2 ביוני, תל אביב
היום אני מוצא את עצמי חושב שוב על השנים האחרונות עם עינת. חיינו נראו טובים מבחוץ, אבל תמיד היה משהו לא פתור בנוגע לכסף. אני הייתי מבלה בקניית נעליים חדשות ומשקיע בעצמי חולצות של מותגים, חיתוכים במספרה הטובה ביותר ברחוב דיזנגוף, ולא חסכתי כשזה הגיע לפינוק עצמי. עינת, לעומתי, הייתה תמיד שיקולה; קיצצה את השיער לבד, שמרה כל שקל, ועבדה קשה כדי לתמוך בהוצאות הבית, אך לא הרגשתי שאני מעריך את מאמציה מספיק.
באחד הימים, עינת ביקשה ממני שאעזור לה לקחת מזגן לבית אמה בבת ים. תוך כדי שהמתנתי ליד השירותים, שמעתי את עינת מדברת עם אמא שלה. היא סיפרה שלא מזמן רכשה דירה במרכז תל אביב, ולא טרחה לשתף אותי בהחלטה הזו. הרגשתי איך הבטן שלי מתהפכת. דרשתי לדעת מה הסיפור כל הזמן הזה, היא שיתפה אותי רק בחלקים שהיא רצתה.
עינת טענה שלקחה הלוואה מהדוד שלה, אבל האמת לא נראתה לי. פניתי לדוד, והוא רק צחק וייעץ לי לשאול את אשתי אם משהו מעניין אותי באמת. כשעמדתי מול עינת שוב, היא פתחה סיפור חדש על הלוואה מאחותה. בסופו של דבר, הרגשתי פגוע ומבולבל. נתתי לה אולטימטום או שנפרד שוויון, והיא מחזירה לי חצי משווי הדירה, או שאנחנו מפרקים את הנישואין.
עינת לא ניסתה להתווכח, הסכימה לגירושין ועברנו כל אחד לדרכו. היום היא גרה עם אמא שלה בדירה חדשה מול גן מאיר, שכנראה נרכשה בעזרת הכסף שחסכה במשך שנים.
המסקנה שלי מהסיפור הזה בלי אמון, אפילו תל אביב הופכת להיות מקום קר וריק. למדתי שאין תחליף לשיחה פתוחה ולכבוד הדדי. כל שקל שחסכנו או בזבזנו לא שווה הרבה אם אין מאחוריו אמת ושיתוף. מעכשיו, חשוב לי להעריך יותר את מי שמולך, ולזכור שהלב הוא הבסיס לכל בית בישראל.
