החלטתי שאני מתחתן, הודיע אלעד בארוחת הערב.
אבא חייך, ואמא הפסיקה ללעוס והביטה בו מופתעת.
מה זאת אומרת? שאלה נעה, מבולבלת. עם מי?
היא חדשה בכיתה. כל כך יפה, כל כך חכמה, כל כך מקסימה, נאנח אלעד בעצלנות, מניח את ראשו על היד.
בגללה הוא איבד את התיאבון ולא הצליח להתרכז בשום דבר.
היא יודעת שאתה מתכוון לזה? שאל אבא, מנסה להסתיר את חיוכו.
כן… סיפרתי לה היום והיא אמרה שזה לא מפריע לה, היא רוצה בעיקר שיהיה לי דירה משלי.
יש לך דירה? נעה הופתעה.
בטח שיש לי! כלומר, אנחנו גרים בדירה. לאבא יש רכב, והבטחתי לה שאשאיל אותו לחתונה…
אבא הניד את ראשו כאילו הוא לא מסכים עם הרעיון ובטח שלא התכוון להשאיל את הרכב כל כך מהר.
ומה יש לה? היא כלה טובה? נעה כבר נכנסה לשיחה.
כן, ענה אלעד בהתלהבות. היא חמודה ומדברת יפה.
אמא לא התאפקה וצחקה, מצביעה על הצלחת של אלעד.
בסוף אתה בכלל לא אוכל.
עזבי אותו, כל היום הוא חושב על החתונה, התלוצץ אבא. אבל אני אוסר עליך להתחתן עד שתראה לי את הציונים שלך בחשבון ובהבעה.
אלעד הסתכל על אבא שלו בחרדה. כל היום הוא חשב על הילדה החדשה, לא עשה אף שיעור, וחוזר ההכתבה היה גרוע כי שוב היא כל כך יפה והמחשבות עליו הסיחו אותו לחלוטין. היא הכי יפה שראה אי פעם, וגם לא היה היחיד שהתאהב בה. לכן השקיע את כל האנרגיה שלו בלחזר אחריה במקום בשיעורים.
נו, אבא!
עכשיו שאכלת, לך תעשה שיעורים. לא חתונה, לא דירה, לא רכב, כל עוד הציונים שלך מתחת לארבע!
אלעד הרגיש נעלב, אבל קם מהשולחן והלך לחדרו בציות.
אה, תלמידי כיתה ה’, נאנחה נעה.
אל תספרי לי… הסכים אבא.
ובסוף, כך מתברר, לפני שרצים אחרי חלומות, צריך גם להשקיע בהווה כי לכל דבר יש זמן, וכשהציונים שלך טובים, הלב שלך פנוי לאהבה באמת.
