הפֵּיָה
כבר בכיתה ו’ היה ברור לאסנת לוי שיום אחד עוד נהיה גאים בהדוקטור אסנת. זה קרה כשאיתן, הבן של השכנים, עף מהנדנדה וחטף ברך פתוחה וחתך בראש שאפילו סבתא רות לא יכלה להסתכל עליו. אבל אסנת בת ה-12 לא התרשמה בכלל.
“יעל, רוצי הביתה, תביאי מים, תחבושת וחומר חיטוי!” הורתה לחברתה יעל שגרה ממול, ויעל, בלי לחשוב פעמיים, כבר הייתה בדרך הביתה.
כשהגיעה אם הילד, הדסה, עם הלב פועם מאימה, מצאה את אסנת יושבת ומטפלת בפצע, שוטפת, מחטאת, חובשת במקצועיות שכל רופא היה מתגאה בה. הדסה הודתה לאסנת, ופסקה: “את תהיי רופאה, ועוד ממש טובה. תראי לך, יש רופאים שלא הייתי נותנת להם לטפל בי, ואת ילדה בת 12!”
בטיולים של הצופים אסנת הייתה שווה הכל. אף אחד לא רצה להיפצע, אבל איכשהו היה יותר רגוע כשלידה אסנת לוי.
ומכאן ועד האוניברסיטה זה היה צפוי: אסנת למדה רפואה באוניברסיטת תל אביב, התמחתה ועשתה סטאז’ במרכז רפואי באיכילוב, סיימה קורסי המשך, השתלמויות, ולא פספסה אף מבחן.
יום אחד אף יצא לה לשמש כממלאת מקום ראש מחלקת הדימות. אסנת, שהפכה בינתיים לדר’ לוי-כהן, הייתה מוערכת ומבוקשת בבית החולים. הצוות היה חביב במיוחד חוץ מד”ר אליעזר גרינברג, הסגן הרפואי המבוגר. מר נפש ובן אדם שאין עליו קונכייה כל היום מתלונן, ציני, ונדמה שהוא חי מאנרגיה של ויכוחים.
אסנת כל הזמן השתדלה לא להיגרר אחרי ההערות שלו, אבל רק היא ידעה כמה מאמץ זה דרש ממנה.
התנחום היחיד שלה היה שהם נפגשים רק פעם בשבוע, בוועדה הרפואית, לדון במקרים של מטופלים חדשים. אבל גם הפעם השבועית הספיקה כדי לגרום לה לחלום על חופשת שבתון.
לא פעם גרינברג התווכח איתה בפומבי, פיזר עקיצות. הוא ראה שאסנת מנסה לא להגיב וזה רק דירבן אותו להמשיך. “אי אפשר, הבנאדם הזה,” התלוננה אסנת לבעלה עומרי בארוחת ערב. “אני מנסה להיות דיפלומטית, אבל נדמה שהוא נהנה לעצבן אותי.”
“אני בטוח שאת מנצחת,” חייך עומרי, “את הרי אשפית דיפלומטיה.”
“נכון, אמא,” חיזק גם נועם, הבן בן ה-13, “אם תימאס לך מהרפואה תמיד אפשר ללכת לדיפלומטיה. הם גם מרוויחים יותר.”
“אני אשקול,” צחקה אסנת.
אסנת הייתה דיפלומטית, אבל גם לב של אדם יש גבול. היא הרגישה שהשד הזה עומד לפרוץ מהבקבוק וכנראה תהיה לו סיבה טובה.
בישיבה של יום חמישי הכל התנהל כרגיל, עד שאסנת הציגה מקרה של מטופלת בת שישים, על פי הנהלים. לרוב, אחרי שמסיימים את הדיווח, המטופל יוצא, ומשאירים את שלושת רופאי הוועדה לדיון מקצועי.
אבל הפעם קרה משהו שונה. האישה פנתה: “דוקטור, תגידו לי רק דבר אחד. זה מאוד רציני? אני אצא מזה? יש לי נכדה יתומה לגדל.” הקול שלה רעד, היא נראתה על סף דמעות.
אסנת פתחה פה לנחם אותה, אך גרינברג קטע: “עם האבחנה שלך?! מצבך כל־כך מוזנח שלא ניתן להתחייב לכלום. במה חשבת קודם?”
המטופלת קפאה במקום, השפתיים רעדו, והוא המשיך: “אני מכיר את סוגך לא מטפלים, בורחים לגוגל ורק כשמצב חמור ממהרים לרופא. חושבים שאנחנו קוסמים?”
האישה פרצה בבכי ויצאה. אסנת כעסה על עצמה שלא עצרה את גרינברג בזמן. “לצעוק כך על מבוגרת? איפה האנושיות?” ראש המחלקה, דינה זלצר, הביטה בהם בקרירות בולטת.
הן ידעו שלעיתים גרינברג צודק מקצועית, אבל אפשר גם להיות בן אדם, במיוחד כלפי קשישה.
די הפעם אסנת לא החזיקה והגיבה: “ד”ר גרינברג, עם כל הכבוד, איך אפשר לדבר ככה?”
“מה אמרתי? אנחנו לא קוסמים!” הוא ענה. “הרי גם את יודעת שמחלות, עדיף לתפוס מוקדם.”
