאלץ לעזוב לימודים בשביל לפרנס, גם אמא לא חזרה לאוניברסיטה. כל צד מתוסכל מהשני, התינוקת בכלל לא בן, עוד טריגר לנתק שהיא לברוח עם תינוקת לדודה בנתניה, ולא סיפור לאבא אפילו.
הוא ניסה לחפש אותך… אבל אמרתי לו שאת לא הבת שלו…
אמא, למה?
שכנעו אותי… “ככה רציתם? אז ככה יהיה!”
טליה עמדה ליד החלון, אגרוף על אדן החלון. האדנית של הקקטוס מתנדנדת, האדמה מתפזרת… כל מילה של אמא לכלוך. עכשיו צריך לנקות ניגשת, מנקה…
ישבה ליד מיטת אמא, ועכשו דיברה פתוח, בלי שקרים.
כך גיליתי איך היה באמת. נשארו יותר שאלות מתשובות, אבל לפחות קיבלתי איזו הבנה: החיים הם לא מה שחשבנו. ביום אחד אתה בטוח שאתה הכל מבין, ואחרי סיפור, המציאות יוצאת מכלים.
טליה לא בטוחה אם סלחה לאמא אי פעם. אולי, אולי לא. בוודאות, הודתה לה שסוף סוף פתחה וסיפרה, גם אם לא הכל.
מה שהיה שם, בלילות הארוכים, נשאר סוד בחדר השינה של אימא ובידיים של אבא שליטף את פרקי הידיים כשכאב.
אבא לא רצה לעזוב אותי אפילו אחרי מותה של אמא.
אסע רק כשתגיעי לגיל שמונה עשרה, אז תחליטי.
בסוף, אמא שלי הגיעה רחוק מהתחזיות, כמעט שנתיים נוספות. הקושי היה אדיר, אבל גם האושר והכאב התערבבו שם, בתוך התקופה הזו.
דווקא שם, בין הסבל, מצאתי את הקעקועים.
למה לא לפני כן? לא ידעתי. רק קשקושים במחברות אולי, ואפילו לא חלמתי שזה מקצוע.
יפה לך!
אבא ראה את הציורים על דפים ופתאום הוריד חולצה. קעקוע צבעוני ומרהיב על הגב הפתיע אותי.
ידיד שלי עשה. רוצה שאתאם ביניכם?
כן!
אף אחת מהשכנות לא שמה לב כשנעלמתי לחצי שנה. גרתי אצל אבא ברמת גן, למדתי מהמאסטר, ואז התגעגעתי הביתה.
אבא, אני חוזרת.
הוא רק הנהן. אחרי שבועיים עזר לי לארוז, ונתן לי את המפתחות לאוטו.
הנה, שלך. וזה… דפדפת עם מסמכים העסק שלך במרכז תל אביב, קטן אבל שלך, הכל מסודר, תעבדי ותלמדי. מקצוע חשוב, אבל השכלה זה בסיס.
גם כשראיתי את המקום, לא האמנתי לחיים האלה. עזר עם השיפוץ והפרסום, ואז נסע להוריו. נשארתי לבד והתחלתי לעבוד, עד שהשאיפה השנייה נכנסה: אוניברסיטה בלילות, עבודה ביום.
כמעט במקרה, נכנסה תמר לסלון שלי בצהריים, כשכבר הייתי מותשת.
אפשר לדבר עם המקעקע?
אני.
תעשי טובה… תקראי לבוגר אחראי, אין לי זמן לבדיחות.
התבוננתי בה ברצינות, מזהה עייפות אמיתית מאחורי ההופעה. לקחתי אלבום, פתחתי לה.
אלה העבודות שלי.
אני רוצה כאן… השם…
היא גילגלה שרוול, הראתה את פרק היד.
כל הזמן לראות…
שם כבר גמרו לה כוחות הנפש, ישבה כמו גוש. ברגע שצלצל הפעמון ולקוח מאחר נכנס, נעלתי את הסלון.
תשבי. אני כבר איתך.
יכאב? יודעת…
ישבה בשקט ובפעם האחרונה הוסיפה:
שירה.
לא שאלתי. אחרי יומיים שוב ראיתי אותה, מחוץ למחלקת עיניים באיכילוב.
את?
כן. תודה…
יפה מאוד, השם. שירה תאהב?
שירה זה הבת שלי.
הסתכלה בי פתאום ולחצה לי יד:
תמר.
טליה.
רוצה לפגוש את שירה?
ברור.