הוא חייך כשהרגיש שגרם לה לאבד שיווי משקל. אך הפעם, אסנת פיתחה עמוד שדרה: “אתה צודק, קל לטפל בהתחלה. אבל אתה בכלל לא יודע מה נדרש ממני כדי לשכנע אותה לבוא לטיפול. היא בחרה להאמין שיהיה לה טוב ועכשיו הרסת לה כל תקווה. חבל.”
הוא מלמל משהו, אבל אסנת כבר לא התייחסה. היא הבינה הנשמה שלה לא יכולה לבלות זמן יקר ליד זה שמוצץ ממנה חיים.
רצתה לבכות, אבל לא התכוונה לתת לו את הסיפוק. התרחקה אל החלון, ואז שמעה דלת נטרקת. נותרה לבדה.
התיישבה עם גליון החולה. ברקע, נכנס גרינברג, הפעם מהוסס במיוחד, עם בקבוק תה צמחים ביד: “קחי, תרגעי, ו… סליחה. אולי הגזמתי…”
אסנת יצאה מהמצב הלוחמני, “גם אתה צודק, גרינברג, אבל אנחנו נקראים לא רק לרפא אלא גם לתת תקווה. ולפעמים, זה משנה חיים.”
– “כן, כן… מסכים,” הוא ענה בהיסח הדעת.
כשאסנת הגיעה לחדר של המטופלת, ששמה היה מרגלית כהן, מצאה זר טוליפים על השולחן. “תארי לך, בא ד”ר גרינברג, הביא פרחים, התנצל. אמר, ‘נעשה הכול שתבריאי.'”
– “איזה יופי!” חייכה אסנת, “נחזיר אותך לחיים, את עוד בחורה צעירה!”
מרגלית צחקה מכל הלב.
חודש עבר, מרגלית החלימה. ביום השחרור ד”ר גרינברג הביא לה קופסת שוקולד יוקרתית, ומארז ורדים: “זה בשביל הנכדה. ואלו בשבילך.”
– “ממתי ד”ר גרינברג מביא פרחים?” תהתה הצוות. “מה קרה לו?”
בין אסנת לגרינברג נוצרו, אם לא ידידות, אז חיבה מקצועית חדשה. החלו לשבת לקפה, ולפעמים פגשו זה את זו בפִּינה של בית הקפה ליד בית החולים.
“את יודעת, אין לי הרבה אושר בחיים,” התוודה לה יום אחד. “כנראה בגלל זה קשה לי.”
– “אתה תופס תפקיד בכיר, קשה להאמין,” התפלאה אסנת.
– “תפקידים זה טוב אבל גם קצת אושר לא היה מזיק.”
אסנת חייכה לעצמה, לא אמרה מילה.
היחס החדש לא נעלם מעיני צוות הנשים אחיות, טבחיות, עובדי ניקיון שאהבו להפגש בימי שישי לארוחת בוקר מושקעת, עם עוגיות של רני, ריבות של ברכה ולחמניות של נועה.
“אסנת, מה עשית לגרינברג? פתאום מחייך!” שאלה האחות וורד במהלך קפה. “מעולם לא שמענו אותו מתלוצץ עד עכשיו.”
אסנת גלגלה עיניים: “אין קסמים. צריך רק להאמין בעצמך ולשמור על כבוד עצמי. זה עובד מול כל ‘ערפד אנרגיה’ מפחדים ממי שלא פוחד מהם.”
“אני? בטוחה בעצמי? מצחיק,” שאלה חני הסניטרית.
“אבל כן!” התעקשה אסנת. “לכל אחת יש זכות לכבוד, לא תלוי דרגה.”
ד”ר רותי, הפסיכיאטרית, ציינה: “ערפדי אנרגיה מזהים ביטחון ובורחים. אם יש לך, אין להם מה לקחת.”
“גרינברג פשוט בודד,” הרהרה רותי, הטבחית. אסנת ידעה שזה נכון.
ופתאום, בסיום מפגש, נכנסה רינה מחדר כביסה, מתנשפת: “בנות, שמעתן? גרינברג מתחתן!”
– “מה?!”
– “זהו, הגיהנום קופא.”
– “מי המאושרת?”
אסנת חייכה בשקט. היה ברור לה בדיוק מי.
“אולי תשתה איתנו לחיים על איזה יין? התה פה כבר נגמר,” הציעה אסנת.
הצעה התקבלה במחיאות כפיים והרימו כוסית לרווק המורגן.
למחרת כשהגיעה אסנת לקפה שלה, הופיע גרינברג, כולו מתוח ומושחז, חיוך של ילד על הפנים: “אני מתחתן, אסנת.”
“באמת? ועם מי?” שאלה כשידעה את התשובה.
“עם מרגלית,” התרווח, “בעזרתך הרי בזכותך בכלל העזתי לגשת.”
“אתה קונספירטור לא קטן,” צחקה, “ותהיה מאושר!”
החתונה הייתה מרגשת. גרינברג לבש חליפה (אפילו שלא היה קל למצוא בשבילו משהו שהולך טוב עם המבט הכעוס הקבוע), ומרגלית נראתה עשר שנים צעירה יותר, בשיער קארה צבוע שוקולד כהה, מחייכת ומתרגשת.
והכי חשוב היא לא הפסיקה להודות לאסנת עם כל זר פרחים חדש.
ומה שיותר מהכול כל הצוות קלט פתאום שכשאדם מקבל מעט תקווה, קצת אנושיות וזר פרחים אפילו הפֵּיָה הופכת להיות אמיתית.