ילדה מתוקה, משקפיים עם עדשה מודבקת, הכניסה אותי ביראת כבוד לפרק יד ביד:
יש לך שקדים? אגוזים? כי בלי זה, למה באת לפארק? איך נאכיל את הסנאים?
איזה סנאים?
כאן, עם הזנבות! אני וּאמא מאכילות יום-יום! עוד רגע יהיו שמנים מדי לעלות על העץ!
לא, אל תדאגי. הם תמיד יקפצו מהר.
את חכמה!
לא ממש… עוד לומדת…
והצחוק הזה, כמו פעמונים בין האורנים, קצת החזיר לתמר את התקווה.
כך התפתחה החברות, צעד צעד, בזהירות, בתקווה שמעתה יהיו פחות שקרים.
על המחלה של שירה תמר דיברה רק אחרי זמן. נפגשנו בבית קפה, היא אחזה כוס תה:
עכשיו אומרים שיש תקווה.
אז למה את בוכה?
ניתוח אתמול, שירה במחלקה סגורה. גירשו אותי… אני מפחדת מאוד, ואין לי עם מי לשתף.
איפה האבא?
עזב עוד לפני ההריון. השתמשתי בו לתינוק, כי נראה לי ראוי. לא היה רגש.
אז עכשיו יש רק אותך ואת שירה וזה מספיק! ולא לוותר! יש לך ידה עם השם? עכשיו תילחמי שהוא לא יהיה לסתם זיכרון על פרק היד.
תמר בכתה, אבל מהרגע הזה הכל התחיל להשתנות.
העברנו לילה ביחד, חיבוקי עידוד, שתיקות, דמעות, קצת צחוק. בבוקר תמר חזרה לבית החולים, ואני הייתי איתה.
אבל שירה התאוששה, ועם הזמן החיים הסתדרו. נפתחו אפשרויות לשיקום, התקבלו תשובות חיוביות, נפתח לי רעיון חדש: להיחלץ למען עוד ילדים. אלון, החבר של אבא, ארגן לי קשרים, ופתאום נסעתי עם רכב גדול שלקוח ילדים חולים להשתלות, לטיפולים… פתאום חיי קיבלו משמעות חדשה.
ובינתיים, עם כל הנסיעות והעבודות, עידן, הרופא, נכנס לחיי כמעט במקרה בהתחלה כאיש מקצוע, אחר כך כהרבה יותר.
כל ילד סיפר משהו אחר, כל אם הביאה השראה חדשה. נשאבתי והרגשתי שפה אני עושה הבדל.
ואז, כמובן, שירה הקטנה לקחה אחריות: “אמא, אני חייבת להגיד לעידן משהו!” הלכנו יחד, והיא אמרה
למה אתה לא מספר לטליה שאתה אוהב אותה?
זה מורכב…
למה מורכב? אתה והיא מאוהבים.
לי אין כלום, חדר שכור. והיא יש לה עסק, בית, רכב… מה אני אתן לה?
אהבה לא מספיקה?
לפעמים לא.
אבל שירה כבר לא הקשיבה. משכה את אמא החוצה:
בואי! הולכים לטליה!
שיחה ארוכה ביניהן הבשילה לשינוי אמיתי. בערב, בסלון, סיימתי עבודה, ואז… עידן. “שלום,” ואחר כך היה הכל פשוט סוף סוף נשבר הקרח.
חודשים עברו, ואז הספסל בחזית דיבר שוב:
שמועה שיש לה חבר… זר!
נראה נחמד!
נגלה לאביה שיבדוק אותו!
הנה, האבא פה!
מה יקרה?
בסוף ראו הכל את טליה בשמלה הלבנה, את הקעקוע, את עידן שצועד איתה וצועק על שירה ש”חיתנה” אותו על המקום, על תמר בוכה מאושר, על קבוצת אנשים זרים חוגגת עם טליה, על נעלי הספורט שהחליפה לשמלה המרשימה, ועידן קושר לה שרוכים רגע לפני שנוסעים.
ומה אמרו השכנות?
הכל שונה מהרגיל! מה הפלא? היא הרי פיפה אמיתית!
היום, קצת אחרי, אני יודע לומר:
כשחיים לוקחים אתך לכל מקום, צריך לבחור להיות כמו כולם, או להקשיב ללב. רק תדאג לשמור על הזמן, על האהבות הקטנות, ולהעז גם אם כל העיר מדברת עליך.
ככה אני, טליה שחר, למדתי שהחיים אף פעם לא פשוטים אבל לא הייתי מחליף את שלי של אף אחד אחר.
